בתחילת אוקטובר עלתה בנטפליקס סדרת דגל חדשה בשם עוזרת בית (“maid”), שהפכה מדוברת כמעט בין לילה. הסדרה, אשר שואבת השראה מספר הזכרונות רב המכר של סטפני לנד, מספרת את קורותיה של אלכס – הורה צעירה אשר באישון לילה בורחת עם ביתה הפעוטה מבן זוגה המתעלל, ומוצאת את עצמה ללא עבודה וללא קורת גג.
לאורך סיפור מאבקה של אלכס להיעמד על הרגליים, רגשית וכלכלית, לשרוד ולספק את צרכיה של מאדי בתה הקטנה, משורטטת בצורה נוגעת ללב אהבת האם שלה, תוך שימוש בפלאשבקים וסצנות דמיוניות ממוחה, המכניסות אותנו לעולמה הרגשי.
"עוזרת בית" גם נוגעת, בביקורתיות מסוימת, במאבק המעמדי בארצות הברית, וזה גם הפן אליו התייחסו רוב הביקורות שקראתי על הסדרה. "הצצה לחצר האחורית של העוני בארה"ב" נכתב עליה. הסדרה באמת מעבירה את תחושת התסכול, המלכוד והאין מוצא של אישה ענייה המנסה לבנות לעצמה חיים מול מערכת קפיטליסטית ודורסנית. העבודה כ"עוזרת בית" היא המקור לחיים ולהישרדות של אלכס, אשר עובדת כמעט בפרך כדי לאסוף שקל אל שקל לטובת קורת גג ואוכל.
אבל בזמן שה"עבודה", במובן הקלאסי-קפיטליסטי שלה מקבלת מקום מרכזי בסדרה, אלכס עוסקת בעבודה נוספת, שכמעט אינה מתבטאת על המרקע- העבודה ההורית. היא מגדלת את מאדי ומהווה עבורה את דמות המטפלת העיקרית. לצד האחריות על סיפוק צרכיה הבסיסיים היא גם נותנת מענה לצרכיה הרגשיים. אך ב"עוזרת בית", כמו במציאות ובמדיה, האימהות היא עבודה שקופה לגמרי.
העבודה ההורית היא משהו שבא טבעי לגיבורה הטובה שלנו, ולא דורשת מאמץ מיוחד. אומנם אלכס מתעסקת בהרבה לוגיסטיקה, קשיים כלכליים וחוסר במשאבים שקשורים לגידול ילדה, אבל הסבלנות וה"אימהות הנוכחת" והפעילה באות לה בטבעיות ובקלות בזמן המשותף שלה עם ביתה.
דמיינו אותה: אלכס עובדת במשרה מלאה בניקוי בתים של אחרים, דואגת למשק הבית שלה, לא בטוחה אם תצליח לשרוד ולדאוג להישרדות של הבת שלה, ולא ישנה יותר מדי. ועדיין, היא לעולם לא עייפה מדיי, לא עצבנית ובוודאי שלא מתפרצת על הבת שלה. היא תמיד נוכחת כל כולה בתוך הרגע, קשובה למאדי, ממוקדת בה, מוקדשת לה. זו משרה מלאה נוספת שכוללת שיחות, חיבוקים, תיווך, טיולים משותפים, משחקי דימיון, קשב, הכלה, אמפתיה.
סופר-אימהות: בין "עוזרת בית" ו"בנות גילמור"
מתי אלכס ישנה? מתי יש לה כמה דקות לעצמה לטעון מצברים? אלו שאלות שנותרות תלויות באוויר. אולי כי אימא טובה לא זקוקה לדברים האלו כדי ליהנות עם הבת שלה. ובשאלות האלו, שלא נשאלות ולא נענות, נמצא את השקיפות של המשרה המלאה הזו, את האופן שבו אנחנו לא רואים ומכירים בעבודה ההורית, שהיא לרוב בחברה שלנו עבודה נשית.
