בשיר "צעדי רדיפה" בבית האחרון של השיר שבמקרה הוא גם שם האלבום יש בעיני את סיכום האלבום: "דפוסים של אחריות/להעביר/ כי אם זה תלוי בי/ אז אני/תלויה באוויר". לאורך כל האלבום עומר תלויה באוויר, תלויה בו,תלויה בה, ובסביבה. אמנם היא מדברת בגוף ראשון על עצמה באלבום, ומרגישים שהוא יצירה שהיא כולה שלה, אבל כדוברת היא תופסת פה את המקום השני, כל כך מושפעת מהסביבה, שיש רק שיר אחד שקל לזהות שמדבר באופן ישיר עליה ועל התחושות שלה שהן תוצאות של הסביבה רק באופן עקיף. שינוי מרענן, כשבזמן האחרון מרבית האלבומים שיצאו מדברים רק על החוויה האישית, עומר היא מבין הבודדות שמצליחה לצאת מהמעגל הזה ולשים את עצמה במקום שהוא לא הפרונט, ועם זאת, מרגישים את החותמת שלה על האלבום.
תחילה עומר הוציאה את "קל להתאהב בי" עם אחד הקליפים המרשימים שיצאו השנה, הקליפ האפל הצליח להתעלות על שמחת החתונה ומהווה מסגרת מהודקת לשיר, שמשתבח כשנהפך לרצף באלבום.
האלבום נשאר במקום אחיד, ומצליח להגיע לשיאים מסוימים רק בשמיעה חוזרת בשירים מועטים, אני לא רואה זאת כחיסרון, להפך, עומר מצליחה לדבר את עולמה הפנימי מבלי להתאמץ יותר מדיי, ולנו להתחבר לעולמה תוך דקות ספורות.
האלבום מתחיל ב"הוא" שמתחדד משמיעה לשמיעה, הוא פתיח מעולה לאלבום,בשיר אחד עומר מצליחה להכניס את כל עולמה הרגשי, ובזמן שהרגש שלה בפרונט, היא נעמדת בפינה. הקול שלה נעים והלחן הרזה מעניק לטקסט את המימד והתשומת לב שמגיעים לו.
"כשאהיה אמא" מצליח לפרוץ איזה סכר מסוים, ללחוץ על נקודות קצת יותר רגישות, כאלו שמתביישים ללחוץ עליהן בדרך כלל. החרטה והאמת העצובה הן לא סוד. הטלטלה האיומה הולכת לעבור על כולנו, עומר ספק מזהירה, חולקת את חששותיה שמתוארים כמציאות מדויקת בלי דרך חזרה.
גם "כתבו עלי" נהדר, צוחק על קלישאה מסוימת ברצינות עצובה וצינית, כמעט ומזקק את שנת 2017 לתוך קטע אחד. שיא מכל הבחינות באלבום, עומר נשמעת בטוחה בעצמה הרבה יותר, והופכת אותו למושלם באלבום. השיר רחוק ונועז יותר משאר השירים באלבום, או המשפטים הגאוניים ששזורים בפשטות לאורך השיר, בסופו מתקיים ראיון עצמי שמתקומם מושלם על הסקאלה של בין מביך לאמיץ והולך עליה מבלי להתנדנד הלוך ושוב.
"מאשים אותי " הוא דיאלוג כעוס וכואב עם מפסיד ידוע מראש. הקול הכואב שושרר בראש של כולנו, פורץ בשירה של עומר. מחשבות קודרות מעומקי הלילה נחשפות בלי טיפת בושה, "אין לי כבר כוחות אליך או אליי" או "אתה מאשים אותי על איך שאני אוהבת אותי" המצב השברירי, שנד מאנושיות קיצוניות אחת לאחרת, הזה כמעט ובלתי אפשרי לצליחה. הביצוע מדויק, מלא בכאב ותופס בקלות את המשבצת של השיר הכואב ביותר באלבום, שגם אם האלבום לא התחבר מספיק טוב באוזן לפני כן, המצב עלול להתהפך פה בכל רגע.
בסופו של דבר, האלבום הוא יצירה שמורגשת ראשונית, אמנם לא בוסרית, אך כן מספיק בשלה. וקיבלנו אלבום שחבל שיעמוד בין הזרקורים של כולם ולא יקבל אחד משל עצמו.
