*****ספוילרים לשני הפרקים הראשונים של "סיפורה של שפחה" עונה 4, מיועד למי שכבר ראתה אותם*****
אחרי שהיא גרמה לנו לסבול במשך שלוש עונות, שהסתיימו בשיא בו סוף סוף נשים בגלעד התארגנו והצליחו להבריח מטוס שלם בילדים לקנדה, "סיפורה של שפחה" עונה 4 כאן איתנו, ואני כאן אתכן כדי לדבר על שני הפרקים הראשונים של העונה.
אתחיל בגילוי נאות: אני לא ממעריצות "סיפורה של שפחה".
אני לא יכולה להתעלם מההפקה-הגדולה-מהחיים-הזאת, בטח לא בתקופה של הצפת סדרות שרובן לא משאירות הרבה חותם. ואני בטח שלא יכולה להתעלם מסדרה שמתמקדת באלימות מינית ובהתארגנות נשית נגדה.
אבל במקביל – משהו בה לא עובד לי.
https://www.youtube.com/watch?v=rg_160Be71g
הצורך המוגזם הזה לזעזע אותנו בכל פרק מחדש עם זוועה נוראית יותר מהקודמת, מיותר בעיני. אני לא צריכה שיזכירו לי כמה גלעד הוא מקום רע. מרוב השימוש באפקט ההלם, הסיפור הופך לרדוד. הוא גם תוקע את הסדרה: אנחנו מתפתחות בשיחה על אלימות מינית בשנים האחרונות, הסדרה פחות.
דוגמא קלאסית נמצאת בפרק הראשון בעונה החדשה. אנחנו פוגשות את גברת קיז, בחורה צעירה מאוד (אפשר להגיד ילדה אפילו) שנישאה לאחד הגנרלים בגלעד, המבוגר ממנה בהרבה. אנחנו מגלות שבתחילת הנישואים בעלה של גברת קיז לא הצליח להכניס אותה להריון ולכן התחיל להביא גברים אחרים כדי שישכבו איתה, כלומר יאנסו אותה.
התיאור קשה ומזעזע, אבל חיוני ליוצרי הסדרה כדי להוביל לשיא הפרק: נקמתה של גברת קיז באחד השומרים שאנס אותה באישור בעלה. זו סצנה מאוד קשה, ואם זה לא היה מספיק אז בסוף הפרק רואות אותה מכוסה בדם, כדי להזכיר לנו שוב מה קרה שם.
אפשר לטעון שזה סגנון הסדרה: אם אנחנו לא מזדעזעות אז אנחנו לא באמת צופות בסיפורה של שפחה. אבל השימוש בזעזוע בעייתי הרבה מעבר לדיון יצירתי על סגנון. אנחנו אחרי שלוש עונות עם ג'ון, וגם כמה וכמה שנים אחרי מהפכת מיטו: אני לא צריכה את אפקט הזעזוע כדי שיזכיר לי שלסרסר ילדה זה דבר רע. אני יודעת את זה. לדעתי גם שאר הצופים והצופות יודעות את זה.
אבל אם נדלג לרגע על הבעייתיות שיש בעיניי בעלילה ובסגנון ה"מזעזע" שלה, שני הפרקים הראשונים התעסקו בכמה נושאים מרכזיים, שאם יפתחו אותם בפרקים הבאים, יכולים לספק צפייה מעניינת.
צדק צדק תרדפי
אין ספק שהמוטיב שמסתמן כמרכזי ביותר בעונה הזאת הוא צדק, והוא מביא איתו שאלות שיאתגרו אותנו כצופות. לאחר ההצלחה בהברחת הילדים, שמן של מאיי דיי הולך לפניהן. בפרט שמה של ג'ון, שמצופה ממנה לא רק להגיד מה לעשות (כפי שהיא עושה), אלא גם לקבוע במצבים הקשים מה נכון וצודק לעשות. ג'ון שלנו (שמגלמת השחקנית אליזבת מוס המצוינת שמגיע לה כל פרס שתקבל על הפרקים האלו) מיישמת את הצדק הזה כפי שהיא מבינה אותו.
גם בקנדה, סרינה מתעסקת בעולם הצדק. היא באמצע בלגן משפטי אחרי שבעלה (המניאק) האשים אותה בהאשמות חמורות ולכן היא לא יכולה להעיד נגדו כפי שתוכנן.
העיסוק בצדק בצורותיו השונות מעלה הרבה שאלות. למרות שאני כמובן חושבת שסרינה צריכה להיענש על מעשיה, אני תוהה האם צודק שבגלל זה הגנרל פרד ווטרפורד, האשם פי כמה יותר ממנה, לא יקבל את העונש שלו? ובגלעד, מי מחליט, או מחליטה, מהו צדק? אלוהים? המועצה שהחליטה שדודה לידיה חפה מפשע? מאיי דיי? ג'ון בעצמה? או שדווקא הקורבן הישיר של הפגיעה הספציפית, כמו גברת קיז?
