לפני כמה שבועות הסתיימה העונה השנייה של "המפקדת". הסדרה, שנכנסה במהירות ללבבות רבים, עוסקת בנושאים נפיצים ורדיקליים, והיא עושה זאת בלב המיינסטרים הישראלי – בזירה הצה"לית שבה היא מתרחשת ובבמה הממלכתית, ערוץ "כאן", שבה היא משודרת.
העונה הראשונה של הסדרה הכניסה אותנו לעולמן של מפקדות טירונות 02. לקשיים שלהן, לדינמיקות ביניהן לבין החיילות שלהן וגם – לדינמיקות המורכבות שמתעוררות כשבני נוער וצעירים בתחילת שנות העשרים (אך גם מבוגרים), פוגשים יחסי כוח מסיביים.
העונה השנייה של "המפקדת" העשירה את העולם הזה, נתנה לנו הצצה לסדרתיות של ניצול יחסי כוח, למורכבות ולדקויות הקיימות בזירה הצה"לית (ובכל זירה שיחסי כוח הם חלק בלתי נפרד מאופן ההתנהלות שלה), ובעיקר נתנה לנו כמה שעות טובות של טלוויזיה מצוינת, משעשעת, דרמתית, שעוסקת בנושאים חשובים ומהותיים באופן שעובר לנו חלק בגרון.
זו הייתה עונה רדיקלית מאוד. בין היתר צולמה בה סצנת הלסביות הארוכה ביותר (והראשונה אי פעם) בטלוויזיה הישראלית. אחת ממשתתפות הסצנה הזו היא נועם לוגסי, המשחקת בסדרה את טולי. לוגסי פרצה לחיינו לפני כמה שנים, כשחקנית בסדרות נוער ומבוגרים וגם בתפקיד קטן לכאורה, אך בלתי נשכח, כמפקדת של תותית ומלעיל בסדרה "זאת וזאתי". אבל רק השנה, בעקבות תפקידה ב"המפקדת", שברה לוגסי את תקרת הזכוכית והפכה למוכרת בכל בית בישראל. עם תום שידורי העונה השנייה, התיישבנו לשיחה על צה"ל, על משחק, על החיבור של נועם לוגסי לטולי, הדמות שלה בסדרה, על הטרדות מיניות ואפילו על תחקיר גל"צ שפרסמנו כאן לפני כשנה.
צריכה את השקט
נועם לוגסי גדלה בפתח תקווה ומתגוררת היום ביישוב גני תקווה, סמוך להוריה. "אני לא מתחברת לתל אביב, הייתי שם שנה, בטעות לגמרי – וזה הספיק לי", היא מספרת. "אני צריכה את השקט שלי. אני חושבת שזו אחת הסיבות שאני מצליחה לשמור על עצמי ולשרוד בתוך העולם הזה".
ספרי לי על הדרך שלך בתחום
"התחלתי לעבוד כשהייתי בת 17. שיחקתי בסדרת נוער ומאז התגלגלתי מתפקיד לתפקיד. בשנת 2021 אובחנתי כסובלת מפוסט טראומה, בעקבות המבצע הצבאי שהיה באותה שנה, ומאז היה לי מאוד קשה לחזור לעצמי ולעבוד והעבודה נעצרה לשנתיים וחצי. בעצם עד התפקיד ב"המפקדת". זה משמח, כי זה כבר לא נישתי. אמנם שיחקתי בהמון סדרות מבוגרים, כמו "הרמון" ו"בתולות", אבל "המפקדת" פתח אותי לקהל הרבה יותר רחב של מבוגרים".
אם מדברות על תפקידים נישתיים – היה את התפקיד ב"זאת וזאתי" והאמת, שכשראיתי אותך ב"המפקדת", הרגשתי שיש קו מחבר בין התפקידים בשתי הסדרות, והוא היכולת לקלוט את הניואנסים של הצבא, לשחק איתם, לצחוק עליהם, לקלוט ממש את הליבה שלהם ולצאת משם עם אמירה.
