Reading Time: 3 minutes

יש לי הפרעת אישיות גבולית ואולי אני יכולה לעזור לכן

קשיים נפשיים או פסיכולוגיים הם כבר מזמן לא נחלתם של ״המשוגעים״ כמו שאנחנו אולי מדמיינות. בימי הקורונה, רבות מאיתנו נתקלנו באתגרים רגשיים מסוג חדש. שני יאן מציעה לנו טיפים להתמודדות, מנסיונה כמאובחנת בהפרעת אישיות גבולית
Reading Time: 3 minutes

מאת: שני יאן

לא מזמן מישהו אמר לי ״איך הייתי רוצה להיות דקה בתוך הראש שלך״. זה היה נראה לי דבר כל כך מוזר להגיד. מי היה רוצה להיכנס לראש של חולת נפש ? אני בטוחה שכל חולת נפש הייתה שמחה לדקה הפסקה, אבל להיפך?

אז לא לדקה ולא להיכנס לגמרי לראש שלי, אבל הנה אני, ואני חולת נפש מאובחנת, או מתמודדת נפש אם אתם רוצים להיות פוליטיקלי קורקט. יש לי הפרעה שנקראת ״הפרעת אישיות גבולית״, או ״הפרעה בוויסות רגשי״.

הפרעת אישיות גבולית: לחיות בקצוות 

לא אכנס להסבר מפורט של שלל הסימפטומים ואיך הם באים לידי ביטוי. בקצרה, למי שיש הפרעת אישיות גבולית קשה לווסת (או אפילו להבין) את הרגשות שלו או שלה. התחושה היא שהרגשות עוצמתיים מדי והעור הרגשי דק מדי, עד שאי אפשר להתמודד עם חוויות ולהבין את העולם כמו כל השאר.

וויסות רגשות אולי נשמע דבר מובן מאליו. אתן שקוראות אולי אפילו לא מודעות לכך שאתן עושות את זה כל הזמן מבלי לדעת.  אבל וויסות כזה הוא ממש לא "חלק מהחיים" כשאת חיה כל הזמן בקצוות של קשת הרגשות.

בקטבים האלו התחושה היא שאת או טובה או רעה, או מלאך או שטן. אין אמצע. אני יכולה לראות את עצמי גם ככה וגם ככה, אבל זה קשה לי. הרבה יותר נוח והגיוני לי להישאר עם תווית אחת ולראות את עצמי ואת האחרים ככה.

תוויות בשחור לבן

והקפיצה מקיצון אחד לאחר יכולה להיות מהירה. לפעמים מהירה מדי.

חיים עם הפרעת אישיות גבולית צבועים בשחור ולבן, וכל גוון שלא עומד בקריטריונים עלול למוטט את כל המציאות שבנית לעצמך בראש, את כל הבסיס עליו את בונה את מי שאת. אבל היציבות הזו היא שקר. כי כשקל לעשות מניפולציה בשחור לבן על המוח, מה שאת בטוחה בו לא חייב להיות מבוסס על המציאות הצבעונית יותר.

אם, למשל, את מרגישה בהירות ויציבות כי יש אדם בחייך ששמת עליו תווית של "מדהים". ופתאום קורה ביחסים עם האדם הזה משהו ששונה מ"מדהים", או שרק דמיינת שקרה משהו כזה כשבפועל לא קרה דבר, אז בבת אחת כל כולו, וכל כולך, וכל דבר: הופכים ללא הגיוניים, מבלבלים ורעועים.

קשת הרגשות בימי הקורונה

בתקופת הקורונה, אני שומעת ורואה הרבה אנשים שמדברים על ההשפעות הפסיכולוגיות של הסגר והבידוד. הם מדברים על הקושי להתמודד עם קשת הרגשות הרחבה שמופיעה אצלם כל יום. אלו אנשים שכנראה לא רגילים לקפיצות כאלה בין המון רגשות, ומי כמוני יודעת שזה דבר שיכול מאוד להפחיד.

הקושי הזה עוטף את כולנו כרגע. כל כך הרבה אנשים חווים בתקופה המאתגרת הזאת קשיים פסיכולוגיים. וחלק בפעם הראשונה בחייהם. וזה גורם להם להרגיש שהם היחידים ש"לא בסדר", אז הם שומרים את זה לעצמם.

התחושה הזאת שאת לבד, או שלא מבינים אותך, יכולה לשתק אותנו, ולמנוע מאיתנו לקבל עזרה ואת מה שאנחנו באמת צריכות כדי להרגיש טוב יותר. וזה לא חייב להיות ככה. אני יכולה להבין את הסיבות. זה מפחיד להיחשף. זה מפחיד להודות שאנחנו לא מושלמות, מפחיד לשים את החסרונות שלנו במקום שכולם יכולים לראות.

אבל הפחד הזה, הוא זה שמכניס את כולנו לספירלת השתיקה הזאת, בה כולן כואבות בשקט, בבושה, ולבד.

