השבוע עולה בהוט 8 סרטה הדוקומנטרי הראשון של מיכל ורשאי ארלוק, "גיבורות". הסרט, שהוקרן גם בפסטיבל "דוקאביב", משרטט את סיפור חברותן של מיכל, שחקנית, סופרת, בימאית ואם ששונאת ספורט, ותמר, אלמנה מזה שנה ואם לשניים. שתי האימהות התל אביביות מכירות לראשונה בקבוצת הכדורשת השכונתית, ונרקמת ביניהן חברות עמוקה שעומדת במבחנים לאורך הסרט.
לפי תיאור הסרט באתר דוקאביב, יש בו גם גיבור שלישי: "'המאמן מודי', גבר כריזמטי והזוי שנחוש לשחרר אותן מהרשת הסבוכה של חייהן ולגרום להן להתאהב ברשת אחרת, חדשה לגמרי. מודי חושב שהן יכולות על הכל, והן מתחילות להאמין לו." (לקוח מאתר דוקאביב). אך אני דוחה את תיאור המושיע הזה ואף לא זיהיתי את מודי כאחד מגיבורות הסרט, על אף שכן מצאתי גיבור שלישי מסתורי, ועל כך יורחב בהמשך.
בתחילת כתיבת הביקורת קינן בי חשש מסוים, כיוון שאיני קולנוענית ולא כתבתי ביקורת ליצירה אומנותית בעבר. למרות זאת, הזכרתי לעצמי שהבעת דעה היא עיקרון פמיניסטי, וניגשתי למשימה. בעודי תוהה כיצד להתחיל, החלה גיסתי מספרת ברקע על קורס בנושא זהות שלקחה באוניברסיטה, וכיצד אנחנו מורכבות ממגוון זהויות. וכך, כמו החלה הביקורת להכתב מעצמה, כיוון ש"גיבורות" עוסק לפני הכל בזהויות השונות שלנו: נשים, אמהות, בעידן שילוב הקריירה-משפחה, והגל הרביעי של הפמיניזם.
לא נותנות לאימהות לעצור אותן
הזהות האימהית נוכחת בסרט החל מהרגע הראשון, כשהוא נפתח בביתה של מיכל ולקול הצעקות והבלאגן של הילדים. הסרט רצוף בתמונות מוכרות מחייה של כל אם: חומר נגד כינים בשיערה של אשה בת 40+, אסקפיזם בדמות התמכרות למשחק מטופש בסמארט פון, ושליטה בעל פה בלוח החגים העבריים. אפילו הספורט שמפגיש את הגיבורות, הכדורשת, מזוהה בעיני רבים מעל לכל עם אמהות, בעקבות ההצלחה האדירה של ליגת מאמנט בישראל.
למרות שדמות האם מרחפת מעל הסרט לכל אורכו ומתעתעת בנו, הסרט עוסק דווקא בהתנערות מהדיקטטורה של הזהות ההורית ביומיום של הגיבורות, באמצעות פיתוח זהות הספורטאית שלהן. כבר בסצינת הפתיחה מיכל עוזבת את הבית בדיוק בשעת הסיוט של האימהות – שבע בערב, שעת המקלחות וההשכבות. היא משאירה מאחוריה את בן הזוג והילדים, ויוצאת לאימון.
בממלכת הכדורשת לכל אחת יש זהות עצמאית שלא מוגדרת על ידי היותה אם: תמר היא הקפטנית, נעמה המנחיתה, ומיכל- על הספסל. כשהזהות האימהית מנסה להתגנב חזרה, הגיבורות מנערות אותה בקלילות. כך, למשל, כשהשחקניות מדברות לראשונה על הנסיעה לטורניר הכדורשת הגדול באילת, מישהי אומרת "רגע, זה יוצא על פורים", שבוע עמוס במיוחד עבור הורות. כולן משתתקות לרגע בהבנה, ואז מיד מתנערות ואומרות "לא משנה! זה לא משנה!". כמו אומרות – נוסעות בכל זאת, לא נותנות לאמהות לעצור אותנו. הן מפנות מקום לניכוס זהות אחרת, שאינה מבוססת משפחה גרעינית.
הגיבורות בוחרות לקום כל יום שלישי בערב, להותיר את מטלות הבית והמשפחה מאחוריהן, ולצאת לאימון הכדורשת שלהן. כשתמר מספרת על מהות הכדורשת עבורה היא אומרת "יש לנו הבנה ובעיקר המון המון אהבה, ובביחד הזה יש משהו שנותן המון המון כוח… אנחנו מגיעות למגרש ומצליחות לשכוח את כל מה שיש מסביב". כלומר, המהות היא השותפות, ומתוכה אנו צומחות ומתחזקות.
וכאן מגיע הגיבור השלישי המסתורי של הסרט. לא מדובר במאמן מודי, אלא בספורט הקבוצתי הנשי, שסיפורו שזור בסיפורן של תמר ומיכל. כשחקנית כדורסל בקבוצת נשים בעצמי, הרגשתי כי הסרט מיטיב לתאר את חווית קבוצת הספורט הנשי. למשל, ההתרגשות לקראת מחנה האימונים השנתי, או מאמן שאומר לשחקנית "מותר לשמוח" כשהיא צוברת נקודה במשחק, כי הרי אנחנו מתוכנתות מבית לדכא את השמחה שלנו ולא להיות גאוותניות.
