Reading Time: 3 minutes

לצאת מהבית: קהילת דוברי הרוסית מפסיקה לשתוק

ילדה למשפחה דוברת רוסית נאלצה לשהות יום שלם בבית הספר בתחתונים, והקהילה יצאה במחאה. לציבור שעלה לישראל עם נטייה לשמור דברים בבית, מדובר אולי ב"אביב הרוסי": מוכנות חדשה לתמוך ולצעוק מבלי לחשוש מהבושה
Reading Time: 3 minutes

 מאת: יבגניה גלוחמן

במאי 2020 קהילת דוברי הרוסית בארץ שינתה את דרכיה. ילדה בת שבע מפתח תקווה נאלצה לשהות בחולצת בית ספר ובתחתונים במהלך יום לימודים. חלק מציבור דוברי הרוסית בארץ קיטלג את המעשה,  בין היתר, כאקט גזעני כנגד ילדה ממשפחה דוברת רוסית, ויצא במחאה.

הופתעתי מהעוצמה שבה קהילת דוברי הרוסית הגיבה לסיטואציה, וגם מההתארגנות יוצאת דופן של הקהילה בפרק זמן כה קצר. מדובר בקהילה שלא מאופיינת לרוב בסוג כזה של אחדות, או בנכונות לדבר בפומבי על נושאים "כאלה". חשבתי לעצמי שמדובר ב"אביב הרוסי" ולא פחות מכך.

מה היה בילדה הקטנה ההיא שעורר תגובות חדשות בקרב הקהילה הותיקה? התרשמתי שהמקרה המצער של הילדה נגע בכולם והפך מהמקרה הפרטני של הילדה ומשפחתה לכזה שמייצג באופן מסוים חוויה של רבות ורבים מתוך הקהילה.

הרשת הוצפה בסיפורים אישיים, זיכרונות משפילים שחוו דוברי הרוסית בעת כניסתם למערכת החינוך בתחילת שנות התשעים ואילך, וכן בתגובות שונות מכל קשת הדעות.

הנער שכונה Jude והקהילה שרצתה לשתוק

אך הקולות בקרב "קהילת" דוברי הרוסית לא היו אחידים, דפוס מוכר בקהילה. מצד אחד, האם וביתה קיבלו תמיכה עצומה. מצד שני, נשמעה בקרב דוברי הרוסית ביקורת חריפה בקשר להחלטת האם לצאת בהצהרה פומבית.

רבים טענו כי העלאת הסיטואציה לדיון ציבורי העמיקה את הטראומה של הילדה. כעת, טענו, תתויג ותישאר לעולם "הילדה עם התחתונים", גם בבית הספר החדש אליו הועברה וגם בהמשך חייה. הביקורת על חשיפה בציבור של "כביסה מלוכלכת" אינה מקרית, אלא מאפיינת את הקהילה שלנו, ועלתה איתנו לארץ.

"חבל שלא סגרתם את זה בכותלי בית הספר", אמרו לאמי, "אל תהפכו סיפור כזה לפומבי" הוסיפו, והדובדבן על הקצפת: "הפומביות תעשה טראומה לילדים".

אחד הזיכרונות הבולטים מילדותי ברוסיה, לפני יותר מעשרים שנה, הוא מהזמן בו אחי הגדול היה בן 16. בוקר אחד הגיע לכיתה וגילה על שולחנו את הכיתוב המוכר "jude", מילת גנאי שכוונתה הייתה להשפיל אותו.

אחי בחר, כמתבגר טיפוסי, לא לספר להוריי שחווה אנטישמיות בבית הספר. גם צוות בית הספר לא מיהר לטפל במצב. אך הורינו בכל זאת גילו ולא שתקו, אלא מיד פתחו במלחמה.

בדומה לאמה של הילדה, אשר פנתה לרשת כמקור לעשיית הצדק האולטימטיבי בימינו, אמי פנתה לערוצים אשר עמדו באותה התקופה לרשותה.  היו אלו המשטרה ומחלקת אפ.אס.בה (ק.ג.ב לשעבר) אשר הייתה אחראית על הפרת זכויות אדם על בסיס רקע לאומני.

הקהילה היהודית, לעומת זאת, לא עמדה לצידה. היהודים המעטים שהתגוררו בסביבתנו התרחקו מאיתנו בדומה לפרפרים שבורחים מלהבות גבוהות. הוריי היו צריכים להילחם לא רק באנטישמים אלא גם בביקורת מהקהילה עצמה:

"חבל שלא סגרתם את זה בכותלי בית הספר", אמרו לאמי, "אל תהפכו סיפור כזה לפומבי" הוסיפו, והדובדבן על הקצפת: "הפומביות תעשה טראומה לילדים".

להשאיר את הכביסה המלוכלכת בפנים

והנה, כעבור יותר מעשרים שנה, בעודי מתגוררת במדינה שונה, קראתי שוב את אותן המילים מופנות כלפי אמה של בת השבע. אבל לא נדהמתי מהתפיסות שמאחוריהן. אלו אותן הנטיות להשתקה, אותם המשפטים שההורים שלי שמעו לפני עשרים שנה, ובדיוק אלו שגרמו לי כנערה לא לצפות לכלום מהקהילה שלי.

