מאת: יובל מלכה
הנה פתיח של קורות חיים: קוראים לי יובל מלכה, אני בת 25 ולומדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. אבל הזהות שאני מציינת באופן מוזר כזה במערכה הראשונה, עוד תחזור אלינו בהמשך.
בתור נערה כתבתי במשך כמה שנים בבלוג באתר "ישראבלוג". הייתי מתבגרת בעלת דמיון עשיר, דעתנית, ומצאתי בכתיבה ובבלוג מקום בטוח להביע את זהותי האותנטית ללא חשש. הבלוג הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי ומחוויית ההתבגרות שלי.
בטח רבות מכן חוות תחושת נוסטלגיה עכשיו, ונזכרות בבלוג האישי שלהן, שהפך למעין "חדר משלנו". בישראבלוג לא נדרש שום ידע או ניסיון כלשהו בעיצוב אתרים או בכתיבה אקדמית. כל חובבנית יכלה להביע את עצמה. את הבלוג יכולתי לעצב על פי בחירתי, ולספק הצצה לעולמי. וכך נוצר יקום של בלוגריות, כל אחת היא עולם, עם עיצוב משלה ומילים משלה.
ישראבלוג הוחלף בסנאפצ'ט: לאן נעלמו נערות כותבות?
אני מסתכלת היום על נערות צעירות, ותוהה היכן הן יכולות להביע את קולן באופן עצמאי במרחב הציבורי, כמו ש"ישראבלוג" אפשר לי. אולי לחלקן יש עיתון מקומי או בית ספרי בו הן יכולות לכתוב, אך כתיבה כזו היא לרוב רשמית, ממוסדת, דורשת כישורי כתיבה כלשהן ובעיקר אומץ להיחשף.
בטח כולכן חושבות שעיתון מקומי לא כל כך פופולארי בקרב בנות ובני נוער, ורצים לכן בראש השמות הברורים: 'טיק טוק', 'אינסטגרם', 'סנאפצ'ט', אולי גם פייסבוק.
אני אמנם לא בת 15, אבל מבט זריז בכל אותן רשתות חברתיות גורם לי לחשוב שהפלטפורמה המקובלת של נערות להביע את קולן וזהותן היום היא דלה ושטוחה. הרשתות החברתיות הן המרחב הציבורי של ימינו, אבל כמה מקום הן משאירות לנערות להביע את העמדות, הרגשות והדעות שלהן?
בכל הרשתות את נדרשת להציג באופן מהיר, מבדר ואסתטי את חייך וזהותך. קיומך בהן תלוי בעיקר בכמות הצפיות או הלייקים שאת מצליחה להשיג. כישלון באלה מביא לתחושת תבוסה אישית, כאילו איבדת את קולך וזהותך, או ששני אלה לא טובים מספיק.
בישראבלוג, לעומת זאת, הייתה תחושה שלכל אחת ואחד יש מקום וקהילה אליה הם משתייכים. זכור לי שהמגיבים והמגיבות בדרך כלל הגיבו בצורה נעימה, תומכת ומקבלת, אף על פי שהיו גם תחרויות בין קהילות שונות.
כל כותבת נשפטה רק על פי עולמה הפנימי, ומבלי הסכנה שבהיחשפות בפני אנשים שמכירים אותה. בדרך כלל לא הייתה כל משמעות לגיל, מגדר או מקום מגורים, ויכולת לבחור לשקר בנוגע אליהם או לא לציין אותם. אני שמחתי על היכולת לשים במרכז את התוכן עצמו ולא את מאפייני הזהות שלי.
בימינו, אפשר להבין את הכוח של הרשתות החברתיות ואת הפיתוי שהן מציעות. אבל הן גם הזיזו חלק מה'תוכן' של הנערה ממקומו, ושמו בפרונט את המעטפת. נערה המעוניינת להשמיע את קולה הרב מימדי ולהכניס תוכן אמיתי לאותה פלטפורמה, תצטרך לחשוב על דרך יצירתית וקצרה לעשות זאת.
נוצרת אשליה שהחיים פשוטים כל כך, כאילו שהכל שחור ולבן. כאילו שהמחשבות של נערות אינן מורכבות בכלל, ומכילות בתוכן רק שירים קליטים, הומור, בגדים יפים ופילטרים ורדרדים המתאימים לתפיסות פטריארכליות נושנות.
עולמן של נערות: פרונט שמוחק את התוכן
אני נזכרת בנערה שהייתי, ומנסה לחשוב האם הייתי מוצאת את עצמי באחת מהפלטפורמות האלה, ומה היה קורה אילולא היה לי את המרחב הבטוח להתבטא שקיבלתי דרך ישראבלוג.