"אני חושבת שגם עטרה פריש וניר ברגר וגם אושרית סרוסי וגיתית פישר הצליחו לעלות על הליבה של המערכת הצבאית, על הדברים הכי קומיים שקורים בצבא שלפעמים הם חסרי היגיון. "המפקדת" זה לא בדיוק קומדיה, זו דרמה בזירה קומית – אבל יש את הרגעים הקורעים מצחוק שאת אומרת "וואו איזה שטויות". "זאת וזאתי" היא תכנית נונסנס אבל גם שם הבסיס עליו צוחקים הוא אמיתי. בשני המקרים שמחתי לגעת בעולם של הצבא, כי אני חושבת שהדרך הכי טובה להתמודד עם נושאים מורכבים, זה בדרך קומית. ולהציף את הבעיות בזירה הצבאית ככה, זה אחלה".
ובאמת, העונה השנייה מתרחשת על רקע שינוי מאוד גדול בצה"ל, לכאורה. טולי בעצם אמורה להטמיע את תכנית "2025", שאמורה לאוורר קצת היררכיות ולשנות דינמיקות בין מפקדים לפקודים. אבל זו גם הזירה שבתוכה מנוצלים שוב ושוב יחסי הכוח וזו הזירה שבתוכה טירונים מרשים לעצמם להטריד את המפקדת שלהם.
"בלי להיות פה לתסריטאים וליוצרים של הסדרה, אני חייבת לומר שבעיני כל הדיסטנס הזה זה שטויות. יאללה כבר, לא על זה יקום וייפול צבא ההגנה לישראל, בטח לא על התפקידים שמגולמים במפקדת. טירונות 02 זו הרי הצגה לכל דבר – ומאידך, יחסי הכוח משרתים משהו והם גם אלה שמביאים לסיטואציות קשות. במקרה של טולי, דווקא זה שלא היו גבולות ברורים איתה, יצרו חציית גבול, שהייתה מאוד קשה ברמה האנושית, עם חדירה לפרטיות כדי לשרת אינטרס של חיילים".
בעיקרון התמונה שמצולמת, היא של טולי עם חזייה. יש שיאמרו שזה "לא כזה נורא", אבל אותי זה לקח למקום של – כמה קל להוריד מישהי, לחסל לה את הקריירה, עם תמונה כל כך פשוטה. במיוחד מישהי עם הרקע המרומז של טולי.
"אני חושבת שהסיבה שהתמונה לא פרובוקטיבית, היא שעות השידור של הסדרה שלא מאפשרות דברים פרובוקטיביים יותר. אבל כך או אחרת, מדובר בכבוד בסיסי שנגזל ממנה – במיוחד ממנה, מטולי, שמכבדת את החיילים יותר מכל מפקדת אחרת. ככה שהפגיעה היא כפולה, וזה מה שמפרק אותה נפשית, אחרי שלאורך כל העונה ראינו אותה אסופה ושומרת על עצמה".
ואז מגיעה גם השיחה עם המב"סית, שמייצגת את צה"ל. וכאן אנחנו עדות לביקורת ממש רדיקלית על הצבא, בתוך המיינסטרים הישראלי, שמשתמש בחיילות כשהוא צריך ולא נעמד לצדן כשהן זקוקות לו.
"קיבלתי המון הודעות אחרי הפרק הזה. אנשים שיתפו אותי בסיפורים שלהם ובכוויות שחוו בתוך המערכת הצבאית. אז אם יש לצבא מקום לתקן ולהיות ערני יותר לדברים האלה – אני שמחה להיות חלק מהקול הזה".
לפני שנה פרסמנו בפוליטיקלי את תחקיר גל"צ. תחקיר שמספר על הטרדות מיניות בתחנה, ובעיקר על הטיפול הלקוי של צה"ל בנושא. שוחחנו עם ארבעים נשים מארבעה עשורים, שתיארו תמונה קשה מאוד של הזנחה. מצפייה בעונה הזו של "המפקדת", לא יכולתי שלא לקשר בין השניים.
