תמונה מתוך הסרט "אחד בלב"

"אחד בלב": הסרט ששואל אם יש סיכוי למוסד הנישואין

הסרט "אחד בלב" עוסק בלילה של חתונה ישראלית, ובפער שבין התמונות הרשמיות ובין מה שמתרחש מאחורי הקלעים של האירוע. בדרך עולות שאלות על אהבה, על נישואין, ועל נשים שאומרים להן שהן "יותר מדי"
Reading Time: 4 minutes

מאת: חלי טל שלם 

הסיבה שנדמה לך שיותר קל לאחרים

היא שאת רואה את ההצגות של כולם

וחווה את מאחורי הקלעים שלך

(שירי מיקה)

עלילת הסרט החדש של טליה לביא, "אחד בלב", מתרחשת בליל חתונתם של אלינור (אביגיל הררי), להלן הכלה, ונועם (רן דנקר) – החתן. במהלך הערב נבחנת השאלה האלמותית – מה קורה בדיוק אחרי שמתפוגג הרגע בו "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", כשהוא מגיע לקיצו, כשתם הנשף – בסיפורים ובחיים.

לאורך הסרט החתן והכלה מממשים את ליל הכלולות בצעדה, הליכה ונסיעה במונית, אופניים, משאית זבל ועוד. הם בכל מקום, רק לא בסוויטה הנשיאותית שרכש בעבורם אב החתן במלון על גבול העיר העתיקה. מטרת המסע הלילי? מציאת האקסית של החתן ובירור השאלה "מדוע הקדישה לו מעטפה במיוחד בשבילו עם חפץ חשוד?".

המסע הלילי מתרחש ברחבי ירושלים שמעולם לא נראתה כה קסומה ושוקקת חיים. החל במפלצת – כקריצת מחווה ל"שיבולת בקפה" סרט הסטודנטים של לביא – דרך מתחם ממילא, העיריה, רחוב יפו, ככר החתולות, סם שפיגל (כן, כן), נחלאות וגיחה אקטואלית אל רחבת בלפור עם רגעי כבוד אמיתי למאבטחי בית ראש הממשלה. אפילו נראה על המסך קפיצה אל מושב אבן ספיר.

במהלך המסע נקרעת ומתלכלכת שמלת הכלה המושלמת של אלינור (עד כדי כך מושלמת שלא ניתנת לפתיחה אלא על ידי התופרת – מילכוד המגחיך את תמת שמלת הכלה ומטרת ליל הכלולות), כתהליך מקביל לפרטים ההולכים ומתבהרים על אודות מאחורי הקלעים של חיי החתן והכלה והאנשים בהם הם נתקלים.

מה מסווה "החתונה המושלמת"?

הפערים בין המושלם למלוכלך והפגום באים לידי ביטוי גם במבע הקולנועי ששופע ברגעים פנטסטיים וסוריאליסטים: מראה הכלה המאופרת ולבושה "מהסרטים" מרחפת בריקוד הוליוודי יחד עם המאבטחים, החתן המחויט בצעידתו עם כלות אפשריות (ישנה וחדשה), הסוויטה המושלמת ועוד. לצד הפריימים ה"ייצוגיים" האלו נמצא צילום יומיומי שגרתי של "מאחורי הקלעים": סגירת פאב בסוף הערב ומפגשים שמתרחשים לאורך מסע הלילה הארוך, עם נהג מונית, בעלי פיצוציות ומסעדות, נציג הקבלה של המלון, הורים עייפים עם תינוקת צורחת, האקסים של הכלה והחתן, הורי החתן, תלמידי הכלה, צוות אמבולנס ואחות ועוד.

נסיעתה של אלינור הכלה, לקראת תום המסע והלילה, על משאית זבל בשמלה מלוכלכת ומודבקת במסקינטייפ, מדגישה את הפערים בין ההצגה של החתונה, השואו על הבמה, בין "איך דברים היו אמורים להיות" לבין מאחורי הקלעים, החיים עצמם.

אולי לכן אין מתאים יותר מצילום הסרט בירושלים המרובדת והשסועה. "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" כדברי המשורר, ואכן הערבים המופיעים בסרט יודעים הרבה יותר על ירושלים ועל החיים מהיהודים שבו. בדיוק ברגע שיא השפל, מגיח לו סינדרום ירושלים ומה שהוכתם ונפרם חובר לו מחדש, טלאים טלאים.

מהצד של הכלה

"אחד בפה ואחד בלב" – הוא ביטוי תלמודי שמשמעו אדם האומר דבר אחד אך מתכוון לדבר אחר, פיו וליבו אינם שווים. שם הסרט בעברית הוא חלקו השני של המשפט "אחד בלב" – שמעורר את השאלה האם יש כזה אחד ויחיד בלב? האם אפשר להיות מאוחדים בלב בהרמוניה בלתי נפגמת? האם יש סיכוי למוסד הנישואין?

