מאת: זוהר תור
אסנת טרבלסי מספרת על עצמה שהגיעה לקולנוע במקרה, לאחר שלא התקבלה ללימודי משפטים. כיום היא הבעלים והמנהלת של חברת ההפקות המוצלחת טרבלסי, עם רפרטואר מפואר של למעלה מ-21 סרטים ו-6 סדרות עטורי פרסים שהפיקה, מהבולטים – הילדים של ארנה, פיצה באושוויץ, כופר נפש, אין סנטימנטים, המדריך לג'נטריפיקציה ועוד.
אני יושבת בהתרגשות בבית הקפה שקבענו להיפגש בו ברחוב אלנבי ואני רואה את אסנת טרבלסי הנכנסת וניגשת למלצר להזמין את הקפה ואת והסנדוויץ'. המלצר מיידע שהשירות הוא עצמי ושהסנדוויץ' יהיה מוכן בעוד חמש דקות לאיסוף. זמנה של טרבלסי יקר – היא מבקשת שהאוכל יגיע אלינו לשולחן. המלצר מצידו, חוזר ואומר: השירות הוא עצמי. מבלי לבזבז זמן, טרבלסי מסתכלת עליי, "בואי נלך למקום אחר." מפה לשם, מגיע בעל המקום, החל מרגיע שהכול יגיע אלינו לשולחן ושנוכל להתעסק במלאכה שלשמה באנו. "אישה קשה ואגרסיבית" היא התשובה שאני מקבלת מטרבלסי כשאני שואלת אותה כיצד יתארו אותה אנשים מהתעשייה. היא מוסיפה בחיוך – "גם ישרה, כן, עושה דברים חשובים ואיכותיים, אבל מזהירים אנשים מפניי, זה מצחיק. במקום שבו סולחים לגברים או בכלל לא סופרים להם אותו, נשים נשפטות בחומרה. לעולם לא תשמעי על גבר שהוא קשה ואגרסיבי – ככה אומרים על נשים."
בשלב מאוחר יותר בראיון הגיעה הבימאית אנה סומרשף לפגישה הבאה של טרבלסי. ניצלתי את הרגעים הבודדים בהם קמה טרבלסי מהשולחן לשתף את סומרשף בדברים שהסיקה טרבלסי על תדמיתה כמפיקה בתעשייה. תחילה צחקה, אך לאחר מכן אמרה בארשת יותר רצינית את הדברים שגם אני חשבתי על אסנת טרבלסי: "אני חושבת שהיא יוצרת שאין לה פחד בכלל. היא הולכת עד הסוף למקומות הקשים וזה מעורר השראה. יכול להיות שזה ייתפס כקשה, אבל זה לא לעשות הנחות לא לעצמך ולא לסובבים אותך."
אני מבינה שתדמית חסרת הפחד והעקשנית החלה להצדיק את עצמה מגיל צעיר?
"תמיד הייתי שונה" עונה טרבלסי, "גם בתור ילדה הייתי לוחמת צדק שאומרת את דעתה. הייתי ימנית אז, וכשפינו את ימית עליתי מול כל הכיתה והסברתי מדוע אני מתנגדת לפינוי, בשונה מדעת הרוב. זה היה מעצבן את הילדים בכיתה."
גם כאשר הגיעה אסנת טרבלסי ללימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, משוחררת טריה וסטודנטית מזרחית יחידה מבין 400 תלמידים, היא הרגישה לא במקומה. מעולם לא החזיקה לפני כן מצלמה ובבית לא הבינו למה היא לא הולכת ללמוד "מקצוע רציני". כיום היא בת 56, "לייב אנד קיקינג" ועובדת במקביל על כמה פרויקטים דוקומנטריים אמיצים וסרט עלילתי ראשון. אולי הפרויקט האישי ביותר שטרבלסי עובדת עליו – והפעם לראשונה כבימאית – הוא סרט דוקומנטרי על חברה הטוב ובמאי הילדים של ארנה, ג'ול (ג'וליאנו מר חאמיס), שנרצח ב-2011 בג'נין שבה ניהל את תיאטרון החופש. על תהליך היצירה משתפת טרבלסי "זה לא פשוט להיות עדה לסיפורים לא פשוטים ולקחת עליהם אחריות. לדעת איך את מציגה אותם לעולם ולעמוד מאחוריהם. קודם בצילומים, אחר כך בחדר עריכה. זה לוקח זמן, אלה תהליכים עמוקים."
איך את בוחרת על מה לעשות סרט?
