כלה חשמונאית

מאת: דר נגה ליבי כהן

לפני פחות מחודש יצא לאוויר שיר חדש של המוזיקאית אפרת גוש. בפזמון מצהירה הדוברת, שמתארת סיטואציות של אלימות מינית: "הבא שנוגע בי מת", ובבית האחרון היא מכריזה: "הנה אני באה ואין לי רחמים / צדק צדק ארדוף בכל האמצעים / אז הלכתי הקמתי צבא של נשים / שדורשות את שלומן ויודעות להחזיר". כששמעתי את השיר הזה לראשונה תהיתי האם גוש יודעת שהנרטיב שהיא מייצגת – המצדיק תגובה נשית אלימה כלפי איום גברי – מופיע בספרות היהודית כבר בימי בית שני, וממשיך להיות מסופר עד ימינו אנו דרך סיפור הגבורה של יהודית.

סיפור יהודית מופיע בשנים האחרונות שוב ושוב ברשת האינטרנט לצד סיפור גבורה אחר – סיפורה של הכלה החשמונאית, ולא במקרה. סיפור הכלה החשמונאית וסיפור יהודית הם שני סיפורי גבורה נשיים שסופרו בימי הביניים כסיפור אחד בן שני חלקים (אני מכנה את הסיפור הזה "מדרש הכלה החשמונאית ויהודית") הקשורים זה בזה.

בסיפור הראשון ההגמון היווני אונס כלות יהודיות במסגרת "חוק הלילה הראשון". עד שמגיע זמנה של כלה חשמונאית (שבחלק מהנוסחים נקראת חנה), אחות של יהודה המקבי להתחתן. בניגוד לגברים במשפחתה, הכלה הזו מסרבת להשלים עם הגזירה, ובליל הכלולות שלה היא מתפשטת לפני הקהל ונותרת בסמרטוטים בלבד או עירומה לחלוטין. כשהגברים זועמים על הבושה היא גוערת בהם – איך הם מתביישים בה עכשיו ולא מתביישים לשלח אותה לשכב עם "היווני הערל"?! יהודה מסכים איתה, מתמלא חמת זעם והוא וחבריו מתנקשים בהגמון היווני. בזכות ההתנקשות מנצחים יהודה וחבריו את היוונים בקרב.

וכאן בא תורה של האשה שניה. כיוון שמלך יוון, הולופרנס, שומע שהיהודים הרגו את ההגמון שלו, הוא צר על ירושלים והיהודים מיואשים ונכונים להיכנע. יהודית, אשה צעירה ויפה, מחליטה לעשות מעשה. היא נכנסת למחנה הולופרנס בטענה שהיא יודעת שהוא עתיד לנצח ולכן מבקשת את חסותו. הוא מסכים וגם מציע לה נישואין. היא מביעה הסכמה והוא מלא שמחה ושותה לשוכרה. בסוף הלילה, כשחייליו משאירים אותו לבד לבצע בה את זממו, היא מנצלת את ההזדמנות שהוא הלום יין וכורתת את ראשו. היא חוזרת עם הראש לירושלים וכשהיהודים מבינים שהיא הרגה את הולופרנס הם נלחמים ביוונים ומנצחים.

אז קצת סדר מחקרי. גם סיפור הכלה החשמונאית וגם סיפור יהודית הם לא היסטוריה. מחקרים היסטוריים רבים הפריכו את האפשרות הזו. מחקרים היסטוריים הפריכו את האפשרות שחוק הלילה הראשון באמת התקיים. אין ספק שנשים נאנסו יותר בנסיבות של יחסי מרות ומלחמות, זה קרה בעת העתיקה, זה קרה בימי הביניים וזה קורה גם ב-2022, אין ספק שגברים בעלי כוח אנסו נשים של העם המדוכא, זה קרה אז וזה קורה היום. אבל חוק ממש, כזה שכתוב בספר החוקים, שמתייחס ללילה הראשון – לזה אין הוכחות היסטוריות. גם לא היה מלך יווני בשם הולופרנס. הולופרנס זה בכלל שם פרסי. וכלות שהתפשטו בזמן החתונה שלהן כנראה הוצאו להורג הרבה לפני שנתנו להן לדבר.

למעשה, המקור של הסיפור נמצא בחיבור יהודי מימי בית שני שלא קשור בכלל בגזירות יוון. מדובר ב'ספר יהודית'. הרקע ההיסטורי המתואר ב'ספר יהודית' כולל פרטים היסטוריים מבולבלים, ככל הנראה בכוונה, המתייחסים לשלוש תקופות היסטוריות שונות (שלטון אשור, שלטון בבל, שלטון פרס), שכולן קודמות לשלטון יוון. הספר אמנם נכתב בימי החשמונאים, ככל הנראה כחלק מפרופגנדה חשמונאית למתן לגיטימציה לשלטון נשים (לחשמונאים הייתה מלכה אשה! שלומציון אלכסנדרה שמה. מלכה מצוינת שלא זכתה לתהילת העולם של יהודה המכבי. טוב, היא הייתה אשה), אבל החשמונאים לא מוזכרים בספר בצורה מפורשת.