גדלתי במושב קטן בצפון הארץ, בו כולם הכירו את כולם. תמיד הרגשתי עוף מוזר, עם תחומי עניין שונים מאלה של בני גילי, כמו כתיבת שירים, תסריטים ותיאוריות משלי על החיים, בזמן שחבריי לכיתה העדיפו לצאת למסיבות ולחוות את הצד המהנה של גיל ההתבגרות.
את כל אלה, ליוותה תחושה תמידית שאינני עונה לציפיות של החברה ממני כ'אישה' או 'נערה'. אולי כי הייתי דעתנית מאוד, אולי כי הרגשתי לא בנוח עם המראה החיצוני שלי או האופן בו ציפו ממני להציג אותו, ואולי כי קנאתי בחבריי הבנים במושב שהורשו לחזור מאוחר הביתה ולהלך בעולם בביטחון, בקלילות ובגאווה.
הדימוי העצמי שלי היה נמוך, והרגשתי כאילו אין מקום בו אוכל לבטא את דעותיי מבלי להסתכן באובדן ההשתייכות לקהילה. אם לא היה לי את ישראבלוג, אלא רק את הרשתות החברתיות של ימינו, כנראה שהייתי נשארת בקונפליקט המכביד הזה.
אם היו לי חשבונות טיק טוק או אינסטגרם בנערותי, אני מתארת לעצמי שהייתי משתיקה חלקים בעצמי כדי להתאים לפלטפורמה ולשמר את קיומי בה. כנראה שלא הייתי מוצאת מקום בטוח לומר בקול רם את החוויות המורכבות יותר של החיים שלי. אם הן לא קליטות ופוטוגניות, כנראה שלא יזכו בלייקים ואני לא ארגיש בעלת ערך או אהובה.
נערות שמשתיקות את עצמן מבלי לדעת
בספרה, "בקול שונה", הפסיכולוגית הפמיניסטית קרול גיליגן מתארת ניתוק בלתי מודע שנערות מבצעות בין קולן הפנימי לביטוי הציבורי של אותו קול, כדי להתאים את חווית החיים שלהן לעולם שהנורמות שלו הוכתבו על ידי גברים.
למשל, אם אני כנערה מרגישה שברצוני להביע את דעותיי בפומבי באופן רגשני או מתלהם, משהו בתוכי עוצר אותי. גדלנו בסביבה המלמדת אותנו שדעות ראויות נאמרות בענייניות, או שנשים תמיד מביעות את דעתן ב'רכות'. מסיבה זו, גם אם בצורה בלתי מודעת, כשאני מבקשת להביע את דעתי בקול רם אני לומדת להשתיק חלקים ממנה.
בדיעבד, אני תוהה למה בחרתי לנהל בלוג אנונימי. היום אני מבינה שלא היה לי אומץ לדבר בכנות במרחב הציבורי, והבעת דעה אנונימית עשויה לעתים להוות מין שעתוק של "השתקת הקול" האותנטי. וגם כשהתחלתי לכתוב את הטקסט הזה, תכננתי לפרסם אותו בעילום שם, סתם כי זה קל יותר.
אך לאורך תהליך הכתיבה הרגשתי שמשהו משתנה בי ובחרתי לפתוח את הטקסט ולומר בדיוק מי אני. החלטתי, לראשונה, לכתוב את דעותיי "בקול רם". מבלי להתבייש, להתנצל, או לחשוש מהרגע בו חוויותיי הפנימיות ייפגשו עם המציאות. אני מרגישה שכולנו חייבות זאת לעצמנו, ולנערות שהיינו.
פלטפורמה להשמעת קולן המלא של נערות צעירות היא חשובה מאין כמוה, בעיקר בכדי למנוע מהן את אותו 'ניתוק' מקולן הפנימי עליו מדברת גיליגן. במה כזו תיתן מקום לצדדים המורכבים שלהן, לכל מי שהן, תאפשר להן לנכוח ולהשתתף במעגלים שסביבן ובחיים הפוליטיים. אבל, היכן יקבלו את האפשרות הזו נערות שנמצאות במרדף אחר הלייקים?
תגובה אחת
כתבת מצויין. עכשיו רק צריך מישהי או מישהו שיקחו יוזמה ויפתחו פלטפורמה זהה לישראבלוג.
מבחינתי זה היה דבר אכזרי לסגור את ישראבלוג. אשכרה בית וירטואלי, קהילה, מקום לפורקן, לחשיפה.