לאוהבות המוזיקה, למוזיקאיות, ולבני ובנות אדם בכלל, אין הרבה סיבות לשמוח ב-2020. כך שאלבום חדש לרונה קינן, ועוד כזה ששוחרר בהפתעה – הוא בהחלט בשורה משמחת. כלומר, משמחת עד כמה שאפשר; בכל זאת, אלבום של רונה קינן. או כך לפחות חשבתי, עד שהאזנתי לאלבום. כי כאן ציפתה לי הפתעה נוספת: בניגוד לאלבומים קודמים שלה, שמומלץ לצרוך במינון מסוים, ועדיף גם במרחק ביטחון מחפצים חדים, מדובר באלבום מאוד כייפי להאזנה ואף ממכר. כלומר, לא כזה שיגרום לכן לשקול שנית את הרצון לחיות, אלא כזה שיגרום לכן לרצות לרקוד לצליליו בבארבי. לו רק זה היה אפשרי. לעזאזל איתך, 2020.

קצת רקע: האלבום "Light Sleeper", ששוחרר לרשת ביום חמישי שעבר (12.11), הוקלט בשנים 2015-2016 כחלק מחוזה עם לייבל צרפתי. ההסכם לא יצא לפועל והאלבום נשמר במגירה. Light Sleeper כולל עשרה שירים באנגלית – תשעה שירים מקוריים וקאבר לנינה סימון – שרובם בוצעו מדי פעם בהופעות בעשור החולף, אך לא שוחררו עד כה (למעט "The needle and the thread" שהוקלט בגרסה עברית ויצא באלבום אוסף ב-2016). ניתן לומר שבעצם מדובר באלבום שהוא מעין "בי-סייד" לגוף היצירה של קינן; גם מבחינת השפה של השירים (אנגלית) והשפה המוזיקלית (רוק-גיטרות, בלוז, מוזיקה אלקטרונית, ואפילו זיהיתי פה ושם ונגיעות של מוזיקה אירית). הוא מאוד מגוון, אקלקטי אפילו, אבל גם די קצר, מהודק ולא מתפזר.

לא כמו כולן: כשרונה קינן שרה באנגלית, זה דווקא עובד

לאנגלית יש לא מעט יתרונות: זו שפה אוניברסלית, עשירה, מתנגנת, מזמינה, וכמו שאומר הפתגם: "הכל נשמע טוב יותר באנגלית". אבל יש גם קאץ': כשמוזיקאים/ות מקומיים/ות כותבים ושרים באנגלית – הרבה פעמים, זה פשוט לא תמיד מספיק טוב; הטקסטים בנאליים מדי, המבטא נוכח, וגם ההגייה לא תמיד מספיק מדויקת. יש כאן בעצם מחסום שפה כפול: מהצד שלנו, כמאזינות, וגם מהצד שלהם/ן, ככותבים/ות. כי עבור שני הצדדים, לא מדובר בשפת אם. ועם כל העושר הלשוני האינסופי כמעט שיש לאנגלית להציע, לא תמיד ניתן להתחרות בכך.

מה גם שרונה קינן היא אחת מכותבות השירים הטובות ביותר בדורה ("עיניים זרות", "אתה מתעורר", "מות התפוז" – רשימה חלקית מאוד), וניתן לראות את ההבדלים בין "מבול" אלבום בכורה "לנשום בספירה לאחור" (2004) לגרסה האנגלית (והמוקדמת יותר) שלו, "Earthquake", שגם מופיעה באלבום הנוכחי. בעוד ש"מבול" הוא השיר הכי יפה בשפה העברית (או לפחות אחד מהחמישה), "Earthquake" הוא בסך-הכל שיר טוב מאוד. כל אמן אחר היה אולי מסתפק בזה, אבל נראה שרונה קינן שואפת דווקא ל"מצוין". ואת זה היא עשתה עד כה הרבה יותר טוב בשפת האם.

