כיממה לאחר שחרורן של יוכבד ליפשיץ ונורית קופר משבי החמאס ב-23 באוקטובר, מסרה ליפשיץ הצהרה לתקשורת בבית החולים איכילוב. בהצהרתה תיארה ליפשיץ את החטיפה כ'תופת', כזו שכללה פשיטה חסרת תקדים, אי הבחנה בין קשישים לצעירים, הכאות ופציעות חמורות.
יחד עם זאת, ליפשיץ גם תיארה את המציאות בשבי כפשע מלחמה שלא כלל טרור או עינויים. יותר מכך, לפיה, בשבי סופקו תרופות וטיפולים רפואיים, הייתה שמירה על היגיינה ודאגה לשלומם של החטופים. ליפשיץ אף הדגישה את העובדה שחמאס "דאגו שנאכל, אכלנו את אותו האוכל שהם אכלו" ופירטה את הארוחה שסופקה מידי יום. ההצרה של ליפשיץ אינה מתמיינת לצורת החשיבה של מציאות נורמטיבית. מציאות חיינו כאן מאז השבעה באוקטובר בוודאי אינה עונה להגדרה הפשוטה של נורמטיביות. אך בתוך פריצת הגבולות, הממשיים והמטפוריים, שביצעו החמאס, ישנם מעין איים מוזרים של נורמליות. הימים שעברו על ליפשיץ ועל יתר החטופים שהיו עימה בשבי היו, לפחות, כאלו שלא כללו הזנחה או סכנה ממשית.
כמדינה שטוענת שערך החיים בה הוא קודם לכל, אי אפשר שלא לשאול – האין זו הקלה? האם העובדה שלסבל של החטופים היה גבול מסוים אינה משמחת במידה מסוימת? אך בהיגיון הייחודי של החיים בישראל מסתבר כי התשובה היא שלא כך הדבר. עם מסירת ההצהרה של ליפשיץ געשה הארץ. לא רק רשתות חברתיות, גורמים מדיניים ואנשי תקשורת בכירים סיווגו בזה אחר זה את דבריה של לישפיץ כ"פיגוע הסברה". ליפשיץ סווגה שוב ושוב באופן משפיל לפי המגדר והגיל שלה, כמי שאינה כשירה לספק עדות מהימנה. המלחמה של ישראל בחמאס מוצדקת על בסיס הטענה שחמאס הוא ייצוגו של 'הרוע המוחלט', משל אנחנו משחקים פה את תפקידו של גיבור קומיקס מנופח גפיים. על כן כל זיקה של הומניות לייצורי הנינג'ה שוחרי הטרף היא בעצם 'גול עצמי', כזה שממוטט אחריו את כל ההצדקות לתקיפה הישראלית.
הפרשה לא התמצתה בכך. לא עברה יממה ממסירת ההצהרה ומשרד הבריאות הוציא נוהל חדש לטיפול בחטופים הקובע, בין היתר, כי החטופים שישוחררו יטופלו במתחם נפרד שלא תותר אליו כניסת עיתונאים וכי כל סיקור תקשורתי ייעשה בתיאום עם המשרד. בהמשך, מנהל בית החולים איכילוב, רוני גמזו, זומן לשיחה עם מנכ"ל משרד הבריאות, ואבי ששון, הדובר של בית החולים, הוצא לחופשה כפויה בת שבוע.
אלה החוקים
הנוהל החדש, שלפיו אין לאפשר לחטופים להתראיין באופן עצמאי, מצטרף לשורה ארוכה של חוקים, תקנות ושינויי מדיניות שמקודמות או שנקבעו זה מכבר במעין שצף שאין לו סוף. רק לפני חודש הפגינו המונים על המהפכה החוקתית, המשטרית, התקשורתית והמשפטית. נדמה שכל המהפכות הללו מיושמות כעת, יום יום. אזכיר כאן, בנקודות בלבד, כמה מהתקנות החדשות, לטובת הרושם הכללי:
נקבע כי שר התקשורת רשאי להורות על סגירת ערוץ תקשורת. השר הממונה, משה קרעי, איים כהרגלו על סגירת התאגיד. בנוסף, הוחלט ואושר על ידי היועמ"שית סגירת שידורי אל ג'זירה בישראל. הסגירה נמנעת כעת על ידי ראש המממשלה בנימין נתניהו, ככל הנראה מתוך אינטרס בנושא החטופים.
