הפרויקט הזה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה
אספה: איריס רפאלי
אסתר (ביבה) בייזר נולדה בשנת 1925 ללאה בייזר, ילידת 1892, ומרדכי (מוטל) בייזר, יליד 1889. אסתר הייתה הילדה האמצעית, אחותו הקטנה של יוסף ואחותה הגדולה של משה.
המשפחה גרה בכפר בשם פרספה, בין העיירה רוז'ישץ' לעיר קובל שבפולין. משפחות ההורים, סבא וסבתא משני הצדדים, הדודים והדודות, גרו בקובל.
הוריה של אסתר היו בעלי מחסן לחומרי בנין ותבואה. האב היה מוכר את התבואה שאחסנו לגרמנים ומצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב. בילדותה אסתר למדה בגימנסיה "קלרה ארליך", גימנסיה יהודית, במשך שש שנים והמשיכה את לימודיה במשך שנתיים נוספות עד פריצת המלחמה.
בשנת 1939, כשהחלה המלחמה, אסתר הייתה בת 14. בעקבות הסכם ריבנטרופ- מולוטוב, חלוקת פולין, משפחת בייזרמצאה עצמה בצד הרוסי של פולין, תחת משטר רוסי בין '39 ל '41.
החוק הקומוניסטי התיר למשטר הרוסי לשלוח את בני המשפחה למחנות עבודה בסיביר אך, התנהגותם של הורי המשפחה הרשימו את המפקדים המקומיים והם אפשרו להם להישאר.
אסתר ואחיה הלכו לבית ספר חדש, שם למדו רוסית. השלטון הרוסי היה מאיים וקשה, המשפחה נאלצה למסור את עסקיה לשלטונות ולהעביר את כל התבואה שלה לרוסים. משנת 1941, הם אולצו ללבוש טלאי צהוב על כל בגד, מקדימה ומאחור.
בשנת 1942 המשפחה נלקחה לגטו ברוז'ישץ' , לא אפשרו להם לקחת איתם שום פריט מביתם והם הגיעו לגטו כמעט בלי כל. משפחות ההורים נשארו בקובל ונספו בגטו ובני המשפחה שנותרו בחיים לא ידעו אם ישרדו זמן רב.
בגטו ברוז'ישץ' הכירו אנשים מהכפר, מעסקי התבואה שניהלו. ההורים הביאו איתם שקים של צנימים ואיתם שרדו את הימים הראשונים בגטו. בגטו לא היה אוכל ולא הייתה דרך להביא אוכל לתוכו. אנשים שיצאו מהגטו להביא לחם, נתפסו ונהרגו. למרות זאת, המשפחות הצליחו לשרוד.
מהגטו יצאו בני המשפחה לעבוד במחנות עבודה. הם עבדו בכביש, שברו אבנים עם פטיש כדי לתקן את הכבישים. הפטיש היה כבד מאוד וגרם להם ליבלות על הידיים. האח והאבא, עבדו במחנה עבודה אחר.
החיים בגטו היו מאוד קשים, לא היה אוכל ורק בעלי רישיונות הורשו לצאת. המשפחה קיבלה רשות לגור בבית נטוש מחוץ לגטו, יחד עם עוד משפחות והצליחו לשרוד תודות לאוכל שכמה מקומיים גוים העבירו להם.
אחרי חיסולו של גטו רובל, החלו היהודים שהתגוררו בגטו רוזי'שיץ' להבין שתורם מתקרב. חלקם ברחו ליערות וניסו להתחבא.
כאשר גרו מחוץ לגטו, פגשו בני המשפחה אישה נוצרייה בשם טניה שהבטיחה להורי המשפחה כי היא תסתיר אותם. אמה של אסתר נתנה לה כמה תכשיטים שהצליחה להחביא עימה בגטו ואמרה: " אם נשאר בחיים – תהיה לך מתנה יפה. אם לא – תהיה לך מזכרת".
אחרי חיסול גטו קובל, אם המשפחה והאחים הלכו לטניה והיא החביאה אותם בעליית גג. אסתר ואביה נשארו לעבוד בכביש. בערב, לפני האקציה האחרונה, הם ברחו לעיירה לא רחוקה והגיעו לביתו של אדם בשם פבלוק קוזמה, אוקראיני שהכירו. הם התחבאו אצלו באורווה לילה אחד. למחרת, קוזמה נכנס לאורווה והודיע להם, "אתם צריכים לעזוב, אני פוחד להחזיק אתכם, כי אם יתפסו אתכם יהרגו אותי". האב ואסתר נאלצו לעזוב ולחפש מקום אחר.
הם הלכו לביתה של טניה, שם התחבאה משפחה נוספת. יחד עם משפחת בייזר, 12 אנשים הסתתרו בעליית הגג של טניה. היא לא הצליחה להאכיל את כולם מבלי לעורר חשד ולכן פעם ביום היא בישלה דלי מרק ענק, בכלי שנועד להאכלת פרות, והייתה מחלקת להם אותו. היהודים המסתתרים דאגו להשיג לחם לבדם, בלילות היו יוצאים לבתי גויים שעזרו להם, ביניהם קוזמה האוקראיני שהיה נותן להם 15 ככרות לחם כל שבועיים. אסתר ואביה היו יוצאים ומסתכנים, "לא היה מה להפסיד," סיפרה אסתר, "אדם רעב מסוגל לעשות הכל".
בפברואר 1942, היה חורף קשה במיוחד, אסתר הלכה יחפה על השלג כדי להביא את הלחם, לא היו לה נעלים. הנעליים שהיו התפרקו וגם סמרטוטים לקשור על רגליה לא היו לה. עקב החורף הקר, השהות בעליית הגג של טניה נעשתה בלתי אפשרית. המשפחות חששו שיקפאו למוות. טניה הציעה להם לעבור ולהתחבא בשתי ערימות חציר שעמדו מצידיו של מחסן קרוב לביתה. המשפחות חפרו מחבוא בתוך החציר ושכבו בו במשך כל שעות היום. בלילות היו הולכים לגנוב אוכל מגינות: תפוחי עץ, שום. היו שבועות שלמים בהם לא הצליחו למצוא דבר לאכול. את צרכיהם היו עושים בפינה, בלילה, בכדי לא להעיר את השכנים.
בשנת 1944, הרוסים הכו בגרמנים והגרמנים החלו לסגת. במהלך נסיגתם הם הציבו מגדל שמירה גדול לצד האסם והמשפחות חששו שימצאו אותם ויהרגו את כולם. משפחת בזייר הצליחה לברוח לרוזי'שץ' שהייתה תחת שליטה רוסית.
בפברואר 1944, חגגו הרוסים את "יום הצבא האדום". החיילים שתו לשוכרה והגרמנים ניצלו את ההזמנות ונכנסו שוב לרוזי'שץ'. אסתר ומשפחתה ברחו לקורסטין יחד עם הצבא הרוסי, בעגלות וברכבת, אחרי כמה חודשים, כשהבינו שהרוסים כבר יושבים עמוק בפולין, חזרו חזרה.
כשהמשפחה יצאה מהמחבוא, לקחו הרוסים את יוסף, האח הגדול, לבית חולים לטפל בו ואח"כ לשרת בצבא. הוא שירת בצבא הרוסי משנת 44 ועד לשנת 1955. הצליח להגיע לרוז'ישץ' ומשם עלה לארץ ישראל.
טניה עברה עם בתה שהתחתנה למוסקבה ושם נפטרה, בשנת 45. אחרי המלחמה, בני המשפחה באו לעזור לטניה בעבודתה והיא הצהירה בפניהם שהתחרטה על שעזרה להם, לתדהמתם.
בשנת 1946, אסתר התחתנה עם דוד גרובר מלוצק, שהיה במלחמה במחנה עבודה ברזלופה ברוסיה. אסתר פגשה את דוד ברוסיה, הם התחתנו ונסעו לפולין ומשם לגרמניה. נולדו להם שני בנים, משה נולד בשנת 1947, שמעון בשנת 1948.
אסתר ומשפחתה הגיעו לארץ ישראל בשנת 1951 יחד הם הוריה. אחיה הצטרף בשנת 1958. כשאסתר ובעלה הגיעו הם שהו במחנה עתלית כמה שבועות ומשם עברו לתל-אביב. לאחר כשנה עברו לצריפין, שם גרו כעשר שנים. לאחר מכן חזרו לתל-אביב, בה אסתר חיה עד פטירתה שנה שעברה.