"בגלל שקולנוע דוקומנטרי זה לא בדיוק תחום שאפשר להרוויח בו, אז לפחות לעשות דברים שאני מאמינה בהם. אני גם לא חושבת שהייתי יכולה אחרת – גיליתי שאם אני לא מאמינה או עומדת מאחורי סרט או פרויקט אני לא מצליחה לגייס אליו כסף, אני עובדת מאוד רגשית גם. אם אני מנסה להגיד לך מה תימת העל של הסרטים, זה שאני מאמינה שכל המאבקים קשורים. היום יש הבנה יותר רחבה של זה. אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לחבר בין המזרחי לפלסטיני – בתוך זה יש גם את הנשים ואת כל הקבוצות המוחלשות. כשאת רואה את הילדים של ארנה למשל, וכמו שאמרת, את בוכה על ילדים פלסטיניים שחלקם עשו פיגוע אחר כך, זה לא מובן מאליו במדינת ישראל. והמקום שאני נלחמת עליו הוא לא רק בשביל לשחרר את הפלסטינים, הוא גם בשביל לשחרר אותנו. מהפחד, מהדה-הומניזציה שהגענו אליה, של לא לראות בני אדם."
"כשהמצולמים לא יכולים לספר את הסיפור שלהם, יש לך תפקיד ומחויבות לספר אותו"
טרבלסי מדברת לא פעם בראיונות על החשיבות של הזהות של יוצרים.ות, "אני מרגישה שאני מכירה את הדמויות ואת העולם שלהן ואני חושבת שזה עובר בסרטים – המבט המכבד והלא מתנשא שמכיר את העולמות האלה מבפנים ואת הפרטים הקטנים שעושים את הסיפור. מאבק הוא גם במובן של לבחור איזה קולות ודמויות את מראה וחשוב לי שזה יבוא מתוך הקהילה.
איך באמת את ניגשת לסרט כשאת לא באה מתוך עולם המצולמים, מבלי לייצר מבט אנתרופולוגי עליהם?
לפעמים המצולמים לא יכולים לספר את הסיפור שלהם ואז יש לך תפקיד ומחויבות לעזור בלספר את הסיפור. עם זאת, הפקתי יחסית מעט סרטים על הכיבוש, אני לא אעשה סרטים על המסכנות והקורבנות של הפלסטינים – כי אני המקרבנת. נכון, אני פעילה פוליטית נגד הכיבוש, אבל עדיין אני חלק מזה. לכן, הסרטים שאני כן מפיקה בנושא הם או סיפור על מאבק, או סיפור שאנחנו יכולים לספר. בימים אלה אני עובדת על סרט על הטבח בכפר קאסם עם הבימאית איילת הלר (בימאית שדות אדומים בהפקת טרבלסי) ואנחנו עוסקות גם בצד המקרבן. יש אנשים בכפר קאסם שלא רוצים לדבר אתנו בגלל שאנחנו ישראלים שעושים את הסרט וזה הכי לגיטימי בעיניי. זה הרגע שבו היוצרת שבי והאישה הפוליטית נפגשות.
אפשר לומר שהפכת לסמל מטבע היותך יוצרת ואישה בולטת. בתעשייה הקולנועית – את האישה המזרחית שהצליחה, במשפחה – את האומנית האקטיביסטית השמאלנית.
אני לא יודעת איך סמלים נוצרים, אם הם מחליטים שהם הופכים לסמלים או שהם פשוט נהיים. אני יכולה להגיד לך שאני לא החלטתי. אני חושבת שאני בתחושת זרות מתמדת, תמיד יש איזה חוסר שייכות. התעשייה מאוד גברית ולבנה ואני חושבת שעצם הנוכחות שלי היא סוג של התרסה במקומות האלה. אני קצת נגד החוקים. על פי החוקים, אישה לא אמורה להגיע למקומות האלה – כמזרחית, כשמאלנית ראדיקלית, כאישה לא רזה. ואת מגיעה, את מגיעה ומצליחה. גם בנוף המשפחתי אני שם דבר בשונות שלי. מגיל 19 התחילו לשאול אותי על חתונה וילדים. בעיקר ניג'סו בחגים "נו מה אתך, מה קורה." עוד לא ידעתי אז שלא אתחתן וכשהחלטתי לאמץ את ביתי נדיה, ההורים שלי ומשפחתי היו איתי וליוו אותי. תמיד הם באו לראות את הסרטים שלי ותמכו בי ללא סייג – זה לא מובן מאליו.