לאחר שהביעה תמיכה בעזה, הוחלט כי גרטה טונברג תוצא מתכונית הלימודים. אדגיש, טונברג לא הביע תמיכה בחמאס או בטבח, אלא בפלסטינים הנמצאים בעזה.
המשטרה מפעילה מדיניות חדשה וסוגרת לשבעה ימים בתי עסק שעובדיהם הביעו תמיכה בטרור. גם כאן 'תמיכה בטרור' היא הגדרה נזילה למדי ויכולה להתבסס על לייק לעמוד חדשות פלסטיני. המשמעות, בסופו של דבר, היא השתקה ופגיעה משמעותית בפרנסה, כשאין עילה מבוססת ליצירת נזק שכזה.
בהוראת השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, נרכשו 4,000 כלי נשק חדשים ונערכו הקלות בתנאים לקבל רישיון לנשיאת נשק. כעת, גם מי שלא השלים את שירותו הצבאי יוכל לקבל רשיון.
בנוסף, בן גביר קידם שינוי המתיר פתיחה באש על מפגינים בשורה של מקרים, ולמרבה המזל הצעה זו נעצרה ולא תעלה להצבעה לעת עתה.
שר האנרגיה ישראל כ"ץ מקדם את החלת 'חוק הנאצים ועוזריהם' על חמאס ותומכיהם. החוק יכלול הטלת עונש מוות, ייאפשר לשפוט אזרחים על 'בגידה' ולשלול אזרחות מתומכי טרור. אם חוק שכזה יעבור ישראל תוכל לגזור עונשי מוות כדבר שבשגרה ולהטיל עונשים חמורים עבור כל מי שנמצא תחת ההגדרה החמקמקה של תמיכה בחמאס.
החלטה נוספת היא ההחלטה על החמרת תנאי הכליאה של אסירים בטחוניים. ערב המתקפה של חמאס עמדו בתי הכלא בתפוסה גבוהה ועם פרוץ המלחמה נרשמה עלייה חדה במצבת העצורים. יש להדגיש שההגדרה 'אסירים בטחוניים' כוללת היום לא רק מחבלים או כאלה שהורשעו בביצוע מעשי טרור, אלא גם את מי שהוגדרו בימים האחרונים כתומכי טרור על עוול של פוסט בפייסבוק, גם כשאין בו עילה ממשית לעבירת הסתה. עם ההחמרות החדשות צומצם שטח המחיה של האסירים, הלינה מתבצעת ללא מיטות, הוקפאו ביקורי משפחות, נחסמו טלפונים ציבוריים ובוצע ניתוק כולל של מכשירי חשמל.
מלחמה ופיתרון
שוב עולה השאלה על סדרי העדיפויות. האין לישראל דבר מה הכרחי ומוסרי יותר לעשות עם בתי הכלא הממלאים את גדותיהם? האם החמרת תנאי הכליאה היא האפשרות היחידה שנידונה במסדרונות הממשלה בימים אלה לפיתרון בעיית הצפיפות?
ההגבלה על ראיונות לחטופים, יחד עם רבות מהתקנות החדשות, הן בוודאי פגיעה חמורה בחופש הביטוי. אך יותר מכך, הן מעידות על מערכת תמוהה של סיבה ותוצאה. ממה יש להגן על האזרחים כעת? מהחמאס עצמו, או מעדויות של חטופים על החמאס?
עדותה של ליפשיץ לא מורידה מחומרת הפגיעה הרחבה והברוטלית שביצעו חמאס בשבעה באוקטובר. אין בה דבר שמנקה את האירגון מאחריותו לפלישה צבאית ולביצוע פשעי מלחמה נוראיים. היא פוגעת בדבר מה אחר, והוא ההצדקה של ישראל לצאת למלחמה נגד החמאס בעזה.