ספר יהודית הוא אחד מאותם ספרים שנותרו מחוץ לתנ"ך ולכן הודרו מהתרבות היהודית. כמו ספרים חיצוניים אחרים הספר נשמר בנוסח יווני על ידי הכנסייה הנוצרית, שקידשה אותו וכללה אותו בין ספרי 'הברית הישנה'. אמנם מרבית החוקרים סוברים שהספר נכתב במקור בעברית, אך אם היה נוסח עברי קדום כזה הוא אבד. אבות הכנסייה הנוצרית העידו במאה השלישית והרביעית שהיהודים אינם משתמשים עוד בספר, ובספרות היהודית מימי בית שני ומימי חז"ל אין זכר לסיפור.

רק בימי הביניים, מעל לאלף שנים שבהן לא הותיר שום עקבות תרבותיים ביהדות, שב הסיפור והופיע מחדש במגוון נוסחים עבריים. העדויות המוקדמות ביותר לנוכחותו המחודשת של הסיפור בתרבות היהודית הן מהמאה הי"א (פיוט לשבת חנוכה בשם "אודך כי אנפת" ונוסח של הסיפור בערבית יהודית ב'חיבור יפה מהישועה' לרבי ניסים בן יעקב מקירואן). בכתבי יד מאוחרים יותר הסיפור רווח במגוון גרסאות. בחלק מהגרסאות הסיפור הוא תרגום די מדויק של ספר יהודית החיצוני, כפי שנשמר בתרגום הלטיני של הברית הישנה (הוולגטה), אבל ברובן מדובר בגלגול עממי של הסיפור: אגדה היסטורית קצרה בהרבה אשר מתרחשת, בשונה מהספר החיצוני, בימי שלטון יוון. בגרסה הנפוצה ביותר של הסיפור האגדה הזו קשורה בקשר ישיר לסיפור בת הכהן הגדול.

גם סיפור הכלה וגם סיפור יהודית בצורתו המחודשת, הם יצירות עבריות מימי הביניים, יש להם מקורות קדומים, אבל הם התעצבו והתגבשו מחדש בהתאם להשקפות, לחרדות ולמשאלות של יהודי התקופה. עבור יהודי ימי הביניים שהיו נתונים תחת דיכוי דתי ולאומי, כמיעוט שסבל מהתנכלויות רבות, שני הסיפורים האלה המחישו חלומות על הצלה הרואית בלתי צפויה, ניצחון מפתיע על ההמון העוין, תבוסה של הנוכרים שהיא נס מאלוהים. עד כדי כך נס, שאפילו אשה יכולה להרוג גבר. הסיפור נקשר עם חנוכה ככל הנראה גם בגלל הרעיון של מעטים מול רבים, וליתר דיוק מעטות מול רבים, וגם בגלל ההקבלה לחג פורים. לפורים יש את מגילת אסתר ולחנוכה – "מגילת יהודית".

ואכן, סיפור יהודית זכה לתפוצה רחבה. נוסחים של המדרש ושל הפיוט הכולל את הסיפור נשמרו בקהילות יהודיות רבות במזרח אירופה  ובמערבה, בארצות הים התיכון, בצפון אפריקה, בחצי האי ערב ובאיראן. יותר מכך, הסיפור מופיע בספרות ההלכה המרכזית של חכמי ימי הביניים ("הראשונים") כהסבר להלכה התלמודית לפיה נשים חייבות במצוות הדלקת נר חנוכה. בספרות ההלכה שתי הגיבורות הנשיות, הכלה המעודדת את האחים שלה למרוד ויהודית שמתנקשת במלך בעצמה, מתלכדות לדמות נשית אחת: זו שמלך יוון דורש ממנה לשכב איתו היא גם זו שעורפת לו את הראש. הסיפור בצורתו זו נקשר במנהג קדום לאכול מאכלי חלב, ובקהילות שחיו תחת שלטון האסלאם, בעיקר בצפון אפריקה, מדרש יהודית נקשר, במקורות מאוחרים, בחג הבנות 'עיד אל בנאת'. הביטוי הכי מרגש בעיני הוא הפסלון או האיור הרקוע של יהודית על גבי חנוכיות (החנוכייה המוקדמת ביותר שתיעדתי היא מהמאה ה-16). בלי אף גבר שישחיר את דמותה, מתנוססת גיבורה חצי ערומה על גבי חנוכיות שונות, אוחזת ראש כרות ביד אחת וחרב מונפת ביד השנייה. לאור התלכיד הסיפורי של שתי הנשים לגיבורה אחת, ייתכן מאד שבקהילות היהודיות בימי הביניים היה ברור שהאישה שאוחזת בחרב וראש היא גם האשה שסירבה לקיים את חוק "האונס של הלילה הראשון".