"באופן אישי אני חושבת שבכל מנגנון היררכי אפשר למצוא את הדברים האלה. כי צריך לשמור על המערכת בכל מחיר – ואין מקום לגבות את הנפגעת. מאידך, אני חושבת שהיום יש לנשים יותר מקום, כי הן לוקחות אותו בעצמן ונותנות לעצמן יותר מקום לדבר, להילחם, להישמע. אי אפשר להישאר אדישים לעוצמה של הדבר הזה. ואני חושבת שלא משנה כמה נוקשה תהיה המערכת, כשנשים מתעקשות לדבר ולחשוף – אי אפשר להתעלם מהן. אני לא מתיימרת להיות בנעליים של אף נפגעת, אבל אם הייתי יושבת ומדברת עם נשים שנפגעו, הייתי רוצה לעודד שיח, לעודד את הדיבור, כי העובדה שנשים מסתובבות שנים, נושאות בנטל האשמה והבושה, במקום לצעוק את זה ולבייש את מי שאחראי על המעשה, זה מוציא אותי מדעתי. וזה מרסק. הלוואי שיותר נשים יצעקו, ידברו ושהגישה החברתית תשתנה, מה שנקרא, שהבושה תעבור צד".
סצנת הלסביות הראשונה בישראל
בואי נדבר על הייצוג הלהט"בי במפקדת. יש לי שאלה שמטרידה אותי מאוד – הסצנה בין טולי לצימר, שהייתה מדהימה, מרגשת וארוכה מאוד ביחס לזמנים שנותנים לסצנות מיניות להט"ביות, כל שכן לסביות, היא עדיין סצנה של ניצול יחסי כוח – טולי היא הקצינה של צימר. אבל הדבר הזה, איכשהו, עובר חלק בגרון, הרבה יותר מניצול יחסי הכוח שמבצע כפיר באופן סדרתי.
"אני חושבת שאם אני מסתכלת מהצד על הסצנה ביניהן, זה עובר חלק בגרון כי זה בא ממקום עמוק ואמיתי. מחיבור שנבנה ביניהן לאורך העונה, עם התאהבות אמיתית. יש בזה משהו כנה יותר מהקשר בין דורין וכפיר בעונה הזו. מצד שני, גם צימר בסוף מתבאסת על טולי, שמכרה לה משהו שלא מצליח".
באמת יש לציין שהסצנה בין השתיים היא כנראה סצנת הלסביות האמינה ביותר שראיתי על המסך
"אמרתי לעטרה פריש כמה פעמים, גם אני, סיפורי האהבה שלי עם נשים הם בדיוק כאלה, שנבנים לאט עד להתאהבות מאוד עוצמתית. כך שמאוד יכולתי להזדהות ולהתחבר. זו סצנה שבעיני כתובה בצורה מדהימה".
ואיך זה היה, לעבוד על סט נשי?
"אין יותר כיף מזה. זה היה סט נשי ולהט"בי מאוד. והיה בזה מן סוג של אפליה מתקנת, כי לרוב בסטים הגברים מנהלים את העניינים, והחוויה ב"המפקדת", היא שלקחנו את זה לקיצון השני. כמעט כל התפקידים שמוגדרים "גבריים" ניתנו לנשים, בין אם הפקה ובימוי ובין אם בתוך העלילה – מפקדת ומב"סית… זה היה מאוד כיף".
בואי נדבר על החוויה של טולי הדמות ושל נועם לוגסי השחקנית. איך זה מרגיש, כשחקנית, לשחק מקום כל כך פגיע, של אישה שמוטרדת בצורה כזו?
"אני חייבת להיות כנה ולהגיד שלא הבנתי כמה זה משמעותי עד שהסצנה שודרה וקיבלתי כמות הודעות לא נורמלית מאנשים. זו הייתה סצנה מאוד קשה לצילום מצד אחד, ומצד שני מאוד נהניתי ממנה. מאוד נהניתי לפרוק את הכאב של טולי. אני זוכרת שהסתכלתי על הילל וקיללתי אותו בלב בטירוף, חושבת על כמה הוא השפיל אותי ומחממת את עצמי – "תראי מה הוא עשה לך וכל החיילים צוחקים עלייך…" ממש נכנסת לחוויה של טולי המוטרדת, הכועסת. והוא היה גם פרטנר מדהים למשחק – אני לא אדם אלים, אבל ברגע שהוא נתן לי את האישור להשתגע בסצנה, החלטתי שאני, נועם, אדבר את הכאב של טולי. וזה היה מדהים".
מצד אחד הפנייה של טולי לאלימות מפתיעה, ומצד שני יש משהו שהוא מאוד הגיוני וטבעי בזה. מישהו מפעיל עלייך כוח – מצלם אותך ללא ידיעתך, מנצל את הכוח שלו עלייך באותו רגע – ולפעמים כל מה שאת רוצה, זה פשוט להחזיר.
