מאת: ד"ר ענת רפופורט (*) ועו"ד רוני אלוני סדובניק (*)
תדמיינו אישה שעברה תקיפה מינית, סבלה מתופעות של פוסט טראומה, והחליטה "לקחת את עצמה בידיים ולא לתת לאנס או התוקף לנצח". הדבר הראשון שהיא תעשה כדי לחזור לשפיות זה לחפש עבודה. עבודה תאפשר לה לצאת מהמחשבות הנוראיות שיש לה, שכן היא מדמיינת שוב ושוב את סצנת התקיפה במוחה. אם תהיה לה עבודה היא גם תרוויח כסף, ותוכל לשלם עבור טיפול נפשי, שיוציא אותה מכל זה. בקיצור, היא מאד רוצה לעבוד.
אלא שלהשיג עבודה זה לא דבר פשוט. זה קשה במיוחד היום, בעידן הקורונה. ריבוי מבקשי העבודה גורם לכך שרבים מתקשים לצלוח את הריאיון האישי. אצל הנפגעת לצלוח ראיון עבודה זו כמעט משימה בלתי אפשרית. מה היא תענה כאשר המראיינת תבקש ממנה לספר על עצמה? הדבר הכי חשוב שיש לה לומר על עצמה הוא שהיא נפגעה מינית. אבל את זה אסור לה בשום פנים ואופן להגיד.
אמנם החברה התקדמה מבחינת היחס לתקיפה מינית, בעיקר בזכות הפעילות המקיפה והמבורכת של מרכז הסיוע לנפגעות אונס, אך אל לנו להשלות את עצמנו: עדיין ישנם אנשים וביניהם מעסיקים הסבורים שהנפגעת אשמה ("היא התלבשה פרובוקטיבי"). כמו כן, עדיין ישנם מעסיקים שיימנעו מלהעסיק נפגעת, גם מסיבות נוספות, שתיכף נחזור אליהן.
בואו "נלווה" אישה שנפגעה, שמחליטה לאסוף את כל כוחותיה ולגשת לראיון עבודה
בעבודה שלנו פגשנו לא מעט נפגעות, למשל של תקיפה מינית בילדות, שסבלו מהפרעה פוסט טראומתית מורכבת ופיתחו חשדנות רבה כלפי הזולת. דמיינו אחת מהן, למשל, שכשהגיעה לראיונות עבודה, גישתה החשדנית נתפסה כחוסר בנועם הליכות, ולכן פעם אחר פעם לא התקבלה לעבודה, על אף היותה מאד מוכשרת בתחומה.
עוד נפגעת שאנו מכירות היא אישה שהיושר ואמירת האמת היו מאד חשובים לה. כאשר התבקשה למלא הצהרת בריאות כחלק מן ההליך של קבלה לעבודה, היא לא ידעה מה לעשות. אם תכתוב את האמת (למשל, שאינה ישנה בלילות וכתוצאה מכך היא זעופה במהלך היום) הרי שלא תתקבל. היא נתקעה וויתרה על העבודה כי לא רצתה לשקר.
זו לא דוגמא יחידה, אלא תופעה רחבה. לנפגעות עם פוסט טראומה ברור שעליהן לשקר בראיון, כיוון שאם יגידו את האמת פשוט לא יתקבלו. אסור לנפגעת בשום פנים ואופן לספר על חייה לאחר התקיפה, כי מה היא תגיד? שהיא לא ישנה בלילות? שהיא מטושטשת וחסרת ריכוז בימים? שהיא חושדת בכל גבר שהוא אנס פוטנציאלי? את כל זה היא חייבת להסתיר.
המעסיק בטח ובטח לא מעוניין לקבל לעבודה מישהי שמאחרת כי לא ישנה בלילה, שמאבדת ריכוז במשימות כי יש לה פלשבקים, שנעדרת הרבה בשל מחלות שונות, שמתקשה לתקשר עם הסובבים אותה כי הרע מכל קרה לה וכתוצאה מכך היא איבדה כל אמון בזולת. להעסיק מישהי כזו זה מסובך. זה יותר מדי בלגן. המעסיק הוא לא לשכת רווחה. הוא רוצה עובדת שמתפקדת באופן יעיל, ענייני ומקצועי. ובכלל, הנפגעת מציבה דגל אדום בפנינו, שנדע שדברים כאלו קורים, ויש אנשים שלא רוצים לדעת.
קשה לווסת רגשות, קל לשחזר יחסי ניצול: האתגרים בשמירה על משרה
לאור האמור לעיל, סביר להניח שהנפגעת תקבל דחיות רבות בתהליך חיפוש העבודה. אך גם אם היא לא תתייאש ותתמיד בהליכה לראיונות עד שיהיה מעסיק שיהיה מוכן לקבל אותה, עדיין יש בעיה: איך להתמיד בעבודה? עובדה היא שרוב הנפגעות מתקשות לווסת רגשות. מי שחיות עם פוסט טראומה נעות בין כעס וזעם וחרדה לבין אפתיה ואדישות, מבלי שיוכלו להרגיע את עצמן. יחסי האנוש עם הסובבים נפגעים מאד מכך, במיוחד שהאחרונים אינם יודעים למה זה קורה, כי עובדת התקיפה מוסתרת מהם.