אז ניפצתי אולי מיתוס – שני הסיפורים לטענתי לא התרחשו מעולם. לא כפי שהם מסופרים. אבל בעיני זה לא הופך אותם לפחות חשובים ופחות ראויים להעלאה על נס. אגדות היסטוריות הן חשובות גם בלי שיהיה להן גרעין היסטורי. הן חשובות כי הן מספרות לנו לא על מה שקרה, אלא על מה שא/נשים בתקופה מסוימת האמינו שקרה, ומה שסיפרו שקרה. כלומר, האגדה על הכלה ועל יהודית לא מספרת לנו משהו חדש על תקופת שלטון יוון. אבל כן מספרת לנו משהו על יהודי ימי הביניים. למשל, שעבורם גיבורי משפחת המקבים היו גם גיבורות, והגיבורות האלה לא היו רק קורבנות חסרות אונים. אחת מהן אפילו הרגה הגמון במו ידיה. זאת ועוד, הסיפור של שתי הגיבורות מציב במרכז איום גברי שמשלב תוקפנות לאומית ומינית. יהודית למעשה מתעמתת עם שני ההיבטים של האיום. כשהיא כורתת את ראשו של הולופרנס היא לא רק הורגת את האויב הרשע שצר על היהודים ומאיים לשעבדם ולפגוע בבית מקדשם, אלא גם גבר שהתכוון "לגעת בה" באופן שאינו רצוי. הולופרנס מצהיר על כוונותיו להתייחד עם יהודית, והוא מאבד את ראשו ממש באותו מקום ובאותם רגעים שבהם התכוון לממש את כוונותיו.

עם זאת, בל-נטעה. סיפור יהודית, בעיקר בצורתו הימי-ביניימית. הוא לא סיפור פמיניסטי. למעשה, ההקשר שבו מסופרת העלילה הוא תמיד פטריארכלי. האיום המיני אינו טמון בכך שההגמון או הולופרנס מתכוונים לקיים עם הנשים היהודיות יחסי מין בניגוד לרצונן, אלא בכך שגבר נוכרי מתכוון לבעול אשה יהודיה ולטמא אותה (בשולי הדברים אציין שיש להיזהר מאנכרוניזם בכל התייחסות למצבים של אונס, במשמעות המקובלת שלו כיום, לגבי החברה בעת העתיקה או בימי הביניים). ואולם, על אף שהאיום מעוצב בסיפור בהקשר של מין אסור ומטמא ולא בהקשר של מין בלתי רצוי, טמונה חתרנות נשית בכך שגיבורת הסיפור מגיבה למעשה באלימות והורגת את התוקף. בסיפורים רבים אחרים בתרבות היהודית שחקרתי, שמציגים גבר נוכרי שמתכוון לבעול אשה יהודייה, הגבורה של האשה היהודייה מתמצה במעשה מרכזי אחד: היא מתאבדת. בשני נוסחים יחידים שקראתי היא הורגת, או כמעט הורגת, את הגבר, אבל גם בהם – עד סוף הסיפור היא מוצאת את מותה.

גם השיר של אפרת גוש וגם סיפור הגבורה של יהודית, הם בעיני אורות קטנים באפלה, המספרים סיפור אחר מהסיפור המסורתי. בשנת 2022, כמו בימי הביניים, במקומות רבים נשים שנפגעו מאלימות מינית, עדיין נתפסות כמי שאשמה ובושה מוטלת עליהן. מצופה מהן להגיב לאירוע באופנים שונים – לרצות למות, להתאמץ לשרוד או להתמודד בגבורה ולחזור לתפקוד תוך התגברות על הטראומה. אולם האפשרות של תגובה אלימה, חסרת רחמים, מרדף אחרי הצדק "בכל האמצעים" באמצעות צבא של נשים, היא אפשרות שכמעט שאינה נשמעת. אפשרות זו, שנרמזת וכמו נלחשת בסיפורה של יהודית, ובפרט בתלכיד שבין דמותה לדמות הכלה החשמונאית, מושמעת בקול רם וברור בשירה של אפרת גוש, שהושמע לראשונה בתחנות הרדיו לפני פחות מחודש, בסך הכול. זהו שיר מהפכני אם כן, אולם שורשיו נטועים בנרטיב חתרני שנמסר ונשמר בתרבות היהודית בדרכים שונות מאז העת העתיקה ועד ימינו אנו. אמנם עוקצו זה של הסיפור ניטל ממנו ברבים מהנוסחים, אך עצם הניסיון ליטול עוקץ זה מלמד ביתר שאת, לדעתי, על כוחו של חומר הנפץ המציע סדר חברתי אחר ואשר שעונו מתקתק בסיפור הגבורה של יהודית, כל עוד הסיפור מסופר.

ודבר אחרון – הדברים שכתבתי כאן מבוססים על הרצאה שנתתי ביום שלישי השבוע, אור לנר שלישי של חנוכה במושב אקדמי ב"כנסת מורשת מודיעין והחשמונאים". את ההרצאה פתחתי בטעימה מהקליפ של "הבא שנוגע בי מת". אז תודה לאפרת גוש שהעניקה לנו את השיר המהפכני הזה, ותודה ליהודית שנתנה לי לגיטימציה להשמיע קטע מהשיר בהיכל התרבות בעיר מודיעין במסגרת כנס אקדמי.