זמן קצר לאחר שנרגע סיפורה של בת השבע, מקרה נוסף עלה לכותרות ובמרכזו ילדה בת 12 ממשפחה דוברת רוסית. הוריה צילמו אותה לאחר שנמנע ממנה להיכנס לבית הספר כיוון שהחצאית שלה הסתיימה בדיוק מעל הברך.

יעל חץ-ליבוביץ כותבת:פעם, כשרק עלינו לארץ, אבא שלי שהיה ליטרלי מהנדס חלליות עם תואר שלישי במתמטיקה הפך להיות שומר…

Posted by ‎פוליטיקלי קוראת‎ on Wednesday, May 20, 2020

 

ההורים הפיצו את התמונה ו"זכו" לביקורת מצד קהילת דוברי הרוסית. רבים טענו שהעלאת התמונה לרשת גרמה להשפלתה הפומבית ובדומה ל"זאת עם התחתונים", היא תתויג כ"הילדה בחצאית".

התיוגים "הילדה הזאת עם התחתונים" או "הילדה הזאת עם החצאית" אינם אשמת הילדות או ההורים. בדיוק כמו שכותרות "זאת שנאנסה" או "זאת שהוטרדה" אינן אשמת הנשים שבחרו לשתף את סיפורן. בשני המקרים מדובר בניסיון השתקה במסווה של "דאגה לקורבן", שלא באמת קיימת.

מה יותר טראומטי מתיוג זה או אחר? להיות לבד מול מערכת אטומה. לדעת שאת ניצבת מול קשיים והשפלות בלי אף אחד שיתמוך בך. זו טראומה בגיל שבע לראות את הוריך אבודים, מפוחדים, מוותרים, מתחשבים ב"מה יגידו השכנים" ולא מסוגלים להילחם את מלחמותייך, כי עדיף ב"שקט בשקט", שחס וחלילה לא ישמעו ולא ישימו לב.

קהילת דוברי הרוסית בישראל 2020 – מה השתנה?

לאחר העלייה לישראל, לבד וללא הורים, בגיל 15, לא תמיד היה לי פשוט להיות חזקה. בעיקר כשהתמודדתי לבדי עם ניסיונות רבים להקטין אותי עקב היותי שונה, בעלת מבטא, "רוסיה", בודדה, "זאת עם החצאית" ועוד.

לא תמיד הסכמתי בלב מלא לטאטא מתחת לשטיח את המקרים האלו, אבל נאלצתי לעשות זאת מסיבות שונות. בין השאר מאותו חשש מביקורת, מחוסר הבנה ותמיכה, מהחשש להיות מתויגת כ"זאת ש…".

אף אחד לא חיכה לי בשער כשיצאתי בוכייה ממקום כזה או אחר, לא הייתי לי אמא כמו לאותה ילדה. אף אחד לא עמד לצידי, זעק את זעקותיי, נלחם עבורי או הגן עליי. לא הייתי מעלה על דעתי שיש אפשרות שמתישהו קהילה חזקה ומלוכדת תצא להפגין בשערי המקומות בהם הושפלתי.

והינה, כעת נדמה כי החשש של דוברי הרוסית מהטראומה של "לדבר בציבור" על דברים מתחלף, אולי, בהבנה שהטראומה האמיתית מגיע מתיוג, מהשתקה, ומהחשש של "מה יגידו". כי במאי 2020 נשמעו גם קולות אחרים.

שמחתי לראות לשמוע כי רוב הקולות בקרב קהילת דוברי הרוסית לא היו מבקרים, אלא תמכו במשפחות של הילדות, למרות ובגלל ההיחשפות שלהן. חלק מהאמירות של הקהילה כללו שיח אלים כלפי מערכת החינוך, ואני מסתייגת ממנו. אבל עדיין, אני רואה ומרגישה משהו שונה בתפיסה המוכרת.

אולי תפיסת ההשתקה בקרב הקהילה בישראל מתחילה אט אט להשתנות. אולי מתעצם הרצון להתאחד ולהיות שם זה עבור זו, והקהילה צועקת ונלחמת עבור ילדיה. אולי זהו  "האביב הרוסי" שסוף סוף מתעורר, וילווה אותנו גם בעתיד, ובתקווה במקרים שאינם קשורים להשפלת ילדות.

הכותבת היא עורכת דין, פעילה חברתית ומנהלת בקהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן"

לעוד טורי דעה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: פייסבוק

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

לונדון לא מחכה לי, אבל יש בה נגישות לכסא גלגלים

Reading Time: 3 minutes מנהל בית הספר הסתיר את קיומה של התלמידה עם המוגבלות ואמר לה לעלות עם קביים במדרגות לכיתה. בזמנו אריאלה קיבלה את זה. עכשיו, כאישה, היא דורשת שנבין שנגישות אינה צדקה אלא זכות בסיסית.

לה מאמי: מה שקורה בשירותי הנשים לא נשאר שם

Reading Time: 3 minutes הסרט "לה מאמי" נכנס לשירותי הנשים במועדון מקסיקני בו גברים משלמים כדי לשתות ולרקוד עם גברות יפות. סיפורן של 2 נשים וחדר שירותים אחד מאפשר הצצה לפיסה בחיי נשות מקסיקו. הסרט זמין און ליין כחלק מפסטיבל דוק-אביב