מאת: סיס כוכבי
בתקופה האחרונה אני עסוקה הרבה בקריאה פמיניסטית. ופתאום נפל לי אסימון ממש גדול, תא טלפון! הבנתי שאני לא אוטונומית. ולא רק פיסית, פוליטית, ערכית או מינית: אני לא אוטונומית תודעתית.
מה זה אומר?
לפני 12 שנים הייתי בעיצומו של התואר השני המחקרי, משלבת לימודים, מחקר ועבודה לפרנסתי. עוד לא חוויתי מערכת יחסים ארוכה או זוגיות וגם לא שמתי את זה במקום ראשון. ואז, חברה דיברה על הקמת משפחה וכמה שזה חשוב לה כערך. באותו הרגע עניתי בהחלטיות שזה פחות מעניין אותי.
אבל, בעצם, זה היה היום שבו דברים החלו להתערער ושאלות התחילו לעלות בתוכי. הנצו שם ניצני הספקות, ומשנבטו הניצנים האלו בתוכי, מאותה שיחה והלאה, נקודת מבטי השתנתה והתחלתי להסתכל ולתעדף דברים אחרת. המשמעות שהענקתי למסלול הקרייריסטי פחתה. הרגשתי פתאום, שאני מתקדמת מהר מידי במסלול אחד של חיי, בעוד האחר נזנח למשך זמן רב והגיע הזמן שאתעדף אותו.
אותה אישה של לפני 12 שנים הרגישה שהיא צריכה להצניע את הפן הקרייריסטי והעצמאי הזה של אישיותה כדי לקדם הקמה של תא משפחתי. אותה אחת חשבה גם שהיא זקוקה למישהו כדי שחייה יחשבו חיים, שהתקדמות בקריירה אינה מספקת בפני עצמה אם היא תחזור לבית ריק ללא בעל וילדים. אותה אחת שהרגישה שמשהו בסיסי ועמוק לא בסדר איתה כאישה אם היא לא משתוקקת לחתונה וילדים (הרי אריקסון אמר שזהו שלב התפתחותי נורמאלי ואיפה אני אהיה אם לא הגשמתי אותו?).
מקריירה ושאפתנות לאשמה אימהית
היום, כשאני מסתכלת לאחור ושואלת את עצמי לאן נעלמה האישה הצעירה השאפתנית והקרייריסטית הזו אני מבינה באמת ולעומק שהאישה שהחליפה אותה התחבאה לה בנפשי, עוד הרבה לפני שנישאתי ונולדו לי שלושה ילדים.
על הנייר, לא גדלתי בבית ששררה בו תחושה שיש דברים שנשים עושות ויש דברים שגברים עושים (לפחות לא בכל הקשור לגידול הילדים). גדלתי להיות אישה ששואפת לקריירה ולהגשמה עצמית ללא קשר למישהו שיהיה שם לצידי, ושהקמת משפחה הייתה בתחתית שאיפותיי.
אבל בתודעה שלי, עמוק עמוק, הושרש בי מינקות שאני זקוקה למישהו שיאשר אותי, למישהו שיגיד לי שאני בסדר. שמה שאני אומרת, עושה או אפילו חושבת הוא לגיטימי. הייתי זקוקה להרגשה הזו שיש לי גב, שיש מי שיתמוך בי אם אפול. עדיין לא הבנתי שאני מספיק חזקה לתפוס את עצמי. אינני זקוקה לחומות הגנה שבסופו של דבר כבלו ועצרו אותי יותר מאשר הועילו.
וככה, לפני 12 שנים, הרבה דברים התחילו להשתנות במהירות, הרבה החלטות רקמו עור וגידים ועיצבו את חיי כפי שהם היום. התחתנתי, נולדו ילדים. לא המשכתי ישר אחרי התואר השני להתמחות או לדוקטורט, בגלל שהיו לי שני ילדים ונאמר לי שזה יהיה קשה מידי לשלב את הכל. המרצות הבכירות סביבי הבהירו שההתקדמות שלהן בקריירה התאפשרה בזכות בן זוג שתמך בכך. בתור רעיה לרופא ידעתי שזה לא אפשרי לי ועשיתי אני את ההקרבה. כל זה לווה בתחושה שזה ברור מאליו ומקובל, שאם לא אעשה את זה אני אשמה בכך שאפגע בילדים שלי, וזו תחושת אשמה שלא קיימת אצל הגברים כמעט.
