"הכח שעריים": קומדיה בועטת

מאת: אבישג בן-שלום 

***ספוילרים לארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה "הכח שעריים"***

השבוע צפיתי בארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה הקומית החדשה "הכח שעריים", פרי יצירתם של כנרת פלד אמירי וגיל ויינשטיין. זו סדרת רשת שמתארת את סיפורה של קבוצת כדורגל של נשים על רקע הווי שכונתי עם רוב תימני, ובעיקר רוב של נשים תימניות ומזרחיות.

"הכח שעריים" עוסקת במגוון דמויות נשיות, חלקן שחקניות בקבוצה, ואחרות מתגוררות בשכונה. בצפייה, ראיתי ייצוגים נשיים, בעיקר של נשים תימניות ומזרחיות, שאני לא רגילה לראות על המסך.

נבחרת ישראל, גרסת 2020

בזמן הצפייה ב"הכח שעריים" נפגוש מספר רב, ומבורך, של דמויות נשיות. סיון, הדמות הראשית, היא בחורה צינית ודיכאונית עם רקורד של ניסיונות התאבדות כושלים. יש לה אחות תאומה, בת-חן, אדריכלית שהיא ההפך הגמור שלה: חיובית ואוהבת את החיים. את שתיהן משחקת מורן רוזנבלט, שזכינו לראות בתלבושת החינה המסורתית.

בת חן נישאה לגבר אנגלי והתגרשה ממנו כי היא לא רצתה ילדים. זה כבר מראה לנו שיש פה אישה שיודעת מה היא רוצה (ולא רוצה) בחיים ולא מתפשרת על זה. המסר הזה חוזר אלינו, הצופות, גם כשאנו רואות שהתאומה שלה, סיוון, לובשת חולצה עם הכיתוב "בואו נמנע את הילד הבא".

רעיה, אחותו של אלדד מאמן קבוצת הנשים, היא אישה עצמאית ודעתנית שהצליחה להגיע ליציבות כלכלית בזכות עבודה קשה ונראה שהיא זו שמנהלת את המשפחה.

רינת, בלוגרית וגורו לייפסטייל היא היחידה עם תלתלים שלא מביישים את העדה. היא מתחזקת חשבון אינסטגרם בשם "פשוט מושלמת", סטייל כל האימהות שמצליחות לעשות הכל במקביל ולהתלהב על זה ברשת.

כרמית היא אם חד הורית לילד חמוד. היא בהריון, די אבודה ולא סגורה על עצמה, משמשת כמעין "שוטרת פמיניסטית" ומעירה על כל הערה שובניסטית או סקסיסטית ("באז או קנס"). עפרה, אמה המאמצת, התחילה את דרכה כמורה לספורט וכעת מנהלת את אגף הספורט בעיר. בסיפור שלהן תימניה מאמצת אשכנזיה, ובעצם נמצא היפוך של הנרטיב המסורתי.

ללי רוצה לצאת רק עם רוסים ומתעקשת על חשבונות נפרדים בזוגיות. היא לא מוכנה שבן הזוג האוליגרך שלה יקנה אותה בכסף ומבקשת להיות עצמאית ומצליחה בזכות עצמה (ואם תשימו לב יש שם ביקורת סמויה על סווטשופס).

"כשעליתי ארצה, ניסו לחטוף אותי מבית החולים וברחתי"

"הכח שעריים" אמנם קומית אך נראה כי עולה בה מדי פעם ביקורת חריפה על הגזענות שחוו התימנים עוד מלפני קום המדינה. סבתא זקנה שמשכירה סטודיו לללי אמרה באחת הסצנות:

"כשהייתי תינוקת בתימן, קברו אותי בחיים ושרדתי, וכשעליתי ארצה, ניסו לחטוף אותי מבית חולים וברחתי, ואחר כך, גירשו אותנו מהמושבה בכנרת" (פה ראוי לציין כי הם גורשו למרמורק, שכונה ברחובות שבמקורה היא תימנית, בדומה לשעריים).

עוד ביקורת על סטריאוטיפים גזעניים מתבטאת בניסיון של אלדד לגייס לקבוצה את למלם, צעירה מחוננת שסיימה דוקטורט  בטכניון בגיל 21. הוא מכנה אותה "איילה", כי היא רצה מהר, ובתגובה היא קובלת על ההנחה שלו שיש לה פוטנציאל להיות כדורגלנית טובה רק בגלל שהיא אתיופית.

