בשנת 2001 מצאתי עצמי יושבת מול פסיכולוג כחלק מהמבחנים שנדרשתי לעבור כדי לעלות לישראל בתכנית "נעל"יה (נוער עולה לפני הורים). הוא הסתכל בי במבט בוחן ושאל "את מבינה שתצטרכי לגור בפנימיה בחדר עם עוד שלוש בנות שאת לא מכירה והן יכולות להיות מאוד שונות ממך?". עניתי "וודאי, והמשכתי בקול מתנשא של נערה בת 14 שבטוחה שהיא יודעת המון, אם לא הכל, "אפילו עם טרנסג'נדרית".
חלפו כמעט עשרים שנים, ועדיין אני מתביישת בתשובה ההיא: בניסוח המטופש, ביהירות בקולי, מכך שאז חשתי את עצמי מאוד ליברלית, מבינה ומכילה. אבל אני לא מתביישת בכוונותיי, שלא השתנו אלא התחזקו. כנערה שהייתי ניסיתי לומר דבר פשוט: איני פוחדת מה"שונה", שופטת או נרתעת, אלא מקבלת.
הסובלנות שגילתה אותה בת ה- 14 כלפי גיוון ושוני הגיעה מרוסיה הפוסט סובייטית של שנות התשעים. זה כנראה מפתיע את אלו מכן שזוכרות שמדובר ברוסיה הפטריארכלית, שקידמה את פוטין ואת החוקים שמאשרים אלימות במשפחה ומקדמים שנאה כלפי קהילת הלהט"ב.
אבל האמת המפתיעה היא שאחרי נפילת מסך הברזל ופירוק ברית המועצות היתה ברוסיה תקופה קצרה יחסית, לפני פוטין והחוקים המשפילים, בה השונה והמגוון נכנס לכל בית ובית בין אם הוזמן אליו מראש ובין אם לאו. וככה אני גדלתי ועוצבתי.
מדינה בתנועה: ארגוני פשע, אינפלציה וגלידת בסקין רובינס
עד גיל חמש עשרה גדלתי בעיר קורסק שבמרכז רוסיה. עיר קטנה ולא מיוחדת – אחת מבין רבות. בקורסק, כמו במקומות רבים אחרים ברוסיה הפרובינציאלית, נשמרה חלוקת תפקידים מגדרית מסורתית, אנשים נישאו בגיל צעיר, והילדים באו מיד אחרי החתונה. מספר דורות במשפחה גרו ביחד, לאורך עשורים.
סידור זה נשמר גם בשנות התשעים העליזות, שהתאפיינו גם בעלייתם של ארגוני פשע, בלגן ביורוקרטי, קריסת ערכים שביססו את חיי הפרט קודם לכן, סגירת מפעלים ומקומות עבודה רבים, הפרטה מסיבית לטובת אחדים, אינפלציה, דנמינציה ועוד.
מעבר לצרות האלו, שכמובן לא עקפו גם את קורסק הקטנה, הופיעו שינוים נוספים ופחות מצערים. ביום בהיר אחד החנויות האפורות התחלפו בקיוסקים נוצצים מלאים ב"מרס", "סניקרס" ו"קולה"; נפתחו ברים ומועדונים ראשונים, גלידת "בסקין רובינס" האגדית הקימה את סניפה במרכז העיר ובחור נחמד בתלבושת של כפית וורודה (סמלה של הגלידה) הוצב בכניסתה.
וחשוב מכך, הטלוויזיה הפסיקה לשדר קומדיות מסורתיות משנות השבעים ומופעי בלט של "אגם הברבורים". במקום זאת הופיעו על המסך סרטים אמריקאים ו"טוק שואוס" עם מנחים צעירים לבושים בבגדים מערבים. בנוסף, מוזיקה רוסית עברה שינוי משמעותי.
עבודת הקודש של הפריים-טיים: השונה מקבל את הבמה
באותן השנים שמעתי לראשונה על מושגים כגון "הומו", "לסבית" ו"טרנסג'נדר". הם נשמעו בפריים טיים, הופיעו בסרטים הזרים ששודרו בשעות היום, מילאו את העיתונים בסיפורים חדשים על חיים שלמים שלא היו מוכרים להמון הרחב. זמרים מפורסמים יצאו מהארון, בתכניות שונות התארחו נציגי הקהילה הלהטבי"ת שדיברו בפתיחות על העדפתם המינית, על חייהם הלא פשוטים, ועל ניתוחים לשינוי מין.
לא אשכח את תכנית הטוק שואו בשם "על זה", שכל פרק שלה היה מוקדש לסוג אחר של מיניות, לרבות משיכה בין בני אותו מין, בי די אס אם וכו'. התכנית שהיתה בעלת אופי הסברתי, הציגה סגנונות חיים שונים בתכלית מאלו של הוריי, למשל.
מוזיקה רוסית שיקפה את האווירה הזו. זכור לי במיוחד הלהיט של שנת 1997, "הירח הכחול", שכבש את לב הקהל והפך למגה מפורסם. השיר סיפר על שני אחים. הבכור התאהב בבחורה ומצאה את אושרו והצעיר היה זקוק לאהבה מסוג אחר: כלפי הירח הכחול המסטורי שחיכה לו אי שם ספק בדמיונו ספק במציאות. הרמז לכך כי "הירח הכחול" מייצג למעשה אהבה הומוסקסואלית היה ברור למידי שכן הזמר היה הומוסקסואל פתוח בעצמו.
בהמשך הגיע דואט נשי "טאטו" שזכה להצלחה בינלאומית עם הלהיט הגדול "everything she said". הקשבתי גם לזמרת זמפירה שכמה משיריה הפופולאריים ביותר היו מוקדשים לאהבה לאישה, לדואט "אורחים מהעתיד" שגם הקדיש לאהבה הומוסקסואלית מספר שירים וקליפים, למשל השיר הבא, בשם "תברחי ממני":
וכמובן שהתחברתי לזמר אוסקר שבאחד הקליפים שלו התחבק עם גבר באופן שלא השאיר ספק ביחס למהות היחסים ביניהם, בשיר "ביני ובינך".
בערוץ ה – MTV המקומי הופיעו זמרות וזמרים בתלבושות נוצצות ולפעמים מינימליות ששרו בחופשיות על משיכה ומיניות. ואני כמובן, הפכתי למעריצה של אנימה יפני "סיילור מון" ששודר בשעות הצהריים ביום שבת ובו הוצגו בין היתר, יחסים רומנטיים בן שתי נשים.
אמנם ה"שונה" המשיך להיות נלעג ולא מקובל בקרב הציבור הרחב (לפחות בעירי), אולם בו בזמן הוא הפך למסקרן, וגם מוכר במידה רבה. כנערה שנחשפה ל"שונה", מוזיקה רוסית דיברה אליי במיוחד. אהבתי את "טאטו", זמפירה ואוסקר. אהבתי את הקליף של להקת "ידיים למעלה" על דראג קווין. הם שרו יפה, הם היו כמוני: בשר ודם שעשו לי טוב עם המוזיקה שלהם. ה"שונה" כבר לא היה באמת שונה, אלא רגיל.
להיות עדה לשינוי גלובאלי כזה זה פשוט רומנטי
הסרטונים האלו הם יותר מ"קליפים". מוזיקה רוסית כזו היא סימן לכך שבאותה מדינה שנות התשעים אופיינו בתקוות לשינוי גדול ומשמעותי, למשטר דמוקרטי חדש ולחופש אמיתי של הפרט לחיות את חייו על פי בחירתו. האוויר מסביב היה רווי בצורך עז בחופש, בהתנסות בצורות דיבור חדשות, מראה חיצוני מגוון, ריבוי תפיסות עולם.
איני מתגעגעת למאפיה, לעוני בבתים רבים, ליחס מפלה כלפי נשים והסחר בנשים שגם הוא צמח באותה התקופה, לאינפלציה מפחידה ולגרפיטי לפיו "היהודים אשמים בהכל". אבל לתקווה הרומנטית הזו אתגעגע תמיד, גם אם היא מזמן לא רלוונטית ולא קשורה לרוסיה של היום.
מאז העליה לישראל הדרך שלי הובילה אותי להיחשף לאוכלוסיות שונות בתכלית. מתנחלים, שומרונים, פלסטינים, דרוזים, כמובן דוברות ודוברי הרוסית לדורותיהם, בתפקידים שונים החל מעובדי ניקיון ועד לרופאים מצליחים ויזמי הייטק.
נחשפתי כמעט לכל עדה ולפלגי אוכלוסיה במעמד סוציו אקונומי שונה ביותר. אני מלאה ברצון להמשיך להכיר, לחפש, לנסות להבין את "השוני" שפגשתי, לתת במה וקול לגיוון הזה. כך גם הגעתי לנהל את קבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן".
היחסים שלי עם השונה והמגוון הם הגרעין הפמיניסטי שבי, וחיזקו את הזהות העצמית והמגדרית שלי. והבסיס לכך מגיע מרוסיה של שנות התשעים. מדינה שאמנם לא לימדה אותי להתנסח, אולם בהחלט הראתה לי את הדרך לקבלה ולפתיחות מחשבתית.
הכותבת היא עורכת דין, פעילה חברתית ומנהלת בקהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן".