באנגלית הסרט נקרא "HONEY MOOD"  כפרפרזה על צמד מילים ירח דבש. במקום דבש, יש מצב רוח מוזר בו שוהים החתן והכלה – נועם הנעים שבמהלך הלילה הופך לפחות ילד-טוב-ירושלים, ואלינור מלכת הדרמה.

פוסטר קידום לסרט "אחד בלב"

אלינור הכלה היא סוג של דרמה קווין, לרגעים מהבהבים היא מתכתבת עם דמותה של דפי מ"אפס ביחסי אנוש". ביום-יום היא מורה לדרמה, לא מורה רגילה, כמו שיתחנפו אליה לקראת סוף הסרט תלמידיה התיכוניסטים. ככזו, היא רוצה את כל האגדה, עד הסוף. הטוב. לכן היא תבקש לדייק את הכניסה לסוויטה במלא טייקים עד שזה יהיה מושלם. וגם את טקס הנישואין שלא היה בדיוק כמו שחלמה, היא תבקש לשחזר בסוויטה כמו תרגיל דרמה בכיתה, ותפגע עד עמקי נשמתה אל מול הפרצוף חסר הסבלנות של אהובה. ואם תבצבץ פתאום מתוך כיסו של החתן מעטפה אחרת עם שם האקסית שלו, היא תתעקש לפתוח אותה ועכשיו! אפילו אם נדרו שלא לפתוח את המתנות.

והיא עושה את זה לא כי היא קלפטע כמו שחמותה השתלטנית – מעין השתקפות של אלינור – תאמר עליה, אלא כי היא רוצה באמת באמת לברר שזה באמת. שהיא אכן באגדה הנכונה, לא על יד, לא כאילו. היא מוכנה להתאבד על זה.

ההתעקשות הפתטית-מגוחכת, עד כדי צחוקים מדמיעים בקהל הקולנוע, היא מכמירת לב. "את מדמיינת" אומר לה נועם. אבל אלינור מתעקשת, כי לא פעם היא נתקלת באמירה הזאת של אנשים כלפי הפעולות שלה, אבל כמעט תמיד היא צודקת. והאמת היא שגם הפעם היא צודקת, רק שהצדק שלה יתברר רק לקראת סוף הסרט, יתפזר באוויר הקר כמו "קולולוש" ירושלמי של צ'קים מכספת קטנה. כמו מצפן קטנטן המכוון אותה אל הבית האמיתי אחריו היא תרה.

"יגידו לך שאת יותר מדי"

נעלי הכלה של אלינור אינן עשויות מזכוכית או לבנות, אלא אדומות כנעלי האודם של דורותי היוצאת למסע, מבלי לדעת שביכולתן לקחת אותה הביתה כבר בתחילת העלילה. הנעליים האדומות של אלינור הכלה מרפררות אולי למעשייה הקדומה ממנה שאב וכתב אנדרסן את המעשייה "הנעליים האדומות", על אודות נערה ענייה שתפרה לעצמה נעליים אדומות והרגישה מחוברת, אותנטית ובעיקר חופשיה, אך בהמשך אומצה ובויתה. את נעליה השליכו, והיא תרה אחר הנוצץ והמזויף במקומות לא-לה. משפגשה בנעליים אדומות בוהקות, נסחפה למחול מכושף ממנו לא יכלה להינתק אלא אם תכרות רגליה (בסגנון בת הים הקטנה).

אלינור המודרנית מתעקשת לתור אחר האמת. אחר החופש. אחר האהבה. גם במחיר שיגידו לה שהיא יותר מדי. היא לא רגילה להיות רגילה.

היציאה מן הסרט מאירה את ירושלים באור אחר (במיוחד אם צופות בה בקולנוע סמדר:) ומאווררת את השאלות לגבי מוסד הנישואין ושאר מוסדות, מה "קורה לנו" ומה אנו מקרות (בבחינת הכל צפוי והרשות נתונה), והאם יש כזה דבר לנצח/ לתמיד/ עדי-עד. ומי הוא מי היא/ מי הם האחד.

"…יגידו לך שאת טפשה אבל את לא

יגידו לך שאת שמנה ואת יפה

יגידו שאת יותר מדי ואת בדיוק

יותר מדי

…"

(מתוך: מכתב לילדה בת שש (לא לקרוא לפני גיל 40) / ענת לוין

לסקירות מסך נוספות לחצו כאן

תמונות מהסרט "אחד בלב":  באדיבות בתי קולנוע לב וספירו סרטים, ירון שרף, יחסי ציבור

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: