המעשיות שבערכיות

מאת: מיכל ברנע-אסטרוג

עריכה: ענבל בצלאל-פיסצקי

מאבק לא אלים הוא לא רעיון סהרורי של צדקנים או תמימים המנותקים מהמציאות. יש רוע בעולם: בתוכנו כיחידים ובחברה. יש בנפשו של כל אחת ואחד מאתנו גורמים אלימים המכים בנו מבפנים, החותרים תחת הטוּב והפוריות והיכולת ליצור קשר, המוליכים אותנו בעיוורון שוב ושוב ושוב אל אותן מלכודות ותהומות. יש בעולם עוול, יש סבל שנגרם כתוצאה מעוול, כתוצאה מאינטרסים של אנשים שיש בידיהם הכוח לממש את השקפות העולם המזיקות שלהם ואת רצונותיהם הפרטיים על חשבון האחרים הנתונים להשפעתם. כנגד כל אלה, מבפנים ומבחוץ, ראוי להילחם.

אבל איך להילחם בצורה אפקטיבית, שלא מלבה את כוחות ההרס עוד יותר, ובכך, מראש או בדיעבד, מובילה לתוצאה ההפוכה? איך להתנגד לרוע מבלי להפוך לרעים בעצמנו?

אני לא מנהיגה חברתית ולא מומחית להיסטוריה או למדעי המדינה, ואני לא מתייחסת כרגע למקרים שבהם נחוץ לעצור בכוח הזרוע אנשים או קבוצות המאיימים לזרוע הרס נורא (אגב, גם את זה אפשר לעשות מתוך ערכים שונים וכוונות נפשיות שונות שמשפיעים בעצמם על התוצאה). אני רגילה להסתכל בתוככי הנפש, לבחון כמיטב יכולתי את המניעים המודעים והלא מודעים שלה ולהתחקות אחר המצבים שהם מובילים אליהם. ואני רגילה להתבונן בקשרים שלנו זה עם זה, ובחברה האנושית, כביטוי וכתוצר של המניעים והקשרים האלה. והם דינמיים ומורכבים ובמידה רבה לא צפויים, כמו כל מערכת מורכבת; אבל אפשר גם להבחין בהם באיזו חוקיות טבעית. והחוקיות הזאת יכולה להנחות אותנו. כלפיה אני משתדלת לבחון את הפעולות שלי, הנפשיות והמילוליות והגופניות, ביום-יום וגם בעתות קיצוניות, כשנדמה לי שאני מאבדת – או שאיבדנו כחברה – את הצפון.

לפי החוקיות הזאת, שנאה מזינה שנאה, הרסנות מזינה הרסנות ועיוורון מזין עיוורון; ותרופת הנגד האמיתית, המעמיקה, מצויה במרחב שבו אנחנו מצליחים להביט בצורה מפוכחת בכל אלה ובהשפעות שלהם עלינו – על התחושות הגופניות שלנו, על המחשבות שלנו, על הפעולות שלנו, על מי שאנחנו הופכים להיות – לזהות אותם כמזיקים ולא לתדלק אותם בתגובות בעייתיות נוספות.

מודעות בצירוף אי תגובה, זה המתכון. אי תגובה מהסוג הזה אינה כניעה או פאסיביות, לא ולא. זוהי פעולה חתרנית שדורשת מאמץ מתמיד, נחישות עילאית ואמונה. ובהחלט, קל להגיד – אבל קשה לעשות. כי ברירת המחדל שלנו היא להגיב על תוקפנות בתוקפנות, על שנאה בשנאה. או בבהלה, או בניתוק, או בהכחשה. וגם אלה תגובות, וגם הן לא פתרון.

לפני כמה שנים פרסמתי ספר שחקר את העדינות מנקודת מבט בודהיסטית ופסיכואנליטית. אי אפשר להאשים אף אחת מהתורות הללו, לפחות לא כפי שאני מבינה ומתרגלת אותן, בתמימות לגבי הדפוסים ההרסניים שלנו. גם לא בהפניית גב לפוטנציאל העצום שלנו להיחלץ מהם בדרכים שונות ולהתפתח כבני אדם.

בכל אופן, בספר הזה הגדרתי "עדינות" כשילוב בין רגישות גבוהה לַעולם לבין רתיעה בסיסית מאלימות, וביקשתי ללוות את מאמציו של האדם העדין לשרוד בעולם תוקפני וגס. ניסיתי לבחון את האפשרות לפתח את מידת העדינות, הנמצאת בכולנו, כך שתהיה פטורה משבריריות מצד אחד ומהרסנות מצד אחר. שלא תצטרך להתחספס ולהיאטם אבל גם לא תגרום לקריסה. בתוך כך תיארתי את העמדה האתית של "מי שצריך להילחם בַּאלימות הפנימית שלו ללא שימוש באלימות, לפלס את דרכו בין כוחות האשליה וההרס ובידיו הציוד הטהור של העדינות." (מתוך "אנשים עדינים", רסלינג, 2018, עמ' 191).

אני חושבת שאותה חוקיות תקפה, במידה רבה, גם לגבי ההתנהלות שלנו כחברה. נכון, חברה כחברה לא יושבת יום-יום למדיטציה, לא עוברת טיפול נפשי מעורר תובנות ולא פנויה לעסוק ברזולוציות כאלה של ניתוח פעולותיה הפנימיות והחיצוניות. הכול מסביב בוער ודחוף, יש מלחמות ורעב ואסונות טבע וכלכלה והחלטות קשות. אבל גם לחברה יש מניעים וכוונות, ורעיונות ורגשות ותחושות עוברים בה מאדם לאדם ומקהילה לקהילה, ומתלקחים בה כאש בשדה קוצים (או כרעידת אדמה, או כסופת שלג, או כשיטפון).

אנחנו תלויים זה בזה. כאלה אנחנו. ויש דברים שאי אפשר לעשות לבד. אז יש לנו את האחריות, כיחידים וכקבוצות, לזכור את החוקיות הזאת, שגם ההיסטוריה כבר הוכיחה פעמים רבות. ולהשתדל להיות נחושים במאמצינו להתנגד לכוחות ההרס באמצעים שאינם הרסניים בפני עצמם: גם כדי לשמור על עצמנו, שלא נהפוך למה שאנחנו לא רוצים להיות, וגם, פשוט, כי זה מה שעובד. כי כשפעולה מביאה כביכול תועלת לחלק אחד באוכלוסייה על חשבון חלק אחר, זה לא מחזיק לטווח הארוך. היום צד אחד דוחף ומפיל, ומחר יקום הצד השני וידחוף בחזרה. כי בסופו של דבר, פעולות הנשענות על אתיקה אוניברסלית הן הפעולות הכי מעשיות.

אני רוצה לסיים בקטע קצר מתוך הספר האחרון שכתבתי, "השנים הבאות". הקטע הזה לקוח מחלק בספר המתרחש בעתיד הלא מאוד רחוק.

"בכל זמן ומקום הדרכים מתפצלות בין אפשרויות קיום שונות, כל אחת מובילה לעולם אחר, לספרה אחרת, לחיבוק או לגירוש. ולפעמים הדרכים מצטלבות, ולפעמים הן נפרדות ומתרחקות זו מזו עד אין קץ, ולפעמים הן מתמזגות.

בשלב מסוים נפרדה הארץ לכמה רשויות עצמאיות. אצלנו, כידוע, קם ממשל שהאמין בכוח הזרוע וההפחדה, שאהב כלי נשק ושליטה, ששחיתות בעלי ההון והשררה שגשגה בו, שהרעבים הופקרו בו לרעוב והחולים לגסוס בבדידותם; שמניפולציות של מידע ותיאוריות קונספירציה שלחו בו זרועות דביקות לכל פינה. חומות נבנו, שומרים הוצבו, אמצעי התקשורת הופקעו ולבסוף נותקו, וכבר לא הייתה דרך אמינה לדעת מה קורה מעבר לעירנו הבצורה. אי-אמון מוליד עוינות. פחד מוליד צמצום. איום קיומי מוליד שֹרדנות, מוליד חשדנות, מוליד אדם לאדם זאב. חיית הפרא שבאדם מתנפלת או בורחת או קופאת על מקומה באימה.

אבל כאן, בפלך – כך גילינו כשסוף סוף הגענו, כעבור מצוקים והרים וגיאיות, בשעת אחר צהריים אחת רחומה – קמה מציאות שונה.

כאן הבינו שהגינות בסיסית ותחושת ביטחון הן ליבו הפועם של העניין והמוצא היחיד מהמגפה האיומה, ששנים של מאמצים מדעיים כבירים לא הצליחו להמציא לה פתרון חומרי בצורת חיסון או תרופה.

כאן החלו ליישם את מה שהבהירו מחקרים בין-תחומיים רבים, שנתמכו ברעיונות מנומקים היטב ובהיגיון פשוט של "עיניכם הרואות"; והן אכן ראו, אם טרם נכבשו כליל בידי הידיעות הכוזבות והפחד והעוינות.

כאן, מתברר, לא הסתפקו בציפוי החיצוני, בניהול ובתמרון ההתפרצויות – של המחלה, של המחאה, של איתני הטבע, של האלימות – אלא טוו תוכנית מקיפה לשיקום המרקם הנפשי והמרקם החברתי והמרקם הסביבתי, מציאות בתוך מעטפת בתוך מציאות;

כי הרי כולנו עולמות בתוך עולמות, וההכחשה היא אֵם נוטשת, וסוף סוף יש להסתכל למציאות בעיניים ולהודות בתלות".

(מתוך "השנים הבאות", שְתַּיִם, 2022, עמ' 229–230).

מיכל ברנע–אסטרוג היא חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, מחברת הספרים "אנשים עדינים",  "התבהרות", "השנים הבאות", "נדידה" ועוד.