אבל הורות היא בהחלט עבודה. מספקת וממלאת באושר לעיתים קרובות, אין ספק, אך עבודה. כאם שמלווה את הפעוטה שלה במפגשיה הראשונים עם העולם את צריכה תדירות להיות מרוכזת כל כולך בישות חיצונית שאינה את. בצרכים שלה, בהווה שלה, בתהליך שלה, בשאלות שלה, ברצונות שלה. לתווך לה את העולם, לספק לה גירויים להתפתחות. ובתוך כך המקום שלך להיות קשובה לעצמך ולצרכייך מצטמצם משמעותית. את מתווכת, לא העיקר. זה מצריך רזרבות נפשיות ופיזיות, מה שקוראות לעיתים "מצברים טעונים". וכדי לטעון מצברים צריכות רווחה. צריכות לעצום עיניים מדי פעם, צריכות מרחב-נשימה נקי מחרדות. צריכות מנוחה מנטלית. אבל אלכס, כך נדמה, לא זקוקה לכך.
גם הילדה מאדי עצמה שקופה בסדרה. העובדה שהיא אדם אמיתי, עם צרכים, רצונות, תגובות רגשיות – הכול נעדר לחלוטין מהעלילה. היא לא בוכה אף פעם, אין לה טנטרומים, וכשצריך היא עוברת מיד ליד כאילו הייתה חבילה. הקושי היחיד שקשור אליה הוא לוגיסטי: מציאת סידור לילדה, הסעה לפה, כמה שעות שם. אין שום מחיר רגשי שמשלמות האם והבת, אין התנגשות בין הצרכים הרגשיים של האחת (כי הם פשוט לא מוצגים בסדרה) לבין אלו של השנייה, אין קשיים, הכול אסתטי, חלק ושקט. סימביוזה.
הקשר המושלם של אלכס ומאדי מזכיר לי עוד סדרה מפורסמת שעשתה רומנטיזציה לאימהות חסרת סביבה תומכת – בנות גילמור. גם שם מצאנו גיבורה, לורליי, שעוד הגדילה והיתה בת 16 כשהרתה לבדה בעולם, בלי גב כלכלי ומשפחתי. היא פרנסה לבדה תינוקת וגם טיפלה בה ללא כל עזרה. וכמובן שהילדה הזו גדלה להיות החברה הכי טובה של אימה. זה היה קשר אם-ובת שאני, וכל החברות שלי, שמנו לנו כאידיאל לשאוף אליו, לדרך בה אנחנו רוצות להיות עם הבת שלנו.
"ג'יני וג'ורג'יה" בנטפליקס: "בנות גילמור" פוגשות בעולם האמיתי
אבל איך התפתח קשר האם-בת של בנות גילמור? אנחנו לא יודעות. כי, כמובן, התהליך היה שקוף לחלוטין בסדרה, "זה קרה באופן טבעי". הקשיים המדוברים בסדרה הם רק הקשיים הכלכליים שחוותה לורליי כאמא-נערה ללא גרוש על התחת. האתגרים בתהליך ההפיכה לאם, בעבודה ההורית, הקשב וההקרבה הנדרשים על מנת לבסס קשר כה קרוב עם הבת שלך, בזמן שאת נערה חסרת פרוטה או מקצוע, לא מוזכרים כלל.
לורליי גילמור, כך נדמה, לא הייתה צריכה לעבוד עבור הקשר עם רורי ביתה, רק לאהוב אותה. היכולות ההוריות שלה הוצגו רק על דרך השלילה- בעזרת הניגוד למודל ההורי של אמא שלה, אמילי גילמור. עשי ואל תעשי. נכון ולא נכון, אבל לא מאמץ, לא קושי, לא עבודה. הנוכחות המתמדת והאקטיבית בחיי הבת שלך – זה משהו שקורה על הדרך, תוך כדי זריקת משפט מהיר ושנון וברור שעם חיוך קבוע. כל זה כשאת אם חד הורית שנאבקת לשרוד ולהגן על הבת שלך.
את אם מגויסת או אם מזניחה?
למרות שההורות של רובינו היא דינאמית ומשתנה, עם עליות ומורדות, איזונים, טעייה ולמידה, סבלנות וחוסר סבלנות, במדיה נראה בדרך כלל רק שני טייפקאסטים של אימהות: האחת היא כזו שמגוייסת תמיד, סבלנית, אולי עושה טעויות אבל תמיד ממוקדת בילדיה, לא עייפה, לא מתפרצת, לא נשברת. השנייה היא האם "הרעה": הלא קשובה, זו שלא רואה את הילד, המזניחה, חסרת הסבלנות, לעיתים מקושרת אליה הזנחה פושעת ממש או לכל הפחות חוסר קשב מוחלט לילד ולרצונותיו. או או, דיכוטומיה. לורליי גילמור מול אמילי גילמור. אלכס מול פולה.