ואכן, שיתוף פעולה וסולידריות נשית הן במידה רבה תמצית מהותו של הספורט הקבוצתי הנשי. החוקרת ציפי קופר כותבת
"נשים, העובדות מהבית מבודדות משאר הנשים ואילו נשים, שעובדות מחוץ לבית, יש להן התחייבויות רבות מעבר לעבודה (בית, ילדים, משפחה וכד').- … – הספורט הקבוצתי מספק זירה שבה נשים יכולות להתאחד ולרכוש מטרות משותפות, ובכך לגשר על הפער שהפריד בינן לבין עצמן ובינן לבין החברה ולכן יש לו משמעות חשובה בהעצמה נשית. "
זהו למעשה הסיפור שהסרט מספר לנו: לא הסיפור של המשפחה הגרעינית, אלא סיפור ההתאחדות למשפחה קבוצתית של הגיבורות. בעוד שלאורך כל הסרט המשפחות של השחקניות כמעט ולא מופיעות, קבוצת הכדורשת נוכחת כמעט בכל רגע וסיטואציה על המסך. כך למשל כשמיכל חולה, מתמקדת הבמאית בליווי שהיא מקבלת מחברותיה לקבוצה. המשפחה הגרעינית של מיכל וודאי הייתה איתה בזמן המחלה, אבל בחירת היוצרת להתמקד דווקא בליווי של תמר ונעמה מדגישה את מושא הסיפור האמיתי: הקשר הנשי שנוצר על רקע קבוצת הכדורשת.
חברות נשית כמו שלא ראינו אותה קודם על המסך
כשדיברתי עם חברה על הסרט היא אמרה לי "נהניתי ממנו, אבל הוא לא סרט טוב". והוסיפה "אחרי העשר דקות הראשונות לא קורה בו כלום". אני דווקא לא מסכימה. חברות נשית מיוצגת בקולנוע בדרך כלל דרך מנקודת המבט של יוצר גבר, וככזו היא לרוב מתמקדת בנשים שבזמנן המשותף מדברות על גברים, זוגיות וילדים. ב"גיבורות", הנושאים האלו בולטים בעיקר בהעדרם, ובוודאי לא מגדירים את הקשר בין הגיבורות.
הרעות הנשית מוצגת כאן ברגעים הקטנים שלה: הנסיעה המשותפת לאילת, הדיון על מי תעשה ראשונה קקי, טבילה משותפת בנחל. דברים שאנחנו לא מורגלות לראות בהם עלילה ראויה לתיעוד. בעיני, זה מה שהופך את "גיבורות" ליצירה קולנועית פמיניסטית מוצלחת. היוצרת מתעלמת מחוקי התעשייה שיצרו גברים, ובכך מביאה למסך את רוח הגל הרביעי של הפמיניזם, וחשוב מכך, את הנשים שמשרטטות אותו.
התזמון של יציאת הסרט לא יכול היה להיות טוב יותר. לפני חודש נערך בוועדה למעמד האישה דיון בנוגע לתקצוב ספורט הנשים בישראל, דבר המעיד על חשיבות ורלוונטיות הנושא. אבל בעוד הדיון הציבורי על נושא זה בדרך כלל מתמקד בהיבטים טכניים-כלכליים של פיתוח ענף ספורט, "גיבורות" מביא את ההיבט שנוטה להישאר מחוץ לדיון: החשיבות החברתית של תרבות ספורט קבוצתי ומה שהיא מעניקה למשתתפות בה.
"האושר הוא הפשע המושלם"
הסרט לא מנסה לרוץ על הטיקט הפמינסטי במוצהר. המסרים בו לא עוצבו כדי לעמוד במבחן ה"פמיניסטית הרדיקלית": הגיבורות עוסקות במראה שלהן, קוראות לשחקניות יריבות "קובבות" ומציינות שכדורשת אינו הספורט למי שרוצה להיות רזה.
אבל את העוצמה הנשית של הדמויות אי אפשר להסתיר. באחת הסצינות, תמר מגיעה להתראיין באולפן ספורט 5 והמראיין רומז שההצלחה שלה נובעת מבן זוגה ז"ל, שהיה בעצמו ספורטאי מצליח. תמר לא נותנת לסיטואציה של אשה יחידה באולפן עם ארבעה גברים לבלבל אותה ועונה לו "זה בסופו של דבר אני". היא מראה לנו איך לקחת את המושכות חזרה ולא למהר לתת לאחרים קרדיט על מה שבנינו לעצמנו.
ברגע אחר, במשחק כדורשת מכריע, השחקניות נותנות תצוגת תכלית מרשימה של היכולות שלהן, עליה מגיב אחד מהגברים בסרט באמירה "הן השתפרו, והן לא למדו כלום". זה משפט שהוא פראפרזה מושלמת לביקורת גברית על עשייה נשית, שגם כשהיא מוכיחה את עצמה וקוצרת הצלחות, עדיין עושה את זה לא נכון.
אבל הטון בסרט אינו מחאתי, ביקורתי או מתלונן. האמירה של הגבר עוברת ליד השחקניות באקסטזת המשחק שלהן, בהדגמה מושלמת של עקרון פמיניסטי בסיסי: לא עוצרות להתבאס מביקורת. הן פה לשחק כדורשת, והן עושות את זה בהצלחה, וחשוב מזה- בהנאה. רבה. כפי ששרה להן יהודית רביץ ברדיו כשהשחקניות בדרך לאילת: "האושר הוא הפשע המושלם".
לביקורות מסך נוספות מ"דוקאביב" לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: מהסרט "גיבורות", קרדיט למתניה טאווסיג