המוצא והצבע עולים גם בסיפור של שולי, אחותן של התאומות וגניקולוגית בכירה הנשואה לאישה בשם ליטל. יש להן ילדה קטנה שלא מזכירה אותן בכלל, ושולי מצטערת לגלות שמה שמלהיב אנשים בילדה שלה זה שהיא יצאה בהירה. דרך הסיפור שלהן גם עולה השאלה בנוגע ל"זרע הנבחר", שלרוב הוא של אשכנזים/רוסים.

לשייח התימני יש בת לסבית

ואיפה הגברים? בסביבה. המאמן אלדד (שחר חסון), הוא כדורגלן עבר שחזר משהות ארוכה בארה"ב מרושש וקיבל לידיו את משרת מאמן קבוצת הכדורגל. אחיו הקטן יוחאי, משורר ונשוי לרינת אושיית האינסטגרם, ומתפקד בעיקר כצל שלה.

עמי, האבא של האחיות הוא איש חמוד שלא עושה עם עצמו יותר מדי. הוא האחראי למגרש הכדורגל. כיאה לשייח תימני הוא מבקש מהבת שלו קפה בזמן שהוא יושב על הספה ורואה טלוויזיה (מוכר למישהי?).

הוא  לא ממש מבין ששולי ביתו ואישתה ליטל שהן אשכרה זוג, ומתעקש לקרוא לליטל "שותפה לדירה". הדבר מראה את סוג הגמישות בקבלה של בת לסבית בהרבה משפחות מזרחיות: לא בהכרח מדברים על ה"דבר" עצמו וקוראים לו בשם, אבל כולם יודעים שהוא שם.

עמי אמנם אטום וחי בסרט, אבל הוא גם יותר מזה. הוא שומר על קשרים טובים עם הגרוש הכנראה לא-יהודי של אחת מבנותיו. הוא זה שבפועל יושב על הספה עם הבת הבכורה שלו, אישתה והנכדה בסצנה שנראית הכי משפחתית בעולם.

אנחנו גם רואות אותו חוזר מהמטבח להביא לעצמו עוגה (כן כן, הגבר התימני בסוף מביא לעצמו אוכל  גם כשיש סביבו 3 נשים) ואז מתיישב לידן בנונשלנטיות בזמן שהן מתנשקות קלות. זה אמנם עובר לידו, אבל עמי מראה שיש לאדם דרכים שונות ומגוונות לקבל את הבת הלסבית שלו גם מבלי לצאת במצעד דגלים ובהכרה רשמית.

חובשת שביס גאה

ליטל, אשתה של שולי, היא חוזרת בתשובה עם שביס. תחשבו על השביס של ליטל אברג'יל בטקס הדלקת המשואות בשנה שעברה, ואת מפגן הגזענות סביב הבחירה הזו. ליטל לא מתביישת והולכת בגאווה עם השביס שלה גם למשחק כדורגל. היא גם עושה הפרשות חלה, דיקור סיני, תקשור, וסוג של טיפול הוליסטי.

כלומר, היא גם לסבית, גם דתיה, גם מזרחית (לפחות נראה כך) וגם מאמינה ב"קמעות, מזוזות". הגיע הזמן שגם לסביות כמותה יקבלו מקום בטלוויזיה הישראלית. במציאות, בניגוד לדעה הרווחת, לא כל הלסביות הן חילוניות מצביעות מרצ או מתנגדות לדת.

"הכח שעריים" עושה עבודה יפה בכך שלא עולות בה, בינתיים, השאלות הכה בנאליות שנשים לטב"קיות דתיות נשאלות כל הזמן. למשל "איך את יכולה להיות גם לסבית וגם דתיה?". הסדרה מציגה את המורכבויות הללו בטבעיות ובפשטות.

גבריות על כרעי בורקס 

אחד הדברים שבלטו לי בסדרה הוא הביקורת הפמיניסטית שיש בה על שוק העבודה. בסצנה אחת, רעיה מגיעה לראיון עבודה אצל עפרה, כשהיא רוצה להתקבל לתפקיד מאמנת הקבוצה.

בחדר נוכח גבר ששואל אותה שאלות כמו "האם את בהריון? מתכננת הריון? הגיל…". עפרה מיד מעירה לו שזה לא חוקי ולא לעניין לשאול את השאלה הזו. לטענתה קריירה וילדים זה לגמרי אפשרי. השאלה האמיתית היא האם יעבוד השילוב של קריירה, ילדים ואימון קבוצת כדורגל.

