מאת: ענת בן דוד

לאחרונה התפרסם כי ראש המל"ל הטיל את מלאכת התכנון של היציאה מהמשבר על קבוצה של כשלושים מומחים מתחומי הבטחון, המדע והכלכלה. כולם גברים, מלבד 2 נשים כעוזרות מחקר. כל זאת, למרות הקריאה של מזכ"ל האו"ם להציב נשים ונערות במרכז המאמצים להחלמה ממשבר הקורונה.

ההתעלמות המדינית מקריאה זו עומדת בניגוד לדו"ח מפורט של האו"ם אודות פגיעה חמורה יותר של המשבר בנשים בכל העולם. זאת גם הפנית גב לעדויות שמצביעות על ניהול מיטבי של המשבר במדינות בהן קיים שיוויון בייצוג לנשים.

בתגובה לפרסום הרכב הצוות, עשרות ארגוני הנשים בארץ התאגדו ודרשו לשתף נשים ממגוון קבוצות האוכלוסיה בפתרון המשבר.

מחיקה של החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם 

החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם קובעת שנשים מושפעות באופן ייחודי מסכסוכים אלימים ונפגעות מהם באופן שונה מגברים. משבר הקורונה הוא סוג של מערכה אלימה. לפיכך, העקרונות של החלטה 1325 רלוונטיים וחיוניים גם בעת הזו.

לפי החלטה 1325, על מנת למנוע פגיעה נוספת בנשים ולהגן עליהן יש לתת להן ייצוג בקבלת ההחלטות. כמו כן, על בסיס מחקרים ארוכי טווח, נמצא שיש יתרון להשתתפותן של נשים בפתרון סכסוכים, בניית תוכניות שונות והשגת הסכמים ברי קיימא.

על אותו משקל, במשבר הקורונה יש חשיבות מכרעת להשתתפות של נשים ושל נציגי קבוצות מודרות בקבלת ההחלטות. זאת כדי להגן עליהם טוב יותר, למנוע פגיעה נוספת, וגם להרוויח מהיתרון והערך המוסף בהשתתפותם.

מדובר בוירוס שלא עבר טירונות צה"לית 

מקבלי ההחלטות הבקיאים בפוליטיקה, בניהול מערכות, בהלכה ובמצוות, מנהלים מעין מבצע צבאי, בשעה שבקיאותם בניהול משבר בריאותי בעל השלכות רב ממדיות ובסדר גודל כזה אינה ברורה.

השימוש בטרמינולוגיה: “ביחד ננצח את הקורונה” מעיד על תפיסה כוללת של ניצחון לעומת תבוסה: או שהוירוס יכניע אותנו, או שאנחנו נכניע אותו. וזאת למרות שלוירוס אין שום אינטרס הכנעה, ולבני ובנות אדם וחוה אין אפשרות להכניעו.

כבר התרגלנו לראות גברים שמדברים אלינו כאילו שהם יודעים ומבינים בכל דבר, בעיקר בכל מה שקשור לאיומים ולביטחון. שנים רבות אנו מוחות על חשיבה חד צדדית, ועל היעדרן של נשים בבמות הללו.

עכשיו, במשבר הקורונה, ברור שחשיבה גברית צרה המבוססת על גישה מיליטריסטית אינה מספקת, ויש צורך בהתייחסות רב מערכתית ואזרחית, הרואה ושומעת את כל קבוצות האוכלוסייה הקיימות במדינה ומדברת אליהן.

מלחמה צבאית במקום מלחמה בריאותית

גם לאחר פיתוח חיסון, צפויות מוטציות אחרות לאיים על האנושות. וגם אם נתבודד וניסגר לזמן מה, צפויות התפרצויות נוספות בהמשך. השימוש במילים: לחימה, ניצחון, תבוסה והכנעה, אינן מתאימות לתיאור המשבר, למאפייניו, לממדי הסכנה שלו וגם לא להתמודדות מולו.

חוסר האמון והבהלה הולכים ומחריפים נוכח האופן שבו מקבלי ההחלטות והתקשורת מסבירים את תרחישי האימה ואת האסטרטגיה הלוחמנית. באין אויב שניתן להפנות נגדו ארטילריה, הופך הציבור לאויב של עצמו, כזה שיש להפעיל נגדו כלי ריגול ואמצעים משטרתיים.

זעם רב חסר פרופורציות מופנה אל אוכלוסיות המתקשות להבין את המצב ולשתף פעולה. בנוסף, המחירים של האמצעים הננקטים כבדים, ויש תחושת בטן שיהיה קשה מאד להכיל את פגיעתם בצורה בריאה.

שטח מת שיוביל לתאונת דרכים מדינית

מאחר שלמערכת הבריאות אין מספיק כלים, ולרפואה אין כרגע פתרון למחלה, מערכת הביטחון תופסת מקום ונכנסת לפעולה. האם למערכת הביטחון יש פתרונות? האם למישהו מבין מקבלי ההחלטות יש פתרונות? לממשלה, למשרד הביטחון ולמשרד הבריאות יש אמצעים שיכולים אולי למזער את הנזק. אבל אין פתרונות.