קושי נפשי? זה קיים אצל כולנו 

חודשים לאחר תחילת תהליך הטיפול שלי, אני כבר לא חיה בקצוות אבל כן נוגעת בהם. אני לומדת  לחיות בעולם של גווני אפור במקום בעולם של שחור ולבן. עולם אפור נשמע רע. אולי נקרא לזה עולם אנושי.

בעולם אנושי אין שחור ולבן, אבל יש המון גוונים של אפור. בעולם האנושי את לא מלאך או שטן, את אדם במרחב האנושי, ושם, מותר לטעות. ולתקן. ולטעות שוב. וזה בטח ובטח נכון לכולנו בימי הקורונה.

קשיים נפשיים או פסיכולוגיים הם כבר מזמן לא נחלתם של ״המשוגעים״ כמו שאנחנו אולי מדמיינות. נכון, לא כולם מאובחנים, לא כולם נמצאים על ספקטרום ההפרעות הנפשיות, אבל קושי נפשי? זה קיים אצל כולנו.

לכל אחת יש את המטען שהיא סוחבת, ולפעמים הפחד שאנשים אחרים ישפטו את המטען שלנו גורם להרגשה שהוא מכפיל את משקלו. אבל אם יש דבר שלמדתי דרך הטיפול, זה שהרבה יותר קל לסחוב את המטען ביחד. וכאן, הפחד הוא האויב הגדול ביותר שלך.

ובדיוק בגלל זה אני פה, מספרת את הסיפור שלי. בלי שם בדוי, ללא עיוותי קול או פרצוף. להראות שזה בסדר, להראות שמותר ושכדאי לשתף בקשיים הרגשיים שלנו, למשל בתקופה הזו של משבר הקורונה. אני רוצה שתדעו שזה קורה לכולנו (כן, גם ל"טובות ביותר") ובעיקר, שזה יכול להשתפר.

אז אתן הקוראות, שחוות כרגע קשיים ורגשות שאתן לא רגילות אליהם, תדעו, שאתן לא לבד. אני מבינה איך זה מרגיש. ואני מקווה שמה שכתבתי ייתן פחות למישהי אחת את האומץ להיפתח מול אדם קרוב ולבקש עזרה. מי יודע, אולי בטעות תמצאו את עצמכן.

והנה אמת נוספת: יש עוד סיבה לכך שאני נחשפת ככה. פעם הראשונה בחיי, אני מרגישה שאני יודעת מי אני. לגלות שיש שם והגדרה למה שאני חווה, ובעיקר הטיפול, פתחו לי נתיב ישיר אל עצמי. והכתיבה היא פשוט אני, פורקת את כאבי בשלווה.

מוזמנות לעקוב אחרי שני בעמוד האינסטגרם שלה, שם היא מספרת על תהליך הטיפול שלה וההתמודדות עם הפרעת אישיות גבולית.

לקריאה של כתבות נוספות על בריאות הנפש של נשים לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Free-Photos מאתר Pixabay, תמונה באמצע הכתבה: Schnoodle מאתר Pixabay

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. Avatar
    לירון

    מרגשת ממש! סופר אמיצה ❤️

  2. Avatar
    דור

    כל הכבוד על התהליך!! והכתיבה ממש יפה ואמיתית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

העולם שאחרי ישראבלוג: אינסטגרם משתיק את הנערות שלנו

Reading Time: 4 minutes הנערות מסביבנו עסוקות בהעלאת תמונות וסטוריז לרשתות החברתיות. אבל במירוץ להשגת הלייקים, כמה מקום יש לנערות לבטא את החוויות, הדעות והזהויות המורכבות שלהן? האם ב-2020, ייצרנו מערכות חדשות להשתקת קולן של נערות?

הילארי קלינטון: זה מוקדם מדי, וזמנך עבר, ביקורת סדרה

Reading Time: 4 minutes הסדרה התיעודית על הילארי קלינטון חושפת את החוב שלנו לפמיניסטיות מהגל השני, אבל גם מציגה פמיניסטית שמנסה לעבוד מתוך המערכת, נשחקת ומנוצחת. סדרה שמדגישה שהגל הרביעי של הפמיניזם צריך ליצור שיטה חדשה

אלימות במשפחה מתחילה מהמונח עצמו

Reading Time: 3 minutes אני כועסת, ואני רוצה לפרק את הצורה למושג הבזוי שנקרא "אלימות במשפחה". כלומר, באופן מילולי: לפרק אותו לגורמים ולחשוף את האלימות והרוע החבויים בו.

צבא שיורה להן ברגליים: נשים לוחמות או מס שפתיים?

Reading Time: 3 minutes למרות שהתגייסו תחת הכותרת "נשים בתפקידי לוחמה", בפועל חיילות לא משולבות בתפקידי "לוחמות חוד": התנאי המקדים להתקדמות בצבא, בתעשיית הביטחון ובמל"ל. הצבא משמר תקרת זכוכית לנשים, וקו ישיר עובר משם אל כישלונות צוות היציאה מהקורונה