כשמוזיקאיות מקומיות כותבות באנגלית, גם יש בכך מעין הרחקה: הרחקה רגשית, הרחקה מהשורשים המשפחתיים, התרבותיים, המוזיקליים, ועוד. לפעמים זה לא עובד. זה לא אותנטי, לא משכנע, לא חודר פנימה, לא מתחבר – כשההרחקה הזו הופכת, או מתפרשת, גם כניתוק רגשי. אבל במקרה של האלבום הנוכחי, בהאזנה ראשונה, ושנייה ושלישית, הרגשתי שההרחקה הזאת דווקא מאפשרת לה. שבמקום ליצור מחסום שפה ומחסום פסיכולוגי, החלפת השפה שוברת חסמים מסוימים שאולי דווקא הכתיבה בעברית יצרה וקיבעה. כי לעברית יש גם מטען: מטען תרבותי, חברתי, מגדרי ופוליטי. בוודאי כשאת רונה קינן, בתם של הסופר והפובליציסט עמוס קינן ז"ל והסופרת והפרופ' לספרות נורית גרץ; כשאת מייצגת כביכול איזה סטריאוטיפ של אליטה אשכנזית-תל אביבית-שמאלנית, ומזוהה עם ז'אנר מוזיקלי מאוד ספציפי, של singer-songwriter ששרה שירים עצובים עם גיטרה אקוסטית. ואז באה האנגלית, שפה שמשוחררת מכל המטען הזה, ומשחררת אותה (ואותנו) מכל אלו. והתוצאה היא אלבום של רונה קינן שככל הנראה לא הייתן מצפות לקבל מרונה קינן. ולא בקטע רע. להיפך.

המוזיקה היא הדבר הראשון שתופס את האוזן באלבום הזה: עיבודים מצוינים, סאונד מעולה, סגנונות מוזיקליים מגוונים, ומנעד עשיר מאוד. לצורך העניין, ניסיתי לספור כלי נגינה באלבום: גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, בס, עוד סוגים של גיטרות, תופים, כלי הקשה, צ'לו, ויולה, כינור, קלידים, פסנתר, סינתיסייזר, אומניקורד, אוטוהארפ, ועוד (נשבעת שלא המצאתי את השניים האחרונים). אני די בטוחה שמלבד תוף מרים ובנג'ו משתתפים באלבום כל כלי הנגינה הקיימים.

גם רשימת המוזיקאים/ות, המעבדים והמפיקים שלוקחים חלק באלבום היא ארוכה למדי (ביניהם גם יזהר אשדות ותמיר מוסקט). גם אחותה, שלומציון קינן, לקחה חלק באלבום וסייעה עם מילות השירים. מינימליסטי זה לא, אבל היי, מי אמר שנשים צריכות להסתפק במשבצת של הבחורה ששרה שירים נוגים על גיטרה אקוסטית שהפטריארכיה מוכנה להקצות להן..? דווקא יפה לה חשמלית. פמיניסטי בעיניי.

Light Sleepr: האנגלית משחררת ורונה קינן "מתלכלכת"

גם השירה של קינן הרבה יותר משוחררת; אם בעברית ההגשה שלה רהוטה, מאופקת, עם דיקציה מושלמת ודקדוק תקני, חוה-אלברשטיין-סטייל, אז באנגלית היא מרשה לעצמה "להתלכלך" הרבה יותר. נראה גם שהאנגלית מאפשרת לה להקליל קצת: שהיא מאפשרת לה יותר חופש – בשירה, בלחנים, ואפילו בטקסטים. אל תצפו למצוא כאן שירים שמחים, חלילה, לפחות לא מבחינת המילים, גם אם יש מידה של אירוניה בניגודיות הזו שבין המילים ללחן, ואפילו איזושהי קריצה, בדרמה ובתאטרליות של ההגשה של כמה מהשירים. אך למרות הקלילות הלא-אופיינית הזאת, היא עדיין לא הפכה את עורה, גם אם שינתה קלות את הגוון (המוזיקלי) שלו.

גם באלבום הזה תוכלו למצוא שירים שנוגעים בכאב ובפרידה, ובמערכות יחסים מוצלחות יותר או פחות (בעיקר פחות). גם כאן היא חוזרת לתמה שהופיעה כבר באלבומים ובשירים מוקדמים יותר: השינה, או יותר נכון – היעדרה. בשיר הנושא, "Light Sleeper", היא שרה על שינה שמופרעת בקלות, כמטאפורה לאיזושהי ארעיות, חוסר יציבות וחוסר שייכות באופן כללי. בשיר "4AM" (בתרגום חופשי: ארבע לפנות בוקר לא נרדמת) היא צוללת לעומק שעת הדמדומים הזאת – רגע לפני שרואים את הזריחה מהצד הלא נכון, כי כידוע תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, ומילות השיר האפלות יסבירו לכן בדיוק למה (מזל שהלחן דווקא נותן קונטרה). בשיר "במערכת הדם" ("עיניים זרות") היא שרה "לא יהיו טלפונים בסוף לילה לבן", ונראה שבשיר הנוכחי היא יורדת לעומק המנגנונים שגורמים לך לשלוח לאקסית שלך הודעה ב-4 בבוקר (4AM is why I wrote you all these letters). באופן כללי, מהשירים עולה כי חוסר שינה וכן שימוש בלתי מושכל באלכוהול ("Some Girls") הם לא ממש הדרך לחיות נכון, וששום דבר טוב לא ייצא מזה. אבל אם ב"במערכת הדם" או ב"עיניים זרות" זה בא לידי ביטוי בכעס הרסני, בעצב ובדיכאון של ממש – באלבום הנוכחי זה כבר נשמע הרבה פחות כבד.