כשאני מסירה את משקפי התרבות הפטריאכלית אני מבינה שהיו לאורך הדרך שלי הרבה סימני שאלה, הרבה ויתורים שנלקחו כמובן מאליו אבל לא חייבים להיות כאלה. לא שאני משתמשת בזה כתירוץ למשהו שלא עשיתי בחיי, אני דווקא מרגישה שההבנה החדשה הזו על עצמי נותנת לי חופש מסוג חדש. חופש תודעתי, חופש ללא מוסכמות גבריות. חופש להביט בכל שאלה או מחשבה שעולה, בכל סיטואציה, ללא משקפיים מגדריות.
אז מה קרה לי שם לפני 12 שנים?
אז מה קרה שם לפני 12 שנים? אני לא שוללת את האפשרות שזה היה משהו הורמונאלי מובנה, שהגעתי לגיל שבו 'השעון מתקתק' (ביטוי פטריאכלי כשלעצמו?) פתאום הדברים נראו לי דחופים הרבה יותר ממה שנראו לי לפני, או שנראים לי עכשיו מתוך כל הכביסות והמחלות של הילדים.
אבל אי אפשר לומר ללא צל של ספק שאין פה נגיעה מגדרית. גברים היום פחות רואים בהקמת תא משפחתי חלק בלתי נפרד מהיותם. סימן השאלה הזה התאפשר להם שנים רבות אחורה ואצלנו הוא מתחיל להיות לגיטמי רק בשנים האחרונות.
אל-הוריות, א-מיניות, קרייריסטיות שנמצאות מחוץ לבית רוב היום ולא מטפלות עיקריות בילדים שלהן, אימהות יחידניות שהחליטו שאינן זקוקות לגבר על מנת להקים תא משפחתי משלהן. פתאום האופציות הרבה יותר פתוחות. זה לא שזה לא היה קיים כשהייתי בת 25, אלא שהתודעה שלי גינתה זאת במובן מסוים ותייגה אותן כחריגות, כ'לא משתלבות'.
והיום אני מסתכלת עליהן ללא המשקפיים התרבותיות-מגדריות ומעריצה אותן, מעריצה אותן שהצליחו לפרוץ את התודעה התרבותית הפטריאכלית ובחרו לחיות איך שטוב להן. היום אני פתאום כועסת על עצמי, כועסת שנתתי למישהו, גם אם למישהו תרבותי ומופנם עמוק בתוכי, להגיד לי איך אני יכולה או לא יכולה לחיות את חיי.
ועדיין, יתכן שאם הייתי רווקה עכשיו "בגילי המופלג" וללא ילדים, עם כל הידע הפמיניסטי והעבודה העצמית שלי, אני לא שוללת את האפשרות שהייתי מרגישה איזה חוסר עמוק ותחושה של פחיתות ערך עצמית על מה שלא הצלחתי להשיג, גם אם הייתי כבר דוקטור ומומחית בתחומי.
חונכתי לחפש מישהו שיגיד לי שאני בסדר
כל בחירה במהלך הדרך הייתה בחירה שלי. אני בחרתי להתחתן עם אדם מסורתי שחשוב לו להקים בית דתי, עם אדם שלמד רפואה וברור שגם הערך הזה יעמוד לו לפני ערך הבית והמשפחה ושיוביל לזה שרוב הקורבנות יהיו על חשבוני. אני בחרתי לשים את הקריירה שלי פעם נוספת בצד כדי לגדל את ילדי שלא יהפכו לילדי מטפלות/צהרונים. אני נהנית מהם, מלראות אותם גדלים ופורחים ומקבלים את מה שהם צריכים.
פתאום אני מבינה שזה לא רק הוא אשם. זו גם אני. שחונכתי ככה. שאני צריכה אישור ממישהו כדי לקדם את עצמי. שאני צריכה גב של מישהו שידחוף אותי. שאני צריכה מישהו שיגיד שזה בסדר לעוף על עצמי ולעשות מה שטוב לי.
יש מצב שהדור הנוכחי חושב כבר אחרת, אני מרגישה את רוח השינוי באוויר. אך עדיין חשוב לי לצעוק ולהשמיע את ההבנות שלי לאותן ילדות, נערות וגם נשים שעדיין לא הרגישו את זה על בשרן – השינוי שאנחנו צריכות לחולל הוא קודם כל תודעתי, בתוכנו, רק אחרי שאנחנו נבין שאנחנו לא באמת זקוקות לאף אחד שיאשר את החופש שלנו, הסביבה תוכל לעכל ודברים יתחילו להשתנות. מי יתן וכולנו נחזק את עצמנו ואחת את השניה בתהליך שיפלס את דרכנו לאוטונומיה אמיתית – פיסית, מינית, דתית, משפטית, פוליטית, ערכית ו-תודעתית!
תמונות: JerzyGorecki ו- StockSnap מאתר Pixabay
