לפני מספר ימים כתבתי טור על תמר פרץ לוי , אלמנה בת 49 שנפטרה לאחר שנדבקה בקורונה והשאירה אחריה תאומים בני 4. אחת מהמגיבות כתבה שהמגפה הנוכחית מאיימת במיוחד גם על אמהות יחידניות, שהרו מתרומת זרע ואין להן בן או בת זוג, ויישארו לבד באם אימם תמות.
הסכמתי איתה וחשבתי כמה חשוב לכל אמא בהורות יחידנית, אבל גם בהורות משותפת, שבמקרה כזה תהיה לה צוואה.
אין כמעט מילה בעברית שמעוררת כזאת אימה והתנגדות פנימית כמו ״צוואה״. בשנת 2006 רק אחוז אחד מתושבי ישראל כתבו אחת. לאחרונה מסתבר שיש א.נשים צעירים/ות שערכו צוואות אבל עדיין מדובר במיעוט.
בתוך טרדות היומיום שמקיפות אותנו כאמהות, נראה שיש דברים דחופים הרבה יותר מאשר לתכנן עתיד רחוק שלא נהיה חלק ממנו, ושנדמה פחות רלוונטי מהצורך לדאוג לאוכל, להתפתחות תקינה ולשינה מוסדרת.
בכלל מוות וכל מה שמסביבו הוא, באופן טבעי, נושא שרובנו מעדיפות לא לחשוב עליו. כשאנו אמהות, הרעיון שנמות גורר בהלה שלא קשורה רק אלינו, אלא גם לילדים שלנו שיישארו בלעדינו ולא יזכו לטיפול שלנו.
לדעתי דווקא בגלל זה, ודווקא עכשיו: זה הזמן הנכון לאמהות לכתוב צוואה.
"מי ידאג לבנות שלנו אם לא נהיה?"
אנחנו ערכנו את הצוואה שלנו כשהייתי בת 29. גרנו אז בעיירה קטנה במערב התיכון של ארצות הברית, והיינו הורים לשתי פעוטות. לילה אחד כששוחחנו על החיים שלנו אמרתי שאני ממש פוחדת: אנחנו רחוקים מהמשפחה ומי ידאג לבנות שלנו אם לא נהיה?
אחרי שהפחד נכנס, במיוחד בלילה, קשה מאד להשתחרר ממנו. אמנם לא היו לנו כספים או דירה, אבל בפעם הראשונה בחיינו הייתה לנו אחריות עצומה, והיינו חייבים לחשוב על העתיד של הבנות שלנו.
החלטנו שלמרות שהן נולדו בארצות הברית, אנחנו לא מעוניינים שתהיינה אמריקאיות. הוריי היו מבוגרים, ולכן ביקשנו מאחי ובת זוגו בישראל שאם יקרה לנו משהו הם יגדלו את הבנות.
לוודא שתישמר טובת הילדים
כשנפגשנו עם עורכת דין וניסחנו יחד את הצוואה, היא סיפרה לנו שבארצות הברית מקובל לערוך צוואה ברגע שיש ילדים. אמריקה היא יבשת ענקית והחיים של רוב הא/נשים מתנהלים הרחק מהמשפחה המורחבת. לכן, כל כך חשוב שהכול יהיה מוסדר וכתוב בצורה ברורה בצוואה.
אחזור לאותה תגובה מתחילת הכתבה, בנוגע לאמהות יחידניות, ואוסיף שאם אנחנו כזוג הורים חששנו כל כך לעתיד הבנות, המצב של אמהות יחידניות מורכב הרבה יותר. השאלה המדאיגה "מה יקרה לילדיי כשלא אהיה?" היא מוצדקת ומטרידה. לא רק שלא יישאר אחריהן עוד הורה, אלא שלא בהכרח יישאר מאחוריהן עוד גורם שיידע מהם הערכים שלהן כאמהות ויוודא שהילדים גדלים לאורם. ואם לא ייקבע מראש למי תינתן החזקה על הילדים, מי יודע באיזו משפחה יגדלו?
לכן כל כך חשוב לכל אחת מאיתנו לכתוב צוואה שתבטיח שכל מה שאנו רוצות עבור הילדים יתקיים לאחר מותנו. המגיפה האיומה שמסביבנו היא זמן מתאים לכל אחת לחשוב ולנסח לעצמה: "אילו דברים באמת חשובים לי? איזה סוג בית אני רוצה בשביל ילדיי?". עדיף לעשות את זה עכשיו: כשאנו בריאות וכשיש לנו אפשרות לחשוב בצורה ברורה ושקולה.
צוואות ב- 2020: קלות לוגיסטית ויתרונות חוקיים
היום כל אחת יכולה לכתוב צוואה בעצמה בבית, ולהפוך אותה לקבילה על ידי החתמת שני עדים. גם האינטרנט נותן הרבה טיפים ורעיונות.
לצוואה יש גם יתרונות אחרים. כשבעלי נפטר הייתי בת 52. עורכת הדין שאלה אותי אם יש לי צוואה, והוקל לה כששלפתי את הצוואה הישנה. כיון שאני ובעלי הורשנו את כל רכושנו אחד לשנייה, הצוואה עזרה לזרז את התהליכים הבירוקרטים שהיו לי כל כך קשים בזמן שהתמודדתי עם אבל.
אני תוהה אם אחת הסיבות שרובנו בישראל נמנעים מכתיבת צוואה היא החשש מעין הרע, או עימות עם אין האונים למול שרירותיות המוות. אבל להרגשתי, בזמן של היעדר ודאות, בו אנחנו עומדות חסרות ישע למול המתרחש, צוואה מחזירה לנו מעט שליטה.
כתיבת צוואה מאפשרת לנו לוודא שגם אם לא נהיה פה, הדברים שחשובים לנו יישמרו. היא מבטיחה שהילדים יגדלו בהתאם לרצונות שלנו ובתנאים שנבחר, במקום שייבחרו עבורם. זוהי פעולה שנותנת לנו סוג של בטחון ויכולת פעולה, גם למול כוחו של המוות.
תמונה בראש הכתבה: מאתר Pixabay
