מאת: יסמין גרא
כיצד נמדדת בריאותה של כלכלה? אנחנו מורגלות להסתכל על מדדים קלאסיים "קשים" כמו יחס חוב-תוצר, צמיחה, היקפי עסקאות, צרכנות וצבירת הון, ושומעות כל העת שעל פי המדדים הללו כלכלת ישראל חזקה ומשגשגת.
עוד לפני משבר הקורונה עלתה השאלה, איך ייתכן שאם זה המצב, החיים בארץ הולכים ונהיים קשים ויקרים יותר?
המודל הכלכלי שמדינות העולם מאמצות וישראל משליכה הצידה
שנים שכלכלניות וכלכלנים מובילים טוענים שמדידת בריאותה של כלכלה מהזווית הצרה של צמיחה והון היא שגויה, ושלממשלה תפקיד חשוב בשימוש בכספי המיסים לייצר גם מערכות חינוך, רווחה ובריאות איתנות. לא רק מסיבות אתיות, אלא לטובת חוסנה הכלכלי של המדינה.
מדינות רבות מאמצות את המודל, ובכל זאת, במדינתנו הקטנה התחומים "הרכים" הללו נזנחים בעקביות. הכלכלה, כך מתעקשים, במצב מצוין: תראו את הצמיחה, את יחס החוב-תוצר, את עסקאות הענק, מכירת הסטארט-אפים!
אבל הנה, למכה שהנחיתה מגיפת הקורונה כל אלה לא הספיקו. לו הייתה זו מלחמה, מבצע צבאי בעזה, האיום האיראני: בזה אנחנו מצטיינים! יודעים איך להגיב וחמושים במיטב מערכות ההגנה. זה מה שאנחנו עושים הכי טוב.
המשבר הכלכלי שיצרה הקורונה הוא משבר אחר, והוא דורש תחמושת שונה. נותר רק לתהות אם החברה הישראלית הייתה מגיעה ערוכה יותר למשבר אם היו פחות רמטכ"לים בתפקידי קבלת החלטות ויותר נשים.
המדדים הקלאסיים של כלכלה "קשה" סופגים בוקס לפנים
בצורה אינטואיטיבית, נשים שמות לב ודואגות יותר למערכות הרווחה, החינוך והבריאות. שלא במקרה, אלו הם בדיוק התחומים שנחשבים ל"חגורת הבטיחות" המונעת קריסה מוחלטת של הכלכלה. בדיוק באותה מידה שאחריותה של המדינה לשמור על יחס חוב-תוצר וגירעון נמוכים למקרה של יום סגריר, היא צריכה להשקיע במערכות הללו, להכין אותן לימים טובים יותר ופחות.
הנה הגיע אותו יום סגריר, והיכולת שלנו לחזור לעבוד ולאפשר לכלכלה להתאושש תלויה בתקנים של רופאות ורופאים ובציוד שבידם. היא תלויה במורות ומחנכים ובאיכות הכלים המאפשרים להם לבצע את עבודתם. הורים ישובו לעבודה רק בהינתן מסגרות שמאפשרות תמיכה בילדיהם.
גם עצמאיות ועצמאים, בעלות ובעלי העסקים שרואים את פירות עבודתם נמחקים, לא ימצאו נחמה בקרוב: סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שעבודתם של כ-60% מהעצמאיות והעצמאים הופסקה כליל בעקבות המשבר.
הורים שהוצאו לחל"ת, פוטרו, או הוכרחו לכלות את מעט ימי החופשה שלהם, עומדים אובדי עצות מול הבחירה לטפל בילדיהם או לשוב לעבוד. החסכונות של אזרחי המדינה שממילא נמצאים באוברדראפט כרוני, הולכים ומתכלים למול עיניהם.
כיפת ברזל או הורדת הריבית לא יספיקו, גם לא הזרמת מזומן למשק לכשעצמה.
זלזול מערכתי שמרוקן לנו את הכיסים
הגיבורות והגיבורים של התקופה הם עובדות ועובדי הסופרים, התברואה, העבודה הסוציאלית, ההוראה. אלו גם אותם אזרחיות ואזרחים שיזריקו שוב חיים אל תוך הכלכלה כשיוכלו לשוב לצרוך: מזון, תרבות, פנאי, דירות.
ובכל זאת, מקבלי ההחלטות מרגישים בנוח לספק חבילות חילוץ נדיבות של 300 מיליון שקלים לאילי הון שכשלו בעסקיהם, או להשקיע מיליארדים במערכת הגנה צבאית פורצת דרך, ומנגד לדרוש ממורות ומורים לעבוד בהתנדבות.
ישראל לא הייתה מצליחה לצלוח את המשבר ללא התגייסותם ותושייתם של עובדי ועובדות הרפואה, אך דו"ח שפירסם ה-OECD ב-2019 מראה כי ישראל משקיעה בבריאות כשלושים אחוז פחות מהממוצע למדינות החברות בארגון. היא מדורגת במקום ה- 28 מתוך 37, הרחק ממדינות גוש המערב אליו אנחנו מתיימרים להשתייך.
הזלזול הזה במערכות החינוך, הבריאות והרווחה, לא יכול להימשך. כלכלה שאינה יכולה להישען עליהם היא כלכלה שנשענת על כרעי תרנגולת, ובטח שאינה משרתת את האזרחיות והאזרחים החיים בה.
דרושה חשיבה חדשה, יש שיאמרו נשית יותר (על אף שאין שום סיבה שגם גברים לא יאמצו אותה, משום שהיא תועיל לכולם). אך השינוי לא יבוא, עד שנשנה את תפיסתנו לגבי המשמעות של כלכלה בריאה, ונחווט מחדש את הבנתנו של סדר העדיפויות הלאומי.
הדרישה צריכה לבוא מאיתנו, אזרחיות ואזרחים, ואין שעה יפה מזו לדרוש אותה!
לכתבות נוספות על נשים בימי הקורונה לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: nattanan23 מאתר Pixabay