ברור לי כי במסגרת ההיגיון הישראלי אין אפשרות להפריד בין השניים – אם חמאס ביצעו טבח הרי שישראל צריכה לפתוח במלחמת חורמה. אך מה אם נדמיין לרגע אפשרות של סדרי עדיפויות חלופיים, דמיוניים, מציאות שבה עם היוודע הדבר על כלל הזוועות, ולאחר הלחימה כנגד אנשי החמאס שבשטח ישראל, ישראל הייתה פונה קודם אל גורמים מתווכים על מנת לקדם עסקת חילופי שבויים והפסקת ירי הרקטות.
בנוסף למחויבות ראשונית במעלה לחטופים ולמשפחותיהם – כולם תמורת כולם – ישראל הייתה פועלת לקידום הסכם מדיני ולסיום הסגר על עזה. זה לא היה לוקח יום אחד, גם לא כמה חודשים. ההתקדמות ככל הנראה לא הייתה לינארית והייתה כוללת התנגדויות אלימות משני הצדדים. אבל החטופים היו חוזרים, כולם, הרקטות היו מפסיקות, ועזה לא הייתה מופצצת. המדיניות הייתה כזו של שותפות, ולא כזו של מוות. היה יכול להיות כאן מעשה שמיטיב להבין כי חמאס איבדו את הלגיטמציה הפלסטינית והכלל ערבית וכעת אפשר לקדם בעזה ממשל שבראשו עומד שלטון אחר, מתון בהרבה. כל זה שמור כמובן לדמיונות של מציאות חיים מקבילה, אגדית כמעט. בהיגיון הישראלי הפעולה הנדרשת כעת היא כזו שעניינה הוא 'פתרון' לעזה וליושביה. מטרתה של המלחמה הנוכחית הוא 'לפטור' אותנו מהבעיה הזאת שבה חיים לצדנו שני מליון איש ששולט עליהם ארגון שיורה רקטות, בונה מנהרות, חוטף אזרחים וטובח בהמונים. אך המילה 'פתרון' מלמדת כבר היא על טיבה של התקיפה האינסופית של ישראל בעזה.
כלא עזה
2.3 מליון תושבי רצועת עזה הם רובם פליטים או ילדים של פליטים. פליטי הנכבה. חלקם גורשו מהכפרים שעל חורבותיהם הוקמו קיבוצי העוטף. בשנת 2007 החל הסגר הישראלי על עזה. הרצועה נחשבת מאז ל'כלא פתוח' הגדול ביותר בעולם. היא מהמקומות הצפופים ביותר למחיה על כדור הארץ. ישראל הציבה עליה מחסומים באוויר, בים וביבשה. עזה כפופה לכלכלה הישראלית, ישראל שולטת על כמות העובדים שיכולים לצאת ממנה ולעבוד בשטחה – פחות מאחוז מכלל האזרחים ברצועה. ישראל יצרה נתק מכוון, פוליטי וחברתי, בין הפלסטינים שבעזה לבין אלו שבגדה ואלו שבישראל. למעט מקרים חריגים של מוות של קרוב מדרגה ראשונה, ישראל מגבילה את האפשרות של משפחות פלסטיניות משני צדי הגדר להתאחד אלה עם אלה. ישראל מגבילה את האפשרות של תושבי עזה לקבל שירותי רפואה בשטחה. ארגונים כדוגמת 'גישה – שמירה על הזכות לנוע' ועמותות כדוגמת 'בדרך להחלמה' עמלות על מתן אפשרות שכזו על אף מדיניות הסגר המחמירה. דבר שבשגרה הוא שילדים חולי סרטן צריכים לצאת בלא ליווי הוריהם כדי לקבל טיפול רפואי בבתי חולים בישראל.