"נכון. להראות שגם אני יכולה. יכולה להגן על עצמי בגוף שלי. אני לא חושבת שאצל טולי הייתה איזו מחשבה על זה, זה בא מהבטן וזה הכי הגיוני. והרבה תגובות שקיבלתי היו – "טולי עשתה את מה שאני לא הצלחתי לעשות". ואני שמחה שזה מה שיצא החוצה, כי זה הגיע לו. זה הגיע לו".
המבט קדימה
בואי נדבר קצת על נועם – הזכרת קודם שאובחנת כסובלת מפוסט טראומה, את רוצה לספר על זה?
"במבצע הצבאי שהיה בחודש מאי 2021 גרתי בגנות עם בת הזוג שלי לשעבר. הייתי לבד בבית, זה היה בלילה הראשון של המבצע. הייתי בדרך לאוטו כדי לנסוע להורים שלי, כי חששתי שהרקטות יגיעו אלינו ואין שום ממ"ד או מקלט בסביבה… ובדרך לרכב הייתה אזעקה. נכנסתי לרכב והתחלתי לעשות סיבובים במושב, למצוא את המקלט היחיד שיש שם. בערך אחרי עשר שניות התחלתי לשמוע את הרעשים, וראיתי מופע זיקוקים של רקטות ויירוטים של כיפת ברזל מעל הראש שלי. נכנסתי להתקף חרדה, התחבאתי מאחורי פחי זבל ופשוט רעדתי מפחד והתפללתי לאלוהים. משם זה הלך והתדרדר. בסופו של דבר הגעתי לבית של ההורים שלי, ובמשך כל השבועיים של המבצע לא יצאתי מהממ"ד. לא לאכול, לא לשתות… לקח לי חצי שנה לחזור לעצמי אחרי זה. לא יכולתי לישון מהפחד, לא יכולתי לשמוע אופנוע מתניע. זו גם הסיבה שעברתי קרוב להורים, כי מבחינתי כל רגע יכולה להיות אזעקה ואני אאבד את זה, אהיה לבד שוב בשדה, מחפשת מקלט.
אני חיה מחוץ לבית מאז גיל 18, בית זה הכל בשבילי, זו הקרקע שלי. לפני האירוע הזה איבדנו את הכלבה שלנו וכמה חודשים אחרי זה, במהלך הצילומים של "המפקדת", בת הזוג שלי ואני נפרדנו. וזו הייתה תקופה מאוד קשה, של לאבד הכל. מצד שני, היום אני מבינה שזה חלק ממי שאני היום, וזה גרם לי להתקרב לעצמי ולהתכנס פנימה, מה שבעבר לא הסכמתי לעשות בשום אופן. בסופו של דבר, הכל יושב על אותו פצע, של האובדן של אחותי שנפטרה לפני שש שנים ועד אז לא העזתי לגעת בזה. היום אני במקום הכי בריא וקרוב לעצמי שהייתי. אני בתוך דיאלוג פנימי מתמיד".
ומה הלאה?
"בין היתר, אני עושה עכשיו סדנאות והרצאות של אימפרוביזציה. זה מאוד ממלא אותי ועושה לי טוב ברמה האישית. אני מצליחה לגעת בהמון אנשים ואני מרגישה את זה מאוד, וזה ממש עושה אותי מאושרת. אני עושה את ההרצאות האלה מתוך המשברים שעברתי, מתוך רצון לסייע לאנשים לבחור בחיים, אחרי שהייתי במקום אפל כל כך, שחשבתי שלא אצא ממנו… כל פעם מחדש זה לשבור את תקרת הזכוכית שלך בעצמך. אז המטרה שלי כרגע זה להתפתח בתחום הזה, וגם כמובן להמשיך להתפתח מקצועית, כשחקנית, להמשיך לקטוף תפקידים מאתגרים ומעניינים וגם להמשיך להיפגש עם הקהל שלי פנים אל פנים ולגעת בהם. אין מחיר לדבר הזה – לצאת מהרצאה ולקבל אהבה ותגובות. אנשים שניגשים ואומרים שעזרתי להם לשנות תפיסה, או שעוררתי בהם מחשבה או רגש כלשהו… אין לזה מחיר".
