מאת: ענבל כרמל
במשך שנים רציתי להגיע לפסטיבל אינדינגב אך בכל פעם שניסיתי, אזלו הכרטיסים. גם הפעם, הביקוש גבר על ההיצע, אך כשהתבקשתי לסקר את הפסטיבל עבור פוליטיקלי קוראת, מיד קפצתי על ההצעה. אך ככל שהתקרב המועד, ההתרגשות התחלפה בחרדה – איך אני בכלל אמורה להגיע לפסטיבל שנמצא בקצה השני של המדינה? ובכלל, להגיע לבד לפסטיבל מוזיקה במדבר יכול להיות מדהים, אבל גם יכול להיות חוויה קשה – חבורות, אנשים שיכורים ולינת שטח. כל כך הרבה סכנות אורבות לבחורה שמגיעה לפסטיבל מהסוג הזה לבד. הצטיידתי במנעול לאוהל ובספריי פלפל, רק בשביל להשקיט את החרדה ויצאתי לדרך אל פסטיבל מוזיקת האינדי הגדול במדינה.
החששות שליוו אותי בדרך התאדו מהר מאד. הרגשתי במקום תחושה יוצאת דופן של קבלה: מעגלי פריזבי וריקודים משותפים, פתוחים לכל מי שרוצה להצטרף בלי סינון או שאלות. כך מצאתי את עצמי, כמו רבים אחרים, מסופחת במהירות לחבורה של אנשים שלא הכרתי קודם והמנעול שתכננתי לשים על האוהל התחלף בקבוצת וואטסאפ פעילה במיוחד. הרגשתי מוגנת ונהניתי מההיכרויות החדשות – ומה שאפשר את ההנאה הזו היה תחושת המוגנות שעטפה את הפסטיבל. "הייתי בהרבה מאוד פסטיבלים, בארץ ובחו"ל", מציינת שירה, שהגיעה השנה לפסטיבל בפעם השישית "בהחלט הייתי נותנת לאינדינגב את הפרס הראשון במוגנות".
מה הופך פסטיבל לבטוח?
סקר דעת הקהל הלא מייצג שעשיתי טען טענות מגוונות לגבי הפיכת פסטיבל לבטוח. חלק טענו שמדובר בעובדה שהפסטיבל מיועד גם למשפחות והיו מי שהזכירו את המספר היחיסית שוויוני בין מספר עובדי ההפקה לעובדות. כך או אחרת, נראה שההפקה השקיעה מחשבה בנושא במוגנות ובעזרת מספר צעדים פשוטים יחסית, יצרה סביבה בטוחה באופן כללי.
כבר בפירסום הפלייליסט גילתה ההפקה רגישות ונשמעה לביקורת הציבורית כנגד השתתפותם מספר אמנים ששמם עלה לכותרות בהקשרים שונים של אלימות או יחס לא מכבד כלפי נשים. ההפקה בחרה לבטל את השתתפותם של אותם אמנים ואף פרסמה על כך הודעה רשמית תוך גינוי מוחלט של כל אלימות והצהרה כי ההפקה תפעל באופן אקטיבי על מנת ליצור מרחב בטוח לא המשתתפים בפסטיבל.
בשטח עצמו, הקימה הפקת האינדינגב מתחם "סיסטרס", בו נוהלה פעילות על ידי מרכז "אמ"ן" – אדמת מרפא נשית". מדובר במתחם סדנאות בנושאים מגוונים – החל מחיבור לגוף ועד לפיתוח ולימוד מיומנויות שונות. הגעתי למתחם בעיצומה של הרצאה על מחזוריות גוף האישה, הרצאה בה ישבו מספר כמעט זהה של גברים ונשים. במהלך ההרצאה הובהרו מונחים בסיסיים כמו "ביוץ" ו"וסת" ובאופן כללי, הוסר לוט הבושה והבורות בכל הקשור לגוף הנשי. העלאת מודעות היא אחת משלוש המטרות שהגדירו נשות "אמ"ן" לקיומו של המתחם – המטרה השנייה היא יצירת סביבה בטוחה והשלישית, מתן מענה מיידי במצב של פגיעה מינית במהלך הפסטיבל. לאורך כל שלושת ימי הפסטיבל לא נרשמו פניות, אולם נשות הצוות של אמ"ן הדגישו כי רק עצם קיומו של המתחם עשויה להרתיע תוקפים פוטנציאלים ומהווה הצהרה ברורה של ההפקה.