וכך, הריאיון התעסוקתי שהתחיל בשקר גורם בהמשך לבעיות ההעסקה. זו הסיבה שרוב הנפגעות אינן עובדות, או עובדות בעבודות מזדמנות או בעבודות שאינן תואמות את כישוריהן. זה מצב רע, גם להן וגם לחברה כולה. הנפגעות שאינן עובדות נקלעות למשבר כלכלי שעלול בהמשך להתדרדר למצבי תלות בפוגע חדש.
למה הכוונה? מהניסיון שלנו בשטח אנחנו יודעות שלחלק מן הנפגעות – בעיקר למי שסבלו מגילוי עריות מצד האב – יש נטייה לפתח תלות בתוקף פוטנציאלי חדש. הנפגעת מקווה שהוא יציל אותה מן הקושי הכלכלי. מה שלא קורה. היא משחזרת במקום העבודה את המבנה החולני שאפיין את משפחתה. בעבודה שלנו פגשנו, למשל, נשים שהתקשו לסרב לניצול מיני מטעם הבוס, ופיתחו לא פעם מערכת יחסים פוגענית עם האישה החזקה במקום העבודה, מזכירת הבוס, שנתפסת כדמות אם המשתפת פעולה עם הפוגע.
פוסט טראומה? אבחון שגוי והיעדר קצבה מביטוח לאומי
ייתכן שמי שקראו עד פה חשבו: "אבל המדינה בטח עוזרת להן, יש בטח קצבה לנפגעות מביטוח לאומי". אז זהו, שזה לא מדויק. הקצבה מביטוח לאומי ניתנת רק למי שנקבע ע"י פסיכיאטר שהנכות שלה מן ההפרעה הפוסט טראומתית עולה על 40%. בשיטה הזו יש הרבה נשים שנופלות בין הכיסאות, עקב אבחון פסיכיאטרי שאינו די מדויק.
ישנם מחקרים שמראים שלפעמים הנפגעות מאובחנות על ידי פסיכיאטרים כסובלות מהפרעת אישיות גבולית ולא מהפרעה פוסט טראומתית. זה קורה בגלל שלנפגעות קשה לווסת רגשות, דבר שהוא סימפטום מרכזי גם בהפרעת אישיות גבולית. בנוסף, מחקרים מראים שחלק מהפסיכיאטרים אינם מכירים במדויק את כל תופעות הדיסוציאציה (ניתוק), שהן סימפטום מרכזי בהפרעה פוסט טראומתית.
חשוב לציין כי התיוג, לפיו אישה מסוימת סובלת מהפרעת אישיות גבולית (בורדר ליין) הוא בעייתי משום שמאשימים אותה שמשהו באישיות שלה פגום. זו גם התוויה שקשורה למגדר: הרב המכריע מהמאובחנות בלקות הן נשים. תיוג זה הוא סטיגמטי ומבייש, משום שהניסוח, הכולל את המונח :״אישיות״ מרמז על כך שנולדת ככה.
בפועל האמת היא שזו הפרעת דחק פוסט טראומטית, המלווה בחרדה ודיכאון, כתוצאה מאלימות פיזית/ נפשית/ רגשית/ מינית שעברה. לאור האמור לעיל, אבחון פסיכיאטרי שקובע שנפגעת סובלת מהפרעת אישיות גבולית, חוטא לאמת ומונע טיפול מתאים.
השורה התחתונה היא שנשים רבות שנפגעו מתקשות להשתלב בשוק העבודה ואינן מקבלות כל סיוע כלכלי מהמדינה. זה מצב לא תקין בעליל, שצריך לשנות בדחיפות. ישנן היום שתי תכניות במימון משרד העבודה (בחיפה ובראשון לציון) שעוזרות לנאנסות להשתלב בעבודה, אך זו באמת טיפה בים. הממשלה צריכה להקצות תקציב לנושא ולחקות את התוכניות האלו, גם בערים נוספות. ביטוח לאומי צריך לעזור לנפגעות בהשמה, כפי שהוא עוזר לקבוצות חלשות אחרות.
אי אפשר להמשיך להשלים עם מצבן של הנפגעות. צריך ללחוץ על הממשלה ועל ביטוח לאומי להקצות משאבים לסיוע תעסוקתי לנפגעות. יש תכניות שמוכיחות עצמן לאורך שנים והגיע הזמן שיתקיימו בכול הארץ ולא בשתי ערים בלבד.
(*) עו״ד רוני אלוני- סדובניק מייצגת נפגעות עבירה בהליכים פליליים ונזקיים. (*) ד"ר ענת רפופורט היא פסיכולוגית תעסוקתית מומחית
