את לא אשמה

לפני שבועיים התקיימה צעדת "את לא אשמה", בבאר שבע. זה קרה יומיים בלבד אחרי ה"מבצע" האחרון בעזה, ועד הרגע האחרון לא ידעו המארגנות אם הצעדה אכן תתקיים. לבסוף, גם השנה צעדו כשלוש מאות א.נשים לאורך רחובותיה של באר שבע, בהתרגשות גדולה ובקריאה לשוויון מגדרי.

הדר לבינגטון, סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר, החלה לעבוד על הצעדה לפני כשלושה חודשים יחד עם קבוצה של מתנדבות, לאחר שקבוצת המארגנות בארבע השנים האחרונות, ביניהן אילה ששון, סטודנטית למגדר בבן גוריון, ביקשו להעביר את המקל לדור הבא. ראיון.

נתחיל בשאלה הכי גדולה – מה המטרה של הצעדה?

"גם היום, כשאני אחראית על ההסברה של הצעדה, קשה לי לענות על זה", אומרת הדר. "מבחינתי, המחאה הזו היא קודם כל מרחב עבור עצמי, עוד לפני הדרישות לשינוי מדיניות. קודם כל, ברמה האישית זה מרחב להשמיע בו את הקול הזה, ולהזכיר לעצמי את המהות כדי להמשיך לפעול במשך השנה. אחרי הכל, הצעדה היא יום אחד – והמטרה הגדולה יותר היא ליצור קהילה, תנועה, משהו מתמשך".

השנה האחרונה, עמוסת המחאות והרפורמות המשפטיות, הביאה לפתחן של צועדות באר שבע את שאלת הפוליטיות של המחאה. 'בונות אלטרנטיבה', מספרת הדר, הציעו למארגנות לקשר את הצעדה למחאות במוצאי שבת נגד הרפורמה המשפטית. "החלטנו שלא", היא מסבירה. "המסר של הצעדה הוא רוחבי, בלי קשר לשמאל או לימין. זה משהו שרבים יכולים להתחבר אליו ואנחנו לא רוצות לשנות את זה".

אבל בסופו של דבר ממשלת ימין היא זו שהפילה את חוק האיזוק האלקטרוני

"אף נבחר ציבור לא מושלם בהקשר הזה, ולבחור אשם ספציפי זה להקטין את התופעה", אומרת אילה. "להפוך את הביקורת שלנו לביקורת על נציגים ספציפיים במקום על הממסד כולו, זה לאבד את המהות של המחאה. לא סתם המחאה הזו מתרחשת בעשרות מדינות בעולם – כי בכל העולם יש ממסד גדול, תפיסה חברתית שלא לוקחת ברצינות את הביטחון ואת החירות שלנו".

יש גופים שתומכים בצעדה? שנותנים לה מימון?

"אנחנו לא מקבלות תמיכה כלכלית מאף ארגון", אומרת אילה. "הצעדה מורכבת ממי שמגיעה ועושה אותה".

היו מי שרצו לתמוך וסירבתן?

"העירייה רצתה לתמוך בנו באופן יותר נרחב", מספרת הדר, "בתמורה לכל מיני דברים. אבל היום הם כן עוזרים לנו במים לצעדה ועוד כמה דברים". "המטרה שלנו היא להישאר עצמאיות", מוסיפה אילה. "עצמאיות מחשבתית ופוליטית. כשמישהי לוקחת חלק בצעדה היא מעצבת את המרחב בדרכה. שכל אחת משלוש מאות הצועדות שמגיעות תעצב את המרחב ולא מי ששילם עליו".

מה זה אומר מבחינתכן שמי שמגיעה מעצבת את המרחב? איך זה מתבטא?

"כשהתחלתי לארגן את הצעדה", מספרת אילה, "אחת המארגנות אמרה שהן רוצות להעביר את המקל כי זה הדבר הכי פמיניסטי לעשות. להשתנות, לא להיתקע על ההיררכיה ולתת מקום לקולות אחרים וחדשים. ככה זה גם בצעדה – יכולה להגיע מישהי עם שלט שמדבר על זכויות של עובדות מין ולידה ילדה בת חמש שמציירת שלט של "את לא לבד". תחת המסר הזה של "את לא אשמה", כל אחת יכולה להזדהות מהמקום שלה. גם אם בונות אלטרנטיבה יביאו לכאן את מיצג השפחות, יש לזה מקום". "מצד שני", ממשיכה הדר – "כמו שאנחנו לא רוצות על הפלאייר שלנו ספונסר כזה או אחר, אנחנו לא רוצות להכניס את כל הפוליטיקה של הרפורמה המשפטית לצעדה".

