הפרויקט הזה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אספה: חיה בניטה

"ערב המלחמה, 1939\9\1, באותו מוצאי שבת הופצצה העיר צנסטוחוב לראשונה", מעידה רות, " יום למחרת נודע שהגרמנים כבשו את צנסטוחוב והחיילים הגרמנים נכנסו העירה . ביום שני, ה-4 בספטמבר 1939, הודבקו על לוחות המודעות הוראות: "אין להדליק שום אור אחרי השעה 6 בערב, אסור לצאת החוצה ולהסתכל מבעד לחלונות אחרי השעה 6 בערב, מי שלא יציית להוראות יירה!"

"המלחמה נמשכה והגרמנים ביקשו להקים יודנראט ודרכם להעביר פקודות ב -10 בדצמבר 1939 יצאה הוראה שעל כל יהודי ויהודיה מעל גיל 12 לענוד על זרוע ימין סרט לבן שעליו "מגן דוד" כחול. בסוף פברואר 1941, יצאה גזרה נוספת על כל היהודים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו. הגרמנים באותו זמן פרצו לבתים ולקחו את כל מה שרצו. עברנו לדירה קטנה בגטו."

"ביוני 1942, הגיע מברק מן המחתרת שבגטו וורשה ובו קריאה לעזרה, המבקשת לפקוח את עיני העולם ושיראו מה מתרחש באירופה. היה זה ערב יום כיפור, היינו מוכנים לאקציה הראשונה. במוצאי יום כיפור היא התרחשה ואבא החליט שעל כולם לרדת למרתף. המרתף היה בצריף ליד ביתנו, שהינו בבונקר חמש עשרה נפשות. כעבור שלושה ימים, מר קולין הצעיר הגיע ואמר האקציה מתמשכת והגרמנים זקוקים לאנשים צעירים בריאים לעבודה. אחי וגיסי יצאו ועזבו את הבונקר; המזון נגמר וגם המים והיינו חייבים להשיג אוכל מבחוץ. אני התנדבתי ללכת גם. באקציה שהתקיימה ליד ביתנו נחרץ גורלו של אחי, גרמני היה צועק ימינה! שמאלה! אף אחד לא ידע שהברירה היא בין חיים למוות. אחי נשלח שמאלה ,גיסי ימינה. אחי הובל על קרונות משא לטרבלינקה וגיסי למחנה עבודה.

בסוף הוחלט שאחיותי, הלה ורבקה, יצאו לבית חרושת שאבא הכיר ומשם יתקשרו איתנו וידווחו מה מתרחש בחוץ. אחיותי הגיעו כשעתיים לפני הסלקציה, בעל בית החרושת קיבל אותן וזירז לרשום אותן ברשימת החיים .

אחרי יומיים אחיותינו חזרו ואמרו שמחר מעבירים אותן לגטו "קטן" ושם יקבלו חדר.  וכך אני וגברת גולדמן עם אחיותיי יצאנו מהבונקר. הגעתי והוסיפו אותי לרשימת החיים. כל בוקר הייתה ספירה בגטו ומשם נשלחנו לבתי חרושת וקבוצות נוספות נשלחו לניקוי בתים יהודיים מרכושם. אני צורפתי לקבוצת המנקות.

המשפחה הגיעה למסקנה שלא נוכל להמשיך ולתחזק את הבונקר ולכן הגנבנו את אחי הקטנים בתוך שקיות זבל אל בית החרושת ומשם לגטו. הורי הצליחו להיכנס בכוחות עצם והתאחדנו בגטו.

בהתחלה, גטו לא היו בכלל ילדים. אולם, ככל שהמלחמה התארכה, הוברחו יותר ילדים פנימה והיודנראט הקים גן ילדים קטן . בדצמבר 1942, ביום רביעי, גרמנים הגיעו אל "גן הילדים" ועברו בין הבתים עם כלבים כדי לאסוף את כל הילדים למשאית. שני אחיי הצעירים ואני הסתתרנו בבונקר קטן שאבי בנה בבית. הגרמנים קראו לכל הילדים לצאת החוצה, אך המשכנו להסתתר.

במאי 1943, מוניתי לעבודה חדשה בעיבוד שדה לקראת הזריעה. עבדתי עם אחותי רבקה בעבודה החדשה ופיקח עלינו גוי פולני זקן. הוא היה עובר ורואה את ההספק שלנו ומי שההספק שלה לא היה מרשים מספיק, הייתה חוטפת מכות נמרצות. ב-21 ביוני 1943, הוצבתי לעבודה חדשה בבית החרושת "רקוב " עם אחותי רבקה. למחרת, התייצבתי עם אחותי רבקה ועם קבוצת העובדים ולפתע ניגש אלי מר גליקסמן, היהודי האחראי וביקש ממני לעזוב כי אני צעירה מידי. התחננו אליו שישאיר אותי ולבסוף הוא הסכים.

זמן מה אחר כך, הגיע גרמני לבית החרושת והודיע – מהיום אתם נשארים כאן , ב"רקוב". אינכם חוזרים לגטו. אנחנו הולכים לשרוף אותו.