"אני הרבה במחזור"
השיוון המגדרי בלט כמובן גם בליינאפ עצמו. מזה שנים רבות מהווה פסטיבל האינדינגב מקום כמעט יחיד ובו ליינאפ מגוון ומאוזן מגדרית. משימה לא מאוד מורכבת בהתחשב בכמות הגדולה של ההרכבים והזמרות המוכשרות בהן התברך האינדי הישראלי. הסגנונות המוזיקליים בבמה המרכזית היו מגוונים וההופעות היו מצוינות. טדי נגוסה ותומר יוסף הגדירו מחדש את משמעות המונח שילוב מנצח, האנג'לסי פתחו את בוקר היום האחרון עם הופעה מצוינת שמתאימה באופן מושלם לאווירה המדברית ו"שאזאמאט" התרגשו מהמעמד המכובד במה הגדולה והדביקו את הקהל בהתלהבותם. אך אחת ההופעות הבולטות שרבים חיכו לה ואולי אף ההופעה העמוסה ביותר בפסטיבל הייתה של הזמרת שגדלה על במות האינדינגב וכיום אף פסטיבל מיינסטרים ישראלי אינו שלם בלעדיה: נגה ארז.
נגה פתחה את ההופעה בווידוי. מיד עם תום השיר הראשון היא סיפרה לקהל שהיא קצת לא מרגישה טוב – כי היא במחזור. כמה בנים צעירים לצידי שאלו זה את זה בפליאה "מה??? היא באמת אמרה הרגע שהיא במחזור??", אבל מעבר לכך, הרוב המוחלט הגיב להודעה בשלווה. האם זה חלק מתהליך הנורמליזציה שהחברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות בכל הקשור למחזור ולגוף האישה? או שהקהל של האינדינגב לא מייצג את החברה הישראלית? כך או אחרת, נגה ארז כמו נגה ארז, ממשיכה לנפץ תקרות – מטאפוריות וממשיות.
גם בבמה הקטנה יותר , במת הפיל , היו מספר הופעות שהותירו עלי רושם. הזאבות נתנו הופעת רוק מדוגמת שכללה צרחות אלגנטיות בשילוב טקסטים בועטים, כיאה ל"מלכות הכיתה". הקהל היה בטירוף.
כשפגשתי את ההרכב לאחר הירידה מהבמה הן נראו כמו אחרי ריצת מרתון מאתגרת – ובצדק. זו הייתה אחת ההופעות האנרגטיות ביותר שראיתי בחיי. כמה מטרים ממני עמדו דניאל ויערה, בנות 17 מתל אביב, שהופתעו לגלות הרכב מוזיקלי חדש "הגענו בעיקר בשביל האווירה ובשביל ההופעה של נגה ארז, בכלל לא חשבנו שנהנה בבמה הקטנה אבל הן ממש טובות. את יודעת אם יש אותן בספוטיפיי? אין לי קליטה".
דניאל ויערה אומנם הופתעו לגלות זמרים חדשים אך למעשה אחד הדברים שמייחדים את פסטיבל האינדינגב זה הבמה שניתנת לאומנים בתחילת דרכם. רבים מן המוזיקאים בישראל חבים את הצלחתם לחשיפה הראשונית שקיבלו על במת "הפיל" ו"הקוף". יפעת בסיליאנו, מייסדת הלהקה, שיתפה: " הייתה לנו השנה חוויה ממש מיוחדת. הפעם האחרונה שהופענו שם הייתה לפני שלוש שנים. זאת הייתה הבמה הכי גדולה שהופענו בה עד אז ורעדנו מהעוצמה של הכל. לחזור לשם השנה ולראות את הקהל מחכה להופעה וצורח את המילים היה פשוט מפעים."
גם בהופעה של אורית טשומה נרשמה אנרגיה גבוהה במיוחד – שיריה של טשומה, אמנית ספוקן וורד, זמרת וראפרית, מאופיינים במסרים נוקבים ובכנות שובת לב. שיריה הם שירי מחאה – אך למעשה, הם שואבים השראה בעיקר מחייה האישיים. "היא מנצלת את הכוח שלה לדברים חשובים", אומרות לי לינה ועדי, אותן פגשתי מאחורי הקלעים. "צריך הרבה אומץ כדי להביא את המקום האישי שלך כאישה שחורה ולחשוף אותו בפני כולם". עדי שיתפה שטשומה מבחינתה, מנפצת תקרות זכוכית ואף מסייעת לה, כצעירה אתיופית, לחלום גבוה ורחוק.
את הפסטיבל סיכמה הפקת האינדינגב בשעה שלמה של השמעת "שיר לשלום" בלופים – עוד סימבול לעירבוב הידוע של מסר פוליטי ואווירת מסיבה.