על מנת למזער נזקים באמת, יש צורך בהבנת ההשלכות של ההחלטות על קבוצות ואוכלוסיות מוחלשות כגון קשישים/ות, א/נשים עם מוגבלויות; אמהות יחידניות, א/נשים בעוני, עולים/ות מהגרי/ות עבודה, תושבי אזורי תפר ואזורים צפופים במיוחד.

משבר הקורונה מראה שאין די בכוח מרוכז ובשליטה על מנת להתייחס ביעילות לאתגרים הבריאותיים, החברתיים, והכלכליים הנלווים למגיפה. לשם כך נדרשת פרספקטיבה רחבה ותחומי ידע  שלרוב אינם מצויים בידי מרכזי הכוח והשלטון, אלא דווקא בידי קבוצות שהן מודרות או מוחלשות.

מתווה לגיבוש צוות יציאה חלופי

לעומת מקבלי ההחלטות, ישנן מומחיות (ומומחים, אך נתמקד בנשים) רבות בתחומים שונים, שאין להן פתחון פה בניהול המשבר, ואין להן דריסת רגל במוקדי הכוח, אבל תרומתן יכולה להיות רבת משמעויות ומרחיקת לכת. גם אם אין ביכולתן להציע פתרון אחד כולל שייראה כמו ‘הכנעת’ הוירוס ו’ניצחון’ עליו, תרומתן להבנת המורכבות ולהצפת האתגרים הכרחית.

קיימת סבירות גבוהה שתהיה באמתחתם/ן של נציגות ונציגי קבוצות מגוונות פתרונות קטנים רבים שביחד יוכלו לסייע לנהל את המשבר בצורה מיטבית.

כמה דוגמאות:

נשים – ביניהן אמהות, נערות, סבתות, מורות, אחיות, עובדות סוציאליות וכו’, מושפעות מהמשבר כמו כולם אך גם באופן ייחודי. קבוצה זו בעלת תפקיד חברתי מסורתי של טיפול ואכפתיות, מחזיקה בידע עצום של ניהול משברים. נשים נוטות לנהל אתגרים בחיי הבית, המשפחה ובחיי היומיום, בגישה של התמודדות ושימוש בפרספקטיבה רחבה, בשונה מגישה של לוחמה והכנעה.

בני הגיל השלישי – המאוימים ביותר מהווירוס אך משופעים בניסיון חיים, נקודת מבטם הכרחית להבנה ולניהול של המשבר.

קבוצות מודרות ומוחלשות – מושפעות באופן ייחודי ושונה מהמשבר ומחזיקות ביידע הישרדותי רב לגבי התנהלות בזמן משבר, על בסיס חוויות חיים משבריות.

ריפוי אלטרנטיבי ומיינדפולנס – גישות שנמצאות לרוב מחוץ לקונצנזוס ומטרתן להעלות את רמת החיסוניות והבריאות הכללית, כדרך להתמודדות עם מחלות ומצבים משבריים, באופן שאינו לוחמה והכנעה אלא העלאת הכוחות המרפאים.

ארגוני חברה אזרחית – מכירים את הרחשים התת-קרקעיים בנושאים חברתיים וסביבתיים, את רמת הפגיעות ויכולת ההכלה של האמצעים הננקטים, ביכולתם לאמוד את הנזק והתועלת של ההחלטות, ולסייע ביישומם.

השירותים הציבוריים – כגון: סיעוד, עבודה סוציאלית, עבודה קהילתית, חינוך ופסיכולוגיה – תחומים המאוישים בעיקר ע”י נשים, אשר קיבלו הכרה ממסדית אך סבלו מהזנחה תקציבית לאורך שנים. למרות שתרומתם הכרחית לניהול המשבר, העסקתם כעת מוטלת בספק, ולרוב אין להם השפעה על קבלת ההחלטות.

הצוותים הרפואיים – שעומדים בחזית ההתמודדות עם המגפה וגם עליהם מונחתות ההחלטות ולא ניתן מספיק מקום לשיקול דעתם.

התמהיל הנכון לניהול המשבר הנוכחי, כמו גם אתגרים עתידיים, הוא יחס שוויוני בין נציגי השלטון והממסד ובין נציגי מגוון הקבוצות באוכלוסייה בדגש על קבוצות להן המשבר רלוונטי יותר, וכן ייצוג שוויוני לנשים ולגברים, בשולחן מקבלי ההחלטות.

* הכותבת מודה לרוני יבין, לחמוטל גורי ולחגית לביא על הערותיהן 

ענת בן דוד היא הומאופתית קלאסית ופעילה ב"נשים עושות שלום": תנועה שמטרתה להביא לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות הסכם מדיני מכבד, לא אלים ומוסכם על שני הצדדים, בהשתתפות נשים ממגוון קבוצות האוכלוסיה בישראל, בהתאם להחלטה 1325 של האו״ם. הטקסט פורסם במקור באתר האינטרנט של "נשים עושות שלום"

תמונה בראש הכתבה: GoranH באתר Pixabay

לעוד כתבות בנושא נשים בימי הקורונה לחצו כאן