מאת: רעות כהן
מעט לאחר עניין ארז דריגס כתבתי על הצד הבעייתי של מי טו, כתנועה שיש בה גם צדדים מגבילים עבורנו הנשים. כשפורסם הפוסט, תגובות מסוימות צדו את עיני ואת ליבי יותר מכל. היו אלו נשים שטענו כי קולן מושתק, שהפרשה הזו מקבלת נפח מוגזם בכל ערוצי המדיה. שנשים עם סיפורים אחרים, שאינם על הטרדות בהודעות אלא אלימות ממש ואפילו אונס ורצח, מחכות בשקט בפינה וכל תשומת הלב מופנית לסיפור דריגס הזה שיש בו, למרות הכול, לא מעט פריווילגיה.
בין הקולות הביקורתיים היו גם קולותיהן של נשים מהדרום, שכתבו כי הפמיניזם הזניח את הדרום והפריפריה, את נשותיו. ובכלל שנוצרה לה מעין היררכיה בה הסיפור הזה מקבל מעמד הזוי, שקרה בחוג מצומצם של עולם התיאטרון והטלוויזיה, ובפרט בסצנה התל-אביבית.
בתכלס, אולי זה לא היה אמור להפתיע, אבל כאשר השיח הגיע למדיה ולתקשורת בצורה רחבה, משהו אחד יצא מפרופורציה, ומשהו אחר הלך לאיבוד.
צוץ, תראה, הטרדה משלנו: עדויות על דפוסי פגיעה שיטתיים של ארז דריגס
היה ברור כי הרבה מערוצי התקשורת נהנו לעשות מהסיפור הזה כותרות: הוא מדבר על עולם של ידוענים ברובו ועל גבר שזה עתה כולן וכולם צפו בו. וזה גם, כמובן, סיפור ללא זוועה גדולה מדי או מורכבות איומה בה קשה להתעסק.
והנה באופן צפוי למדי, חזרו כבר למחרת כל אותם ערוצי התקשורת לפרסם את אותן כתבות בעייתיות כלפי נשים. ההרגשה שכל כך קשובים לנו התמוססה ברגע שזה התאים להם פחות, וזה התאים להם פחות מהר מאד. אבל בינינו, כולנו נותנות ונותנים לזה יד, בגלל המשיכה שלנו לסיפורים מסוימים יותר מאשר אחרים. וזה מוביל אותי למחשבות על פמיניזם והיררכיה, פריווילגיה והגבלות.
מרוב פמיניזם לא רואים את הפמיניזמים
נזכרתי בתוכנית הדוקומנטרית ״פמיניסטיות: מה הן חשבו?״ – אודות ההיסטוריה של הפמיניזם ומצבו היום. אישה צעירה אחת שהופיעה בסדרה טענה שהמונח ״פמיניזם״ כבר לא מתאים ושהיא לא נוטה לתאר כך את עצמה. לדעתה, בימינו מרבית הנשים בעולם, בטח המערבי, הן פמיניסטיות מעצם כך שהן דוגלות בשוויון זכויות ובהומניזם. היא אמרה שכיום מקבל המונח "פמיניזם" פרשנות רחבה וכללית מדי, שלמעשה מגבילה נשים.
זה נכון שהפמיניזם באמת התרחב להתעסק בקשיים נוספים קריטיים, אבל זה גם נכון שההגדרה למונח הזה רחבה באופן קיצוני. כיום הפמיניזם קיים במדינות שונות, אצל נשים ממעמדות שונים, רקעים שונים, בעלות סטטוס חיים שונה והעדפות מיניות אחרות. וכולן מתחברות לתמונה הרחבה יותר של הפמיניזם.
אבל מה אם פמיניזם הפך למילה מכלילה שסופה לצנזר את הגוונים השונים של הנשים ושל הפמיניזמים השונים? מה אם זו צנזורה שמופעלת לפחות במצבים מסוימים, ומה אם הם לפעמים דווקא המהותיים ביותר? מה אם נוצרת מעין היררכיה פמיניסטית?
בואו ניקח לדוגמא את אחת מהתנועות החשובות ביותר לעולם הפמיניסטי כיום: ״מי טו״. כמו לכל תנועה, גם למיטו ישנם יתרונות, חסרונות, הצלחות ובעיות.