ומהי בעצם החשיבות של צדק? האם שווה לסכן את החיים שלך ושל חברותייך כדי להשיג אותו? האם צדק חשוב יותר מהישרדות? האם קיימת הישרדות בלי צדק? כרגע אין ספק שג'ון נמצאת במסע, שלעתים הוא חזק ממנה, לרדיפה אחר צדק. היא איבדה את היכולת להתעלם מהזדמנויות, היא לא יכולה שלא לעשות את זה, גם כשזה מסוכן מאוד. יהיה מעניין לראות איך הצדק הזה יתממש, והאם נאהב את זה.
השאלות האלה כמובן רלוונטיות לא רק בגלעד. הן מעסיקות רבות מאיתנו, פמיניסטיות, אקטיביסטיות ועוד. לחשוב על צדק זה נורא יפה, אבל איך מממשות אותו?
ככה זה בגלעד
דמויות שונות בפרקים הראשונים התייחסות לאופן שבו המקום, כלומר גלעד, משפיע על אנשים ועל ההתנהגות שלהם. "מאוד קשה להיות אדם טוב בגלעד", "גלעד מקשה על אנשים לעשות את הדבר הנכון", "אין אנשים טובים בגלעד".
וכן, למקום בהחלט יש חשיבות. אנחנו כפמיניסטיות מדברות הרבה על תרבות האונס, ולכן זה מעניין לראות את העיסוק של הסדרה באופן שבו החברה מעצבת אותנו. יש משקל עצום למקום בו חיים, לכללים שלו, לשפה שלו, לייצוגים שלו.
זה כמובן לא עיסוק חדש בסדרה, שמלאה בדמויות ש"מאבדות את זה" בגלעד, מאבדות את המצפון והופכות לאכזריות. ראינו את זה גם בדמויות אהובות כמו ג'ון ואמילי (אופגלן). אבל העונה החדשה מכניסה אלמנט חדש: יש לנו את קנדה להשוות אליה, "מקום אחר" להגיע/לברוח אליו.
ולכן זה מאכזב, וצפוי, לגלות שתרבות האונס אינה רק משהו חיצוני שמשפיע עלינו מבחוץ, אלא נכנסת עמוק בתוכנו. מעבר לקנדה לא מספיק. לא בשביל פרד, שסרינה משום מה ציפתה שהוא "יחזור לעצמו" ברגע שייצא מגלעד. אבל גם לא בשביל הילד הקטן שהרגע "ניצל" והועבר למשפחה "האמיתית" שלו בקנדה אבל לא מוכן לאכול כלום, כי מה זה האוכל הזה? ואיפה הדברים שהיו טובים בגלעד, כמו הטיפול והדאגה של המרתות את כל הילדים? לצאת מגלעד לא מוציא את גלעד מתוכך בכזאת קלות.
תהיי ילדה טובה
לאורך הפרקים, נשים רבות בסדרה עסוקות בשאלות סביב טוב ורע. מה זה להיות אדם טוב, ובפרט אישה טובה? זה להציל ילדים מגלעד, למרות שזה אומר לנתק אותם מהמשפחה היחידה שהם הכירו ואהבו? זה לנקום באנס שלך באכזריות, כמו שגברת קיז עשתה כשג'ון ביקשה ממנה להיות "ילדה טובה"? אם אדם אינו טוב, כמו הגנרל קיז, האם זה פותר אותנו מאשמה כשנפגע בו? ומה לגבי גברים כמו ניק או ג'וזף, שהם גם רעים וגם טובים, זה מספיק טוב כדי ש"נסלח" או נסמוך?
בגלעד העיסוק הזה מתקיים, כמובן, על רקע חברה מאוד שמרנית ודתית, שבה להיות אישה טובה זה קודם כל להיות בשקט, לקבל את הסדר הקיים. בעונה הרביעית של "סיפורה של שפחה" אנחנו בעולם קצת אחר: המנגנונים הכוחניים של גלעד נמצאים תחת מתקפה. ילדים, המוצר המבוקש ביותר בעולם הדיסטופי הזה, נחטפו ממנה. תכף יוצאים למלחמה בכמה חזיתות, ובהחלט יש תחושה שהדברים פחות ברורים.
נראה לאן 8 הפרקים הנותרים של העונה הזאת ייקחו אותנו. אולי זאת תהיה הזדמנות ליוצרי הסדרה להתקדם ולהתפתח. באופן אישי אני מאוד מצפה שיפסיקו לנסות לזעזע אותנו, אחרי שברור לנו מאוד מה זה רוע. אולי כעת הם ינסו להתקדם, יחד איתנו, לעבר שאלות של צדק, תרבות, הישרדות ובעיקר, איך יוצרות טוב ומובילות שינוי גם במקומות כמו גלעד.
לקריאת סקירות נוספות של תכניות טלוויזיה לחצו כאן
תמונות: תמונות קידום של "סיפורה של שפחה" עונה 4, באדיבות הוט