בעזה יש אבטלה חמורה, משבר כלכלי, אין בה אספקת חשמל רציפה, אין בה שירותי רפואה מספקים, אין בה מספיק מים ראויים לשתייה. כל זה עוד לפני אוקטובר 2023. לתנאי החיים המזעזעים האלה בעזה נוספו במרץ 2018 מחאה עקבית, עממית, לא אלימה. וירי. ירי לאינספור. מוות כל הזמן. אנשי רפואה ועיתונאים וילדים וזקנים ונשים ונכים. נכים. וירי לברכיים, מכוון.
בפרדיגמה הישראלית הכל אפשרי בעזה, והכל מתארגן להיגיון מוסבר כלשהו. בפירוש נאמרת שוב ושוב המשוואה הברורה שלפיה מכיוון שחמאס מציבים את אזרחיהם כ'מגן אנושי' אזי הפגיעה באזרחים היא בלתי נמנעת. המוות של מאות מאזרחי עזה בצוק איתן הוצדק כך.
בשבעה באוקטובר המשוואה הזו קיבלה פנים חדשות. עם הפקרת העוטף למתקפה הברוטלית והרחבה של חמאס החלה מתקפה אינסופית בסדרי גודל שלא נראו כאן, עם הפגזה חסרת כל מעצורים על הרצועה. כעת, לא רק שאזרחי עזה נתונים לפגיעה הבלתי נמנעת, גם מעל מאתיים חטופים ישראלים נתונים לפגיעה הזו. גם החטופים הפכו למגן החי, או המת זה מכבר, למול התקיפות הצבאיות.
המגן האנושי
בציבור וברחוב בישראל גם ההקצנה של משוואת 'המגן האנושי' מתקבלת. קריאה לעסקת חילופי שבויים היא קריאה חתרנית. ההיגיון אומר שנצטרך להמשיך ולהמתין להעמקת והחרפת כל הפעילויות הצבאיות הצודקות והבלתי נמנעות כדי לקבל בסוף חזרה אולי מישהו מכל הא.נשים והנשים הללו, שתמונותיהם נישאות ברחובות וברשתות.
מעל 10,000 איש נהרגו ברצועה בחודש ימים (וההערכות מדברות על מספר גבוה בהרבה ממה שמדווח עד כה). ארבעים אחוז מכלל ההרוגים הם ילדים. נהרסו מסגדים, כנסיות, מבני מגורים, בתי ספר, מרכזים רפואיים ואפילו מאפיות. ישראל מנטרת את כניסת הדלק לרצועה עד לטיפתו האחרונה. העיר עזה העמוסה הפכה לעיר רפאים. האנשים שנותרו בעיר חוששים לצאת דרומה כי הרצועה כולה מופצצת מבלי הפוגה.
המלחמה הזאת, לא רק שהיא אינה תגובה על דבר מהשבעה באוקטובר, לא רק שהיא אינה מגנה או מבססת את בטחונם של אף אחת מהיושבות והיושבים כאן, מהים לנהר, היא אפילו אינה נקמה. נקמה היא פעולה השמורה ליחידים או לקבוצות קטנות, היא לא כזו שמאורגנת על ידי שלוש אוגדות צבא. המלחמה הזו היא הזדמנות. הזדמנות של ישראל לתקוף בעזה עד בלי די. דבר לא עוצר את ההזדמנות הזו יותר. לא ההיסטוריה של עזה, לא הסגר בן שש עשרה השנים, לא המצב הבלתי אפשרי לחיים שם ממילא, לא חיי הא.נשים – לא אלה שלהם, לא אלה שלנו.
אם יש פתח לתקווה, הוא נמצא ביכולת להקשיב לעדויות של החטופים, להקשיב לסיפור שלא מצליח להישמע ולהבנה שאין כאן חלוקה שכזו בין טובים לרעים, המצדיקה איכשהו משהו מההרג ההמוני. התקווה לעתיד כלשהו למקום הזה תלויה במוכנות להציב את חיי הא.נשים, מכלל צדי הגדר, הרבה לפני התאווה להרס שאין לו לא יעד, לא תכלית ולא סוף.