היררכיה פמיניסטית: מי לא טו?
מי טו היא תנועה חשובה, אך מוגבלת מאד. היא מוגבלת למדיה החברתית, כך שהתוכן צריך להיות ויראלי. וברוב המקרים הסיפור צריך להיות מקושר לגבר ידוע ועדכני כדי לקבל חשיפה. והחשיפה תלויה גם בריבוי עדויות – מנשים שסבלו מאותו אדם ומצויות באותו מעגל.
נתוני הפתיחה האלו קובעים מראש שרוב סיפורי מיטו יהיו של נשים ממעמד בינוני-גבוה ומאזורים מרכזיים, באותה מדינה מסוימת. הרי לא כל אחת יכולה ללכת למסלול למשחק, בימוי, עיתונות וכדומה, לחיות בעיר גדולה ומרכזית, וגם לא כולן מעוניינות בזה. גם לא כל הנשים נמצאות במדיה החברתית, ואין להן במה אחרת לצעוק מעליה את מה שעברו. האם היררכיה מעמדית יוצרת היררכיה פמיניסטית?
בנוסף, רוב הקמפיינים, העדויות והתכנים נותרים במסגרות מצומצמת, לא מגיעים לפריים טיים, נשארים בגבולות השיח הפמיניסטי במדיה החברתית. לקהל יעד שברובו נשים, וככל הנראה לחתך מסוים שלהן באוכלוסייה ולגילאים מסוימים.
חלק גדול מהקמפיינים פונה לנשים ולא לגברים ובכך ממשיכה מסורת השארת האחריות המלאה אצל הנשים. וכפי שידוע לנו, לא כולן נמצאות במקום בו קל להן לצאת ממנו ועדיין מטיחים בהן אשמה רבה.
גם השימוש בנשים ידועות בקמפיינים עשוי להתפרש כפער, בין זו שיהיה לה קשה פחות להינצל, אל מול זו ממעמד מורכב יותר ומאפשר פחות להימלט. זו שסיכוייה נמוכים יותר, הרבה יותר, אולי תרגיש שמה שאפשרי לאישה הידועה – בכלל לא מציאותי לה, וזה עלול להוביל אותה לייאוש.
בשקט בשקט נוצרת בינינו הנשים הפרדה חותכת
לצד ההקלה ותחושת השינוי, נשים שלא יכולות אפילו להעלות על דעתן לחשוף את המקרה שעברו מרגישות כיצד בשקט-בשקט נוצרת בינינו הנשים הפרדה חותכת. ושוב המחשבות שלי חוזרות לרעיון של היררכיה פמיניסטית.
הרבה נשים יישארו עם הסיפורים שלהן לבד. אולי כי הן לא יוכלו למצוא באותה הקלות נשים שסבלו מאותו אדם. אולי אותו אדם לא תמיד מפורסם ומעניין תקשורתית. לעיתים, גם כשכן מדובר באדם ידוע ציבורית אבל לא ״עדכני ורלוונטי״, אותם סיפורים, גם אם כן נמצאו נשים נוספות, יוכנסו למגירת ה״לא מספיק ויראלי״ ויישארו שם. אז מה, הסיפורים שלנו חשובים רק אם יש בהם ״אבק כוכבים״? מה ההשלכות של זה?
אולי אתן חושבות עכשיו: "כן, אבל המצב הזה מאפשר למסרים להגיע גם למקומות ולמצבים אחרים בהם נשים סובלות מהטרדות מצד גברים שמנצלים את מעמדם". או ש"גברים במעגלים אחרים ילמדו מזה ויפחדו, יחשבו פעמיים לפני ניצול מעמדם, ואפילו לפני 'סתם' אמירה מגעילה". ואולי "ככה אנחנו לא נשתוק בפעם הבאה, נלמד מזה לשים גבולות".
אני חושבת על הטיעונים האלו, אבל משום מה הם לא משכנעים אותי. אולי כי הייתי וגדלתי במקומות האלה, בהם אין מצב לפריווילגיה הזו. אני מכירה נשים שהיו במקומות האלו, מכירה את הגברים האלו. וזה פשוט לא מספיק כדי לשכנע אותי. בטח לא במקרים מורכבים מאלה.
מתי מהפכני הופך לפוגעני?
ואולי הגענו עד הלום גם כדי לשאול מהם הגבולות של מיטו, ומתי התנועה הופכת לפוגענית? דוגמה, במקרה של פולנסקי כאשר ביקשה האישה, שבזמן המקרה הייתה נערה, להפסיק ולתת לסיפור הכואב מנוח, לא הקשיבו לה. זה לא ללכת רחוק מדי? להתעלם מהצורך של האישה שנפגעה?
מצב מטריד לא פחות הוא כאשר נשים נרדפות בשל דעתן בחסות התנועה. למשל במקרה של הסופרת, ג׳יי קיי רולינג, שעמדתה הביאה למחלוקת דרמתית, שהובילה עד לאיום ממשי על פרטיותה ועל חייה. האם זה למשל רחוק מדי? בעצם, איפה כן נשים את הגבולות שלנו והאם נשים אותם בזמן?
נראה שבמצבים מסוימים הגענו לקדמה. אנו שוקלות ושוקלים את המילים שלנו יותר מאשר בעבר. לא מקבליםות בהבנה ביטויים ומעשים שפעם קיבלו יותר מרחב וגרמו לי להרגיש מאוימות.
אבל מצד שני, לפעמים אני מרגישה שיושבת מעלי צנזורה, שאני פחות חופשיה להביע את עצמי. מצאתי שלאחרונה במיוחד – כשאני רוצה להעלות תמונה לפייסבוק, להמליץ על תכנית טלוויזיה/ספר או להשתמש במילה מסוימת – אני חושבת יותר מתמיד אם זה בסדר לשתף בזה. האם לא יאשימו אותי שזה לא פמיניסטי מצדי, או גרוע מזה?
ככל הנראה הרבה נשים חוששות מהביקורת הפמיניסטית, והרבה מהן באמת לא מביעות עצמן. זו כמובן בעיה רחבה, שקשורה לרשתות ולא בטוח שאנחנו רוצות לאמצה.
לא הגענו עד הלום כדי לשתוק
אני חושבת שהגענו עד הלום בעיקר כדי לשאול איך אנחנו כן מגיעות אל רובנו? יותר מאשר עשינו עד כה. כיצד אנחנו מצמצמות את הפערים, מבלי לבטל אף אחת. מבלי לגרום לנשים רבות מדי להרגיש שהן חשובות פחות, שהמקרים שלהן פחות רלוונטיים. כיצד למנוע התבססות של היררכיה פמיניסטית?
היום אנחנו יכולות לחשוב האם הרשת החברתית, ובפרט הגישה האינטלקטואלית הזו (בהן אני עצמי עושה שימוש כרגע), במובן מסוים מגבילות אותנו? אם כן, מה בזה מגביל ולמה? מה אפשר לעשות כדי לייצר חיבור רחב ועמוק יותר, מציאותי יותר?
ובקיצור, איך אנחנו מצמצמות את הפערים ומביאות ללכידות, מבלי לבטל ולהשתיק אף אחת?
2 תגובות
רולינג לא קראה לרדוף אף אחד.
ומותר לכל אחד לחשוב מה שהוא רוצה.
הפוסט-מודרניסטים האלה מנסים למנוע את חופש הביטוי והמחשבה והדעה.
מותר אפילו לבן אדם להיות גזען – וולחשוב שהוא עליון ושמש העמים והאחר פחות ממנו, כל עוד זה לא בא לידי ביטוי בפגיעה במישהו או שלילת זכויותיו וכדומה.
אם חופש – אז עד הסוף.
כתבה חשובה ומעניינת!
פערים וריבוי דיכויות\אינטרסקציונליות זה בהחלט נושא שלא מספיק מדברים עליו בכל מאבק.
נושא חשוב ומורכב, אך לא ציינת מהי עמדתה של ג'יי קיי רולינג – לרדוף נשים טרנסיות בתירוץ שהן גברים בתחפושת ומטרתן להלך אימים על נשים סיסג'נדריות.
זו לא בדיוק דוגמא טובה ל"האם התגובה ההמונית כנגד הביטול האלים שלה בעצם פועלת נגד חופש הביטוי הנשי", מכיוון שעצם "עמדתה" (במילותייך) עושה דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה לאוכלוסייה גדולה של נשים.