Reading Time: 3 minutes

לה מאמי: מה שקורה בשירותי הנשים לא נשאר שם

הסרט "לה מאמי" נכנס לשירותי הנשים במועדון מקסיקני בו גברים משלמים כדי לשתות ולרקוד עם גברות יפות. סיפורן של 2 נשים וחדר שירותים אחד מאפשר הצצה לפיסה בחיי נשות מקסיקו. הסרט זמין און ליין כחלק מפסטיבל דוק-אביב
Reading Time: 3 minutes

מאת: אבקילש קולץ'

במשך שמונים הדקות של הסרט "La Mami" הבמאית לאורה הררו גארווין לוקחת את הצופה אל תוך חיי הנשים שעובדות במועדון הריקודים המיתולוגי "קברט ברבה אזול" שבמקסיקו סיטי. במועדון הנשים רוקדות ושתות עם גברים בעבור תשלום. לכאורה מדובר במרחב בו נשים נלחמות אחת מול השנייה, כפי שקורה ברחבת הריקודים בה כולן מתחרות על הלקוחות.

אבל בתוך המועדון קיימים גם שירותי הנשים, שהפכו למקום מפלטם של הנשים העובדות בו ובמרחב הזה מתקיים סרט עדין ומדויק, המציג אחווה נשית שמגנה על הנשים וזכויותיהן.

עלילת הסרט נעה על ציר הסיפור של פרסיליה, עובדת חדשה במועדון, ובאמצעות הסיפור שלה אנו מגלות את סיפורה של לה-מאמי: הישישה האחראית על השירותים, שמשתכרת מטיפים שהיא מקבלת עבור נייר הטואלט שהיא מוכרת ללקוחות המועדון, ומכסף שהנשים משלמות לה עבור שמירת חפציהן. בכל ערב "לה- מאמי", מציעה ומעניקה לנשים את החום ואת העצות ההכרחיות בכדי להתמודד עם הקשיים שהן חוות: הן ברחבת הריקודים והן בחייהן האישיים, אותם קשיים שהובילו אותם למקום עבודה אחד.

פרסיליה הוא שם בדוי, שהאישה בחרה ביום הראשון לעבודה, לאחר שלה-מאמי ייעצה לה לשנות את שמה, כפי שעושות כל העובדות. מלבד פרסיליה, שמן האמיתי של אף אחת מן הנשים לא יתגלה לצופה, אף לא שמה של לה-מאמי הידועה גם בשם " דונה אולגה" (גברת אולגה). זה אקט המהווה מעין רשת ביטחון, המפריד בין האישה, הדמות שבמועדון לבין האישה שמחוצה לו.

לא בכדי הנשים משתמשות בשמות בדויים. במקסיקו דבק הכינוי (ficheras):   לתיאור נשים העוסקות בבידור גברים במועדוני ריקודים כדוגמת "קברט ברבה אזול". המילה פיצ'ראס מגיעה מהמילה פיצ'ה (Ficha) שמשמעותה אסימונים, כמו אלו המשמשים כאמצעי תשלום של בעלי המועדון לנשים. במקסיקו הכינוי "פיצ'ראס" מלווה בסטיגמות ורבים רואים את העובדות במועדון כ"זונות", על אף שאינן כאלו. 

"יש לנו מטרה בלעבוד, והמטרה היא המשפחות שלנו" – פרסיליה

שיפוט דומה עשוי ללוות את הצופה, לפני הצפייה ובתחילתה. לכן, שאלות ספקניות רבות מלוות אותנו בכניסה לסרט. ביניהן "הן צעירות נמרצות מדוע הן פה?". הררו גארווין זזה איתנו ועם השאלות האלו לאורכו של הסרט. היוצרת נמנעת  ביצירה מגינוי של עבודת הנשים, של בעלי המועדון, או של הגברים המגיעים לרקוד. להיפך, היא בוחרת להתמקד אך ורק בנשים.