בבוקר יום שישי, הודיעו הגרמנים שכל הגטו צריך להתאסף בשוק. אמנו יצאה לשוק עם שני אחיי. הגרמנים אספו את הילדים במשאית, לבית החרושת הסג. ב-16 בינואר 1945, העבירו את שאר העובדים לגרמניה. בינתיים, אימא ושרוליק התחבאו בגטו. אחד הגרמנים צעק: " מי שייצא מהגטו מרצונו יועבר לבית חרושת הסג."  אימא ושרוליק יצאו והובאו לבית הקברות שם נחפר להם בור ענק – ירו בכולם עד האחרון שבהם.

אנחנו המשכנו לחיות למרות האסון והיינו בבית בחרושת "רקוב". בפברואר 1944, הועלנו על משאית להסג ופגשנו את יתר המשפחה. בית החרושת שימש לייצור תחמושת, עבדנו עם כדורים לפי אורכם ורוחבם ולא פעם עברה לי המחשבה לאן כל הכדורים האלה הולכים? שבועות חלפו והפולנים החלו לסנן שמועות שהפיצו בנות ברית.

ביוני 1944, דיברו על ניסיונות להפציץ את אושויץ או את מסילת הברזל המובילה לשם. בסוף יולי 1944, הגיע אלינו טרנספורט מפטריקוב. הלכתי לראות מי האנשים החדשים שהגיעו ולברר אם אולי יש להם מידע על משפחתי. ראיתי 150 אנשים תשושים, מורעבים ורזים. הם סיפרו סיפורים על גירוש היהודים מעירם לאושוויץ, מיידאנק וטרבלינקה.

בערב ב-16 בינואר 1945, הגרמנים ניתקו את החשמל בבית החרושת והעבודה הופסקה. חלקנו ברחו.  פרצנו למחסן כדי לקחת אוכל צידה לדרך. שמענו הפצצות. היינו המון יהודים ומעט גרמנים.

בינתיים הגיעו שני קצינים ואמרו " אנו רוצים לבקש מכם שתצאו איתנו מבית חרושת " הם דיברו כאילו הם מדברים אל בני אדם לפתע. טענו שהם רוצים להציל אותנו ממוות! עוד גרמנים הצטרפו אליהם ואמרו בלשון מתיקות "בואו, בית החרושת מלא אבק שריפה, מי שיישאר כאן ייהרג". יצאנו מבית החרושת. הרבה נשארו מאחור. היינו כל האחיות יחד והמשכנו ללכת עם הגרמנים. מבין 2000 אנשים שיצאו מ"הסג" נותרנו 850 אנשים. לבסוף, הגרמנים הפרידו בין הנשים לגברים והעלו אותנו לרכבות בגסות. אחרי 12 ימי נסיעה הרכבת עצרה והגרמני הורה: "צאו מיד מן הקרונות! הגענו למחנה רבנסבריק." שם חיכו לנו ארבע גרמניות, הכניסו אותנו לבית המרחץ וגילחו את הראשים של כולן. קיבלתי מספר ומעתה זה היה שמי 96000. הם לקחו את רכושנו וקיבלנו בגדים אחרים. אחרי שבועיים של שהייה ברבנסבריק, באמצע פברואר 1945, החליטו להעביר אותנו. קראו במספרים שלנו וחילקו אותנו למחנות חדשים. אני ושלושת אחיותיי היינו יחד. הגענו למחנה בורגאו . בכניסה אליו קיבלנו 2 תפוחי אדמה, מים ומספר חדש.

במחנה בורגאו נקרתה בפנינו ההזדמנות לברוח ורצנו אל היער. הגרמנים ירו עלינו והתפצלנו כדי לברוח, אך מצאנו זו את זו ביער. היינו אבודות ביער וב-22 לאפריל, 1945, נגלה לעיננו חייל נאצי במדים. הוא שאל מי אנחנו? סיפרנו לו על הבריחה בפחד, אך הוא חייך ואמר: "אל דאגה אנחנו הפרטיזנים".

לאחר כמה ימים, הגענו לבית קטן. גרמני פתח לנו את הדלת, הכניס אותנו לביתו ודאג לנו. המלחמה הסתיימה ב-7 במאי 1945, הצבא הגרמני הובס מכל הכיוונים. התחלנו לחפש את קרובי המשפחה שלנו. באוגוסט 1945, בעיצומו של הקיץ, מצאנו את אחי הקטן חנוך, זה היה יום שלא אשכח לעולם.

עם קום המדינה ב-15 במאי 1948, עלינו אחיותיי ואני ארצה."

תגובות

תגובה אחת

  1. רות היתה דודתה של אמי ואישה מקסימה בעלת שמחת חיים בלתי נדלית ומרץ גם כשהיתה מבוגרת.
    בחתונה של אחותי היא רקדה עם הכלה בהתלהבות ונפלה ומיד קמה.הייתי בת שמונה. הנפילה שלה כמו כל נפילה עוררה בי ובבנות דודותי פרץ צחוק שכמובן כילדות מחונכות הסוואנו במהירות אבל שנים המשכנו לקרוא לה ביננו לבין עצמנו רותקה נופלת, ועם הזמן ככינוי חיבה מכבד אפילו.
    בעלה אחיו של סבי נפטר בשנה לפני שנולדתי וחודשים ספורים אחריו אשתו, סבתי הלכה לעולמה.

    כבן היחיד שנותר בחיים מכל משפחתו סבי ורות וילדיהם כולל אמי גידלו אותנו עