מאז החלה המלחמה, מקליט שלומי אלדר פודקאסט מרתק, בו הוא מדבר עם האנשים שסיפוריהם מצטלבים עם האקטואליה של חיינו מאז. בפרק הראשון, הוא אירח את ד"ר יובל ביטון, שחקר בכלא את יחיא סינוואר. הוא סיפק מידע רחב והסבר מקיף על דמותו של האיש, שהפך בשבעה באוקטובר לרוצח היהודים הגדול ביותר בהיסטוריה הפלסטינית ועל האופן בו הוא הגיע לגדולה.
הסיפור של עריפת הראשים, למשל, הוא אקט שסינוואר היה מזוהה איתו. הוא סיפר כיצד ניהל סינוואר את האסירים בכלא; כיצד "גידל" אסירים צעירים להפוך לפעילי חמאס; כיצד הפך לאיש החשוב ביותר בכלא הישראלי, ומשם, לאיש החשוב ביותר בעזה, שנשבע לחלץ מהכלא הישראלי את כל חבריו, הבטחה שהיא המנוע המרכזי למתקפת השבעה באוקטובר.
אלדר אירח בפודקאסט שלו שני אנשים ששהו בשבי: ריאד עלי, עיתונאי ישראלי-דרוזי שנחטף לעזה על ידי חמאס לפני כמעט עשרים שנה, בטענה שהוא איש שב"כ. עלי שופך אור על הדינמיקות בין חמאס לפת"ח בראות ערפאת של אותם ימים, על ההבנה העמוקה של חמאס את ישראל ועל הקיצוניות האסלאמית שמניעה אותם. עלי מספר כיצד ניסו לאסלם אותו במהלך השבי וכיצד ביקש מחוטפיו שיתנו לו, לכל הפחות, למות כדרוזי. הוא מספר כיצד במשך שעות ישב בחדר סגור, עם שק יוטה לראשו, כשאין לו מושג מי מסביבו.
כשאחד האנשים בחדר לחש באוזנו שהוא משתף פעולה עם צה"ל ותכף יחלצו אותו, החליט עלי באינסטינקט, בהחלטה מהירה של רגע, לומר בקול רם שהוא מעדיף להירקב בשבי ולא להשתחרר על ידי "צבא הכיבוש". בדיעבד, האמירה הזו הצילה את חייו כשהסתבר שמדובר בתרגיל של חמאס, שבדק עד כמה נאמן עלי לציונות ולישראל. באופן הפוך לחלוטין לאמירה הזו, עלי הוא אחד האנשים המעורבים ביותר בציבוריות הישראלית והאכפתיים ביותר מהחברה בה אנו חיים ביחד. את סופו של הפודקאסט הוא מקדיש למערכת היחסים הארוכה והמסועפת בין ישראל לדרוזים, הוא מספר על נקודת ההתחלה של מה שהוא מכנה "ברית החלשים", שנכרתה בין היהודים של אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, לבין הדרוזים שמאז הכריזו על דתם, חוו רדיפות קשות מהעולם הערבי שסביבם ומצר על נקודת השבר הנוכחית במערכת היחסים הזו, בעקבות חוק הלאום.
השבוי השני עימו שוחח אלדר הוא ניסים שלם (סאלם), ממשוחררי עסקת ג'יבריל, שנשבה בשנת 1982, כשהיה חייל ובמשך שלוש שנים עבר בשבי התעללויות בלתי נתפסות, קשירה, בידוד ועינויים. כשחזר, קיבלה את פניו ביקורת ציבורית על כך שהוא וחבריו הלוחמים (שהיו בתחילת שירותם הצבאי), נשבו ללא קרב.
בפרק הזה, מדבר שלם על אירועי החטיפה עצמם, על היחסים עם החוטפים ועל אכזריותם. הוא גם מספר על הצלב האדום – על תפקידו החשוב במערכה, אך עם זאת, גם על האופן המביך בו התנהלו נציגיו. את הדקות האחרונות של הפודקאסט מקדיש שלם לזיכרונות שלו מהשחרור, מילים שלי, בתור עיתונאית, היה חשוב מאוד לשמוע: הוא סיפר כמה היה לו קשה עם הבזקי המצלמות, אחרי שנים בהן היה קשור בצינוק חשוך. כמה קשה היה לו עם כל נציגי הממשלה שביקשו לחבק אותו, כשכל מגע הרתיע אותו. כמה השתוקק ללבוש את מדי צה"ל המכובסים שהביאו לו ליום השחרור, אך לא העז להחליף בגדים, מרוב פחד. הוא תיאר באופן רגיש ונוגע ללב את תחושותיו באותם רגעים וחיבק במילותיו את משפחות החטופים ואת החטופים ששבו.
"המשוגע הזה"
היום, בדרכי הביתה, הקשבתי לפרק נוסף, בו שוחח אלדר עם מאיר סחיווסחורדר, שהוריו ושלושת אחיו נרצחו בפיגוע בסבארו לפני למעלה מעשרים שנה. הרוצחת שהכניסה את המחבל המתאבד פנימה והייתה מי שלחצה על הדק הפיצוץ שהרס את משפחתו של סחיווסחורדר בן העשרים, היא אחלם תמימי, ששוחררה בעסקת שליט. מי שעוד השתחרר באותה עסקה הוא כידוע, יחיא סינוואר.
אחלם תמימי הפכה למוקד החקירה של סחיווסחורדר. במשך שנים הוא למד אותה, הכיר את הרוצחת של המשפחה שלו טוב יותר ממנה עצמה. התחקיר שעשה סחיווסחורדר, על מי שהרסה את חייו, הביא אותו למסקנות מרתקות על הפלסטינים ועל הפלגים הפוליטיים שמנהלים את הסכסוך עם ישראל.
עמדותיו הפוליטיות של מאיר סחיווסחורדר רחוקות מעמדותיי. אולם, להאזין לו משוחח עם שלומי אלדר, זו חוויה מרתקת ומלמדת. חייו התהפכו בגיל עשרים, כשללא הורים הוא נאלץ לגדל את חמשת אחיו הקטנים שנותרו, כשהוא למוד קרבות. למוד כאב. במשך שנים נתפס בתקשורת כ"משוגע", אבל נראה שה"משוגע הזה" מבין לעומק את הסיטואציה, יותר מרבים שפויים אחרים. במשך שנים נאבק במוסדות הממשלה על מנת שיסייעו לו בגידול אחיו ואחיותיו. הוא נאבק גם ברשות הפלסטינית בדרישה שתיקח אחריות על הרצח ותשלם פיצויים למשפחות הנרצחים – מאבק מעורר השראה בו הצליח סחיווסחורדר להבטיח שמי שרוצח אזרחים, גם אם תוך הצדקות של "מאבק בכיבוש", ישלם ויפצה את משפחותיהם.
אחד הדברים שלמד סחיווסחורדר במחקרו האישי כל כך, הוא המשמעות שניתנת לאסירים פלסטיניים על ידי הפלגים הפוליטיים השונים. מארגון הטרור חמאס ועד לרשות הפלסטינית הלגיטימית, עבור כולם, ההישג הגדול ביותר הוא שחרור אסירים. "אם ישראל הייתה מבינה את זה", הוא אומר, "היא הייתה מנהלת את המשא ומתן על החטופים טוב יותר". לדוגמא, מציע סחיווסחורדר לחשוב על הסיפור באופן אחר: לראות בחטופים כחלק מפאזל הדברים שישראל יכולה להשיג בחזרה באמצעות עסקה רצינית, משמעותית. ישראל יכולה לדרוש הבטחות לשקט, פירוז הרצועה, התפרקות החמאס מנשקו ועוד דברים שיבטיחו לנו עתיד נורמלי, בתמורה לשחרור אסירים. סחיווסחורדר בעצם מציע דרך יצירתית של אמצע: לא להיכנע לטרור ולשחרר אסירים בתחינה לשחרור חטופים, אבל גם לא לוותר עליהם. הוא מציע להפוך את עסקת החטופים לאירוע היסטורי ומכונן, שיבטיח לנו, הישראלים, עתיד אמיתי. הבטחה אמיתית שמה שהיה בשבעה באוקטובר לא יהיה עוד.
הקו המחבר
"בדבר אחד נכשלתי", אומר סחיווסחורדר, ומדבר על שחרור האסירים בעסקת שליט. נזכיר, עבור חזרתו של גלעד שליט, שוחררו אלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים, ביניהם – יחיא סינוואר. בין אותו שחרור, לבין המתקפה של השבעה באוקטובר מחבר קו ישיר והוא, אותה הבטחה של סינוואר לחבריו מהכלא, שהוא יעשה הכל על מנת לשחרר אותם. את תוצאות הבטחתו אנחנו רואים עכשיו.
בשיחה, חושף סחיווסחורדר מידע מדהים: אמי פלמור, שניהלה באותה עת את עסקת השבויים, אמרה לו באחת משיחותיהם, שאם גלעד שליט היה אתיופי, אף אחד לא היה מוכן לעשות עסקת שבויים כל כך מסיבית עבורו. המידע הזה מדהים לא רק ברמה התיאורתית, אלא כי מזה עשר שנים שבוי אברה מנגיסטו בעזה והוריו עדיין ממתינים. אין לנו מידע על מצבו, או על תנאי השבי בו הוא נמצא.
בעזה נמצאים כעת 137 חטופים ישראלים. חלקם חיילות וחיילים, חלקם אזרחיות ואזרחים. ביניהם, שני ילדים קטנים. על פי החטופים שחזרו מהשבי, לאחר שישים ימים תחת אנשי חמאס, אין שם אוכל. המים אוזלים. על פי עדויותיהם של התאילנדים שנחטפו ושהו עם חטופים ישראליים – הם עוברים שם התעללויות בלתי נתפסות, שישאירו ללא כל ספק צלקת על נפשם. על פי מה שכבר ידוע, נשים (וגם גברים), עוברים התעללויות מיניות על ידי מחבלי חמאס וכל זה תחת הפצצות בלתי פוסקות של צה"ל וסכנת נפשות אמיתית. היום התבשרנו על רציחתם של שני חטופים בשבי – אחת מהן, ככל הנראה, הייתה בחיים עד לפני כמה ימים. כמו גם סהר ברוך, שנרצח גם הוא השבוע, בשבי חמאס.
הפודקאסט של שלומי אלדר, שנקרא בדיוק כך, מאפשר להביט על האירועים של ההווה במבט היסטורי. למתוח קו בין אז להיום ולהביט על הבחירות וההחלטות שהביאו אותנו הנה. הפוליטיקות, המלחמות, האירועים שעיצבו את המציאות של היום – חודשיים וקצת אחרי השבעה באוקטובר, היום ששינה את חיינו לעד. האורחים שמזמין אלדר, על חוויותיהם האישיות, המטלטלות, משנים החיים – הם אנחנו. החוויות האישיות שלהם הן האירועים שמניעים את הפוליטיקה שלנו. אלדר, בנדיבותו, משתמש בכלים העיתונאים שברשותו על מנת לאפשר לנו להציץ כמו במכונת זמן אל העבר, להרהר בהווה ואולי, הלוואי, להבין גם משהו על העתיד.
המלצה חמה להאזין.