הדיכוטומיה הזו מתאפשרת בגלל אותה קונספציה שאימהות והורות היא נטייה טבעית. בעולם הדיכוטומי הקשיים בעבודה ההורית לא רק שלא מדוברים, אלא מסומנים כמקור לבושה אצל אימהות. "מה? את לא נהנית להיות עם הילדה שלך?" זו שאלה נפוצה כשמנסות מדי פעם להעלות על סדר היום את הנושא. ההתייחסות היא בינארית – או שאת אוהבת את הבת שלך ותסתמי, אל תדברי על הקשיים, או ש"למה עשית ילדים?". זו הגישה שייצרה דמויות אידיאליות ולא מציאותיות כמו לורליי גילמור או אלכס מ"עוזרת בית", וזו הגישה שמחזקת את השקיפות של העבודה האימהית.
חוויית האימהות המורכבת, על הקשיים שבה ועל המחירים שהיא גובה, היא עדיין נושא שלא מיוצג במדיה. הדרך היחידה לדבר על ההתמודדות היא בסדרה שמטרגטת אימהות כמו "אימהות עובדות" ודומותיה, וגם הן יגעו בנושא רק בהומור, בדרך כלל. בסדרות אחרות, למשל סדרות דגל עתירות תקציב כמו "עוזרת בית", לא נוצר מקום להציג את הקשיים האלו. ההיבטים האלו לא יקבלו ביטוי כי הם שוליים אל מול "המסר העיקרי": של מלחמתה של אלכס בתחנות רוח בירוקרטיות וב"רעים" מובהקים בסדרה.
היעדר הייצוג הזה נובע אולי בין השאר כי האתגרים ההוריים האלו הם באמת ובתמים שקופים לציבור הרחב, ובוודאי שלמנהלי הרשתות. מקסימום נושא נישתי לסדרת אתנחתא קומית שבה יצפו אמהות בחופשת לידה.
כדי שנהיה בעדן, דמויות נשיות עדיין חייבות להיות מושלמות
וכך, אלכס נאבקת, אבל היא עצמה גיבורה מושלמת, אמפטית עד בלי סוף, מלאת סבלנות ואם מסורה. וכמובן, היא לא מוותרת, לא נשברת, ממשיכה להאבק. היא חייבת להיות כזו כדי שנרצה, אנחנו כחברה, בהצלחה שלה, כדי שנריע לה, נרגיש שהיא הרוויחה את הזכות לא להיות ענייה, לא נאשים אותה במצבה. היא לא זכאית להציג הורות מציאותית, לא מושלמת. על המסך שלנו זו פריבילגיה ששמורה רק לדמויות משנה בדרך כלל, כאלו שתפקידן רק להדגיש כמה הדמות הראשית היא הורה טבעית ונהדרת (ממש כמו שפולה, אמה של אלכס, עושה ב"עוזרת בית" ואמילי עושה בבנות גילמור). מגיבורות ראשיות אנחנו עדיין מצפות ל"סיפור אגדה", ולא לדיוקן מציאותי.
כאמא, אני צמאה דווקא לסדרה שתכיר ב"עבודה ההורית" הזו, שתשרטט אותה על מורכבותה. לא רק את מחיריה הקרייריסטים והכלכליים, שהפכו מדוברים יותר במיינסטרים בשנים האחרונות, אלא גם ממש את המאמץ והמיומנות הכרוכים בה.
יצירות טלוויזיונית שיישקפו את הזמן ההורי שלנו בצורה יותר מורכבת משתיית קפה עם הורים אחרים בגינת המשחקים בזמן שהילדים מתנדנדים. את תקשורת ההורה-ילד.ה הדינאמית, שכוללת שתי בנות אנוש, לעומת הצבת הפעוטה כאביזר רקע בסדרה. את העייפות והתסכול לצד האהבה והקסם. את המציאות בה אנחנו לא תמיד מצליחות לתת את הנוכחות הקשובה שהילדות דורשות, של היומיום שבו אנחנו עובדות, ממש עובדות, בלחשוב איך מאזנות בין הצרכים של הילדותים ושלנו, איך ממלאות מצברים, ואיפה מתפרקות.
לסקירות מסך פמיניסטיות נוספות של סדרות בנטפליקס לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: תמונת קידום של "עוזרת בית", נטפליקס