גם כאשר קינן עוסקת בנושאים כמו פרידה, התבגרות, התפכחות, כאב, כעס ולילות לבנים –  פתאום זה נשמע הרבה פחות גורלי, ולא עד כדי כך טרגי. אולי זאת האנגלית שמרחיקה ומשחררת חלק מהמטען הרגשי, ואולי זו גם ההתבגרות, שמכניסה את הכל לפרופורציות. כי מה שנראה כמו סוף העולם בגיל 16, בגיל 30 או 40 כבר נראה אחרת לגמרי. וגם הבוסריות שהייתה קיימת בשירים המוקדמים שלה באנגלית הבשילה לכדי שירים יותר מגובשים – לירית ומוזיקלית, והטקסטים לא נופלים לקלישאות פשטניות, גם אם הם עדיין לא משתווים לכתיבה שלה בעברית. ואולי בכלל לא צריך להשוות, אולי מדובר בשני אפיקי יצירה שונים לגמרי, לא רק בשפות שונות, אלא גם בשתי שפות מוזיקליות וקונספטואליות שונות.

סגירת מעגל (או: האם הסינתיסייזר הוא רק סינתיסייזר?)

בסופו של דבר, יש באלבום הזה עשרה שירים ברמה גבוהה מאוד; למרות האנגלית, ואולי דווקא בזכות, מדובר באלבום מעולה. אני לא בטוחה שהוא בהכרח ידבר לקהל של הזאפה, אבל ייתכן שדווקא יפתח אותה לקהלים נוספים, ואולי גם יחזיר הביתה קהלים ותיקים יותר.

קינן התחילה את דרכה לפני למעלה מ-20 שנה עם שירים באנגלית, בהופעות חודשיות במועדון "תמונע", וכבר שם סומנה כ"הבטחה", טייטל די מחייב, ששם עלייך הר של ציפיות, וזה מטען שבוודאי לא תמיד קל להתמודד עמו. הוא גם לא תמיד הוגן: איך יודעים ש"ההבטחה" התממשה? מה הקריטריונים? מי קובע? זה יכול גם לשתק, לעכב, ולחסום.

כך שאולי אין זה מקרי, שאת האלבום סוגר הביצוע המחודש ל-"Earthquake", הגרסה המוקדמת והלועזית ל"מבול", אבל בביצוע ובעיבוד שונים לחלוטין מהמקור (הלועזי, או "מבול" העברי). בביצוע המחודש, השירה הקודרת והכבדות הטרגית של השיר המקורי מתחלפת בצליל עגול וקליל יותר של גיטרה, בשירה זורמת, במקצב קצבי יותר, ולבסוף גם בכל מיני גיטרות וסינתיסייזרים שפורצים באמצע השיר, באופן דיסוננטי משהו. אולי היא מנסה לומר לנו כאן משהו? ואולי לפעמים סינתיסייזר הוא רק סינתיסייזר, בפרפרזה על פרויד. כך או כך, יש בזה מעין סגירת מעגל.

לסיכום, נראה ש-2020 לא מפסיקה להפתיע, ולשם שינוי, הפעם מדובר בהפתעה טובה: רונה קינן עושה גרוב. או בעברית, כי בכל זאת, שפת אם: שהחיינו והגיענו לזמן הזה. ואמרו אמן שתיגמר כבר הקורונה, כי לאלבום הזה בהחלט מגיע מופע השקה בבארבי.

להאזנה לאלבום "Light Sleepr" בכל הפלטפורמות

סקירה של האלבום הקודם של רונה קינן, "זמן התפוז" באתר "פוליטיקלי קוראת"

בתמונה בראש הכתבה: רונה קינן. צילום: אסף עיני

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.
אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה – היא שפסיכופטים מולכים עלינו במופע מתעתע ואכזרי במיוחד. אבל יש מה לעשות, יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם פסיכופטים

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.