רעיה בתגובה מבקשת מעופרה לשאול אותה שאלה שרלוונטית לניסיון שלה. תוך כדי הדיון בנושא, הנשים מגלות שהגבר בכלל לא קשור לראיון: הוא פשוט ראה בורקסים ונכנס לחדר. זה אקט שמגחיך את דמותו של הגבר, שלרוב מוצג בתפקיד המראיין והכוח בידיו.

מצד שני, ולצד ההגחכה, עפרה בבוחרת בסוף לתפקיד המאמן לא את רעיה אלא את אלדד, אחיה. אפילו שרעיה מוכנה לעשות את התפקיד בהתנדבות ואלדד דורש תשלום. הבחירה העלילתית הזו יכולה לסמן לנו הבדלי דורות במחשבה פמיניסטית. מצד שני, ייתכן שהתסריטאים רצו פשוט להראות לנו שעפרה רוצה לקרב "רומנטית" את אלדד לבתה כרמית. כרגע, התשובה לא ידועה.

זהויות מצטלבות למול תקרת זכוכית

עוד בהקשר לשוק העבודה, נמצא אנקדוטה לסבית משעשעת עם פאנץ' פמיניסטי. יש סצנה קצרה מאוד בה ליטל מציגה את שולי, זוגתה הגינקולוגית, לאקסית שלה שהיא דיג'יי (הכי קלישאה לסבית). ליטל אומרת על אישתה: "ולא, היא לא נמשכת לפושפושים שהיא בודקת בדיוק כמו שכשאת הולכת לגינקולוג סטרייט את לא שואלת אותו את זה".

ליטל מתייחסת בעצם לנטייה לשאול גינקולוגיות לסביות או ביסיות, יותר מגינקולוגים, אם הן נמשכות לאיברי המין שהן בודקות. מעבר לעובדה שנהוג גם ככה לפקפק במקצועיותן של נשים, החברה מקשרת לפעמים בין העדפה מינית להט"בית לבין מיניות מתפרצת וחוצת גבולות.

במקרה הזה, שולי ניצבת בפני תקרת זכוכית לא רק כאישה העובדת במקצוע שנחשב ל"גברי", אלא גם כלסבית. כבת להורים ממוצא תימני שגדלה בשעריים מופעלות עליה בבת אחת כמה מערכות של דיכוי: מגדרי, אתני-מעמדי ועל בסיס העדפה מינית ("זהויות מצטלבות", לפי הספרות המקצועית).

להשאיר אותו עם הזין ביד 

סצנה אחת שחיבבתי במיוחד קשורה לתחושת המחויבות של נשים רבות לספק את הפרטנרים שלהן גם אם הן לא בעניין. אליסטר, הגרוש האנגלי של בת חן, רודף אחריה לשירותים ומתחנן אליה "אל תשאירי אותי עם הזין ביד". היא לא נכנעת לחינוך המסורתי ובמקום זאת היא מסרבת: עושה מה שהיא רוצה.

זה מתחבר לי לתחושה הכללית מהצפייה: הנשים בה חזקות, אסרטיביות, עושות את מה שטוב להן ובועטות במכשולים (או בגברים) העומדים בדרכן. או לפחות משתדלות לעשות את זה, והניסיון כשלעצמו לא מובן מאליו.

ומה שנכון עבור הדמויות, נכון גם ליוצרים. החל מהרצון לספר את סיפורן של נשים על רקע עולם הכדורגל, אחד מהעולמות הפטריארכליים ביותר שיש. דרך הבחירה להשתמש ברקע הזה כדי להציג את התפקידים החדשים של נשים במרחבים שנחשבו מסורתית לגבריים בלבד. ועד ההחלטה הנדירה לצערנו: לא להעסיק צלם אלא צלמת, עמית חכמוב, ולאפשר לה לעצב את העולם הויז'ואלי של הסדרה.

התחושה היא שבמודע יותר או פחות, צוות ההפקה של "הכח שעריים" שאף לעשייה פמיניסטית, ששוברת מוסכמות טלוויזיוניות ופותחת פתח לייצוגים חדשים ומשמעותיים.

תמונות בכתבה: כל התמונות בכתבה באדיבות ההפקה. פוסטר הקידום שבתמונה העליונה עוצב בידי יערה ניראל. תמונת החינה צולמה בידי עמית חכמוב

לקריאה של ביקורות מסך נוספות באתר שלנו לחצו כאן