מעבר למורכבות האישית כיוצרת שלא מפחדת לגעת בפצעים הכואבים של החברה הישראלית, לא חסרה מורכבות אתית ביצירת קולנוע דוקומנטרי. בסוף תהליך היצירה את, אסנת טרבלסי, חוזרת לחייך, ממשיכה לסרט הבא, ואת משאירה את המצולמים במצב שבו פגשת אותם. איך מרגישים כשהסרט נגמר?
אין ספק שבעשייה דוקומנטרית יש את האלמנט של הניצול. בסרט הראשון הרבה אסימונים נפלו לי לגבי מה זה אומר לעשות סרט דוקומנטרי. הילדים של ארנה זכה להצלחה מטורפת. הלכנו כמו מלכים באמסטרדם, בניו יורק, התארחנו בבתי המלון הכי טובים, ראיונות, פרסום. ג'ול ואני דיברנו על זה שאנחנו הולכים על הגופות של הילדים. אבל, הייתה מחויבות גם אחרי שהסרט נעשה, למשל ג'ול ששמר על קשר עם הילדים כל השנים. את הסרט הקרנו בפעם הראשונה בפני משפחות השהידים, שרובם לא ידעו שהיו לנו את החומרים האלה של הילדים שלהם והם הודו לנו על זה. ג'ול פתח את התיאטרון (בג'נין) שוב מהכסף שהרווחנו מהמכירות של הסרט. למרון (גיבורת "כופר נפש") הסרט היה מאוד משמעותי, נתנו לה את הפרסים שקיבלנו והיא הסתובבה עם הסרט בעולם וזכתה להכרה. הסרט עזר לחלק מהדמויות במציאת מקלט. האם שינינו לאנשים שתיעדנו את החיים? לא יודעת.
סימן השאלה ממשיך להדהד, וטרבלסי נראית מהורהרת. "לאחרונה חוויתי חוויה שמאוד טילטלה אותי כאשר נאלצתי לוותר במאבק אישי שניהלתי. חברות אמרו לי, "די, את עושה מספיק, את יכולה במקום הזה לוותר לעצמך". עד היום קשה לי. הרגשתי שכל העולמות שלי נפגשו והתפוצצו. אמרתי לחברות "מה עושים לי מחווה? אני לא מצליחה לשנות את המציאות."
אני לא בטוחה שאת לא משנה את המציאות, סרט אחרי סרט.
זה לגרד בסלע. לעשות עוד חריץ ולקוות, אבל אז באה המציאות וטופחת לך על הפרצוף. אני לא יודעת, מה זה המציאות? יכול להיות שיש כמה אנשים שראו את הילדים של ארנה, או סרט אחר שהפקתי ואמרו וואו זה עשה לי משהו. כמו אבא שלי למשל, שאמר לי לאחר ההקרנה "אני מבין מה את עושה". זו הייתה אמירה ביקורתית גם, אבל הוא הבין שיש לי מגמה ודרך שאני רוצה ללכת בה. חשוב לי שאנשים ייצאו מהסרט בתובנה אחרת מזו שהם נכנסו אליו. אבל עדיין, יש את הציבור היותר רחב שלא נחשף.
מה היית רוצה לראות בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי של היום? מסר שתרצי להעביר ליוצרות ויוצרים בתחילת דרכם?
הייתי רוצה לראות יותר גיוון בין מקבלי ההחלטות בתעשייה. בפגישות הרות גורל, נשים כמעט לא נמצאות, גברים נפגשים עם גברים. כשהייתי יו"ר הפורום (הדוקומנטרי בישראל), הייתה משמעות לזה שהייתי אישה בין גברים, מזרחית בין אשכנזים. בן אדם עושה את המהות של התפקיד. התעשייה מאוד התמקצעה והרמה מאוד עלתה, ועדיין אני מרגישה שחסר אומץ. איפה אנחנו מערערים קצת את המובן מאליו? ואיך לא נוצרה עדיין אלטרנטיבה אחרת לעשיית סרטים מעבר למימון של קרנות וגופי שידור?
ליוצרות צעירות אני אומרת – תברחו על נפשותיכן, לכו ללמוד משפטים. לא באמת, תאמינו במה שאתן עושות ותעשו, אל תפחדו. תמצאו את הדרך לעשות שינוי בעולם.
לקריאת כתבות נוספות בנושא נשים בקולנוע לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: אסנת טרבלסי. צילום: טניה אייזיקוביץ'