כשבועיים לפני הצעדה התקיימה מסיבה ב"חלוץ 33" במטרה לגייס כספים. האירוע העלה דיון פנים קהילתי על התחושה של גברים ביחס לפרסומי המסיבה והצעדה. "אמרו לנו שזה מרגיש כמו מסיבה לנשים שתוקפות גברים בלבד", אומרת הדר. "מאז ה-MeToo, הרבה גברים מרגישים מאוד מותקפים. לי ברמה האישית אין בעיה שהמטוטלת תזוז קצת, ויחד עם זאת אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל לדבר על פגיעות מיניות שגברים עוברים". בעקבות הדיון שונה הנוסח בפרסומי המסיבה לנוסח שמבהיר שהמסיבה פתוחה לכל המגדרים והמינים.

ומה המקום של גברים בתוך הצעדה? יש בכלל נציגות גברית?

"אני נאבקת כאישה וגברים יכולים להיות שותפים", אומרת אילה. "מעולם לא קרה שגבר ניסה ליזום או לקחת חלק ונתקל במחסום. ברמה המהותית, כמארגנות, דאגנו שיהיו דיג'יות נשים במסיבה ושהמוזיקה לא תהיה מחפיצה ובחרנו להביא מרצות נשים לבמה לדבר על אלימות מינית".

צעדת "את לא אשמה" התחילה בתור "צעדת השרמוטות" בשנת 2012 והייתה ידועה בלבוש שבו מגיעות הנשים אל הצעדה ושהיה חלק מהמחאה. מאז גם השם וגם אופן הצעדה השתנה ובכל עיר הצעדה מתקיימת בצורה קצת שונה. אני שואלת את אילה, שיש לה ניסיון ארוך בארגון הצעדה בבאר שבע, אם הן הגדירו גבולות מבחינת לבוש. "המקום היחיד שבו הסברנו מה הגבולות שלנו לגבי לבוש זה מול המשטרה. מול הצועדות הדרך לקבוע את הגבול אצלנו הייתה להגיד שהגבול הוא מה שנעים לך".

והיו מקומות בצעדה שהשוטרים העירו?

"המשטרה בבאר שבע משתפת פעולה ותומכת" אומרת אילה. "הם יודעים גם שאם מישהי "מתערטלת בציבור", שזה חוק שהניסוח שלו מאוד מעורפל ומפלה, הם לא פונים אליה, אלא למארגנות. מעולם לא היה לנו עימות עם המשטרה במהלך הצעדה". הצעדה הראשונה בבאר שבע הייתה בשנת 2016 וקראו לה "צעדת את לא אשמה – צעדת השרמוטות". כשהצוות שאילה הייתה חלק ממנו לקח אחריות על הצעדה, סוגיית השם נבחנה מחדש. "לאחת השיחות, כחלק ממעגלי השיח של קהילת הצעדה שלנו, הגיעה אישה בדואית", מספרת אילה. "היא אמרה שהשם הזה פוגע בה. שאנחנו לוקחות את המילים שלה, מהשפה שלה ומשתמשות בהן שלא בשמה. היו גם נשים שעבורן השימוש במילה היה דווקא מחזק, מנכס מחדש. הן טענו שאיפה שהן היו, קראו להן במילה הזו והתכוונו למילה הזו, בערבית. ולמען האמת, זו גם מילה ששגורה בשפה שלנו. אבל אני חושבת שאם באו נשים, שהן חלק מקהילת הצעדה, ואמרו שזה פוגע בהן ושהן מבקשות שנמצא דרך אחרת להעביר את המסר, אז אנחנו צריכות לעשות את זה. היה לנו ברור שאם השם מרחיק בינינו אז נוותר עליו. בסוף, מדובר במילה בערבית עם המון מטען – גם נשים ערביות וגם נשים מזרחיות התרחקו מהצעדה בגלל המילה הזו, שעבורן היא מילה משפילה. אז לא נשתמש בה, כי להשתמש בה זה כמו לקחת בכוח".

יש לכן קשר לצעדות האחרות בארץ?

"יש דרייב עם זיכרון ארגוני שאנחנו נעזרות בו המון", מספרת הדר. "לראות מה היה טוב ומה פחות ומה אפשר ללמוד מזה. בלי להמציא את הגלגל בכל שנה מחדש". "בשנה שעברה נפתחה קבוצת וואטסאפ של הצעדות בכל הארץ", מוסיפה איילה "ויש מסמך של שאיפות משותפות והמון רצון לעזור אחת לשנייה".