באמצעות פעולת הצילום, ובחירת מרחב הצילום, היוצרת עושה "האנשה" של הנשים שעובדות במועדון, ומשום כך מרבית הסרט מצולם בתוך המרחב "הבטוח" שלהן, בקרבתה של לה-מאמי. בעזרת כרונולוגיה מדוייקת, טפח אחר טפח, בתוך מרחב מוגן זה של שירותי הנשים, אנחנו למדות על המניעים, הדילמות, הקשיים בתפקיד, והרצון התמידי של הנשים לברוח מהעבודה ולהפסיק, אל מול המציאות שלא מאפשרת.

דרך העדשה של הררו גארווין אנו למדות על המציאות הסוציו-אוקנומית שהובילה לעבודה במועדון. כך, למשל, פרסיליה מספרת לחברותיה לעבודה כי עזבה את עבודתה כפקידת קבלה בהוסטל לטובת העבודה במועדון כדי לממן טיפולים לבנה החולה בסרטן. העבודה במועדון רווחית יותר מעבודה "רגילה", ואין דרך אחת לעזור לילד להחלים.

אט אט אנו מבינות כי מתחת לפני השטח ישנן נסיבות חיים שהובילו את הנשים להגיע למועדון. אלו נשים שנקלעו למצבי הישרדות בהם כל הכלים כשרים כדי לשרוד. אפשר לשאול את השאלה הפשטנית של "הן יכולות לעבוד בכל עבודה אחרת  מדוע דווקא בעבודה מסוג זה?". התשובה לכך גם היא פשוטה, אך אקוטית להבנת הנשים – התמורה הכספית גבוהה ביחס לעבודות הנורמטיביות.

הררו גארווין מצליחה בסרט להכיר לנו את הנשים, לשאול, לתת תשובות ומעבר לכל, היא מצליחה ליצור  הבנה והזדהות עם הנשים הגיבורות הללו.  

המסתורין של לה מאמי

יצוין כי אם יש חיסרון בסרט, הוא שהצופה נשאר ללא תשובה לשאלה המהדהדת ברקע: מה הסיבה שבגינה לה-מאמי החליטה לחזור ולעבוד דווקא במקום זה ובתפקיד שיתרונו הכלכלי לא ברור? האם חזרה בכדי להיות זקנת השבט שתביא את נסיונה העשיר מהעולם הזה שכל כך מוכר לה, בשביל להיות ה"מלאך השומר" של הנשים? או שמא לעת זקנה בחרה לחזור למקום "הנוח והמוכר", למציאות מוכרת לה היטב, בעולם בו חייתה את מרבית חייה? 

בעזרת צילום איכותי ומתוחכם, והתקדמות כרונולוגית מדודה של הסיפור, הנרטיב של הסרט עובר בצורה חלקה ומשכנעת, כזו המבטלת את כל השיפוטיות והביקורתיות; עם אלגנטיות סינומוגרפית השאובה מהעולם העליליתי לעולם הדוקומנטרי, עד כדי שלעיתים נדמה כי מדובר בסרט עלילתי.

"לה מאמי" הוא סרטה הדוקומנטרי הארוך השני של היוצרת הספרדייה, הבמאית לאורה הררגו גארווין, המתגוררת ויוצרת במקסיקו למעלה מעשור. סרטה הקודם, "מערבולת" (El Remolino), עקב אחרי משפחה החיה באחד האזורים "המוצפים" במקסיקו ומיושבת ברובה על ידי ילידים, והוא זיכה אותה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר במספר פסטיבלים, ביניהם פסטיבל DocumentaMadrid.

לה מאמי: הפקה מקסיקנית- ספרדית משנת 2019 , הפקה, בימוי, תסריט וצילום מאת לאורה הררו גארווין. לצפייה בסרט עד ה- 30.9.20 לחצו כאן

לביקורות מסך נוספות מ"דוקאביב" לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Laura Herrero Gavin

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

Sharing is Caring

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

הומלסית פוליטית: מפלגת עבודה פמיניסטית בראשות מרב מיכאלי?

Reading Time: 3 minutes גם אם מרב מיכאלי תיבחר לראשות מפלגת העבודה, קשה להאמין שהיא תוביל את המערכה משמאל או שתצליח לקדם ממפלגה פמיניסטית. בזמן שהיא תשקיע את זמנה בשיקום מפלגה קורסת, הגברים האשכנזים ימשיכו להקים מפלגות ולקבל כותרות.

קראי עוד »

כתיבת תגובה