האמת מאחורי הביטוי "שורפות חזיות"

מאת: רונה אוז – כהן
עריכה: קלי רוזן

האם אי פעם תהית מה מקור הביטוי "לשרוף חזיות" ומה הקשר שלו לפמיניזם?

את התשובה לשאלה הזו אפשר למצוא ברחבה שמחוץ לאולם שבו התקיים טקס מלכת היופי בעיר אטלנטיק סיטי שבמדינת ניו-ג'רזי, ארה"ב, בחודש ספטמבר של שנת 1968. נערכה שם אחת ההפגנות הפמיניסטיות החשובות בהיסטוריה הפמיניסטית, שאת ההדים שלה אנו מרגישות עד היום.

כמו בהרבה מקרים אחרים בהיסטוריה המודרנית, גם כאן לתקשורת היה תפקיד מרכזי ביצירת הדימוי שנוצר לתנועה הפמיניסטית ולאופן השגוי שבו היא נתפסת עד היום.      

הדימוי הבעייתי של ״שורפות חזיות״ נוצר על ידי הסיקור והדיווח התקשורתי של ההפגנה, שכלל בין היתר פרסום עובדות לא נכונות על ידי עיתונאים ופרשנים. כדי להבין את משמעות הסיקור התקשורתי ואת ההשלכות שלו, נצטרך להבין את הרקע החברתי שקדם להפגנה הזו.

היום כבר ידוע כי סיקור תקשורתי לא מתקיים בחלל ריק, אלא משקף את ערכי החברה שבה הוא מתקיים. לכן מקרה הסיקור של הפגנה זו יכול לשמש עבור כולנו שיעור בתהליכי עיצוב של דעת קהל, כיוון שהוא מדגים כיצד הלך הרוח שהורגש בציבור, שחלקו נבע מרגשות טבעיים של חשש משינוי יחסי כוח בחברה, התבטא בתוכן התקשורתי, ובכך השפיע על הדימוי שקיים כלפי התנועה הפמיניסטית עד היום.

שנות ה-60 הסוערות

שנות ה-60 ידועות כעשור ששינה את פני אמריקה. בשנים אלו סחפו את ארצות הברית כולה נושאים חברתיים הקשורים לזכויות מיעוטים. שנת 1968 הייתה שנה גדושה במחאות חברתיות באופן מיוחד. בשנה זו, בשבעה בספטמבר, התארגנה מחאה מטעם מספר ארגונים פמיניסטיים, ובראשם ארגון המכונה "הנשים הרדיקליות של ניו יורק" (New York Radical Women). הם קראו לנשים מכל ארה"ב להצטרף אליהן להפגנת מחאה גדולה באטלנטיק סיטי, כדי למחות נגד תחרות מלכת היופי שהתקיימה בעיר.

אז מה באמת קרה בהפגנה? רמז: מעולם לא הודלקה אש

ההפגנה נערכה ברחבה מחוץ לאולם שבו התקיימה תחרות מלכת היופי, ומספר המשתתפות הגיע לכ-400 נשים. זאת הייתה הפגנת הנשים הגדולה ביותר באותה התקופה. המסר העיקרי של ההפגנה היה מחאה נגד מה שתחרות מלכת היופי מסמלת בחברה המערבית: החפצת נשים, דירוג נשים לפי יופי, רידוד הזהות שלהן לכדי מי שאמורות להיות רק "יפות". המפגינות השתמשו במספר מופעים כדי להעביר מסרים אלו: אחת המפגינות הלכה עם כבשה קשורה בחבל, כדי להשוות את תחרות היופי לתחרות שבה נשפטות חיות, מפגינות אחרות חילקו עלונים המסבירים את מטרת ההפגנה, ואחת הפעולות הבולטות של המפגינות הייתה הצבת פח אשפה גדול, שאותו כינו "פח החופש" (freedom trash can).

אל פח זה זרקו המפגינות חפצים ואביזרים אשר סימלו דיכוי נשים. בין האביזרים שנזרקו לפח היו גרביונים, איפור, נעלי עקב, מגזינים של פלייבוי, מגזיני אופנה וחזיות. זה היה הרגע שבו המיתולוגיה של שריפת החזיות נולדה.

נטען כי במהלך ההפגנה הנשים התדיינו בינן לבין עצמן האם להעלות את הפח באש, אך בפועל הפח שבו הושלכו כל האביזרים האלו מעולם לא הועלה באש!

יתרה מכך, מעולם לא הודלקה אש באזור ההפגנה, מכיוון שהרחבה שעליה היא התרחשה הייתה בנויה מעץ, והמשטרה בפירוש אסרה להדליק אש במקום.

הסיקור התקשורתי: הרגע שבו דימוי נולד

המעשה הסמלי בעל האופי התיאטרלי של השלכת חפצים אל תוך "פח החופש" תפס את תשומת לב ההמון והתקשורת, והפך במהרה לחומר פופולרי עבור לא מעט כותרות בעיתונים שהכריזו על המפגינות כ״שורפות חזיות".

במבט לאחור מעניין לחשוב כיצד המושג "שריפת חזיות" נחקק בתודעה הציבורית למרות שבפועל לא נמצאה עד היום אף לא תמונה אחת של שריפת חזיות של ממש. מעניין שדווקא אמצעי התקשורת, שעבורם דימויים חזותיים הם כלי חשוב בהעברת מסר, הצליחו להמשיך ולהשריש את הפעולה הזו למשך זמן כה רב ללא דימוי חזותי שאכן ממחיש את המאורע.

חוקרות פמיניסטיות טוענות כי השימוש במושג ״שריפת חזיות״ נעשה בעיקר על ידי מי שמתנגדים להתקדמותה של התנועה הפמיניסטית, כיוון שמושג זה נועד לשמש לעג והקטנה של פעילות ההפגנה הזאת בפרט, ושל פעילות התנועה הפמיניסטית ככלל; כאילו פמיניזם מסתכם בהתנגדות להלבשה תחתונה. אחרים טוענים כי השימוש הנפוץ של אמצעי התקשורת במושג זה נועד 'למכור' בצורה קלה יותר עבור הקהל הרחב את מסריה של התנועה הפמיניסטית.

הכישלון בקרב הדימוי הציבורי מול הניצחון בקרב המציאות בשטח

ייתכן כי הדימוי "שורפות החזיות" תרם רבות לאופן השלילי שבו הציבור תופס ארגונים פמיניסטיים העוסקים בקידום מעמדן וזכויותיהן של נשים. אך יחד עם זאת חשוב לדעת כי היה גם צד חיובי לסיקור ההפגנה בתקשורת. האמת היא שסיקור זה למעשה הביא את המסרים החשובים של ההפגנה אל הציבור הרחב, אותו ציבור שלפני ההפגנה כלל לא היה מודע לפעילות הפמיניסטית שמתרחשת בשטח. בעקבות ההפגנה ההיא והסיקור שלה, הצטרפו המוני נשים לתנועה הפמיניסטית, ומספר הארגונים הפמיניסטיים גדל לאין שיעור.

כך, למרות הביקורת הרבה והמוצדקת שהופנתה לאורך השנים כלפי הסיקור התקשורתי השגוי שהוביל לקיבוע בדעת הקהל מעשה שלא היה, יש הטוענות כי יצירת השיח סביב נושא החזיות הוא אחד האירועים שהביאו את תנועת הפמיניזם אל תודעת הקהל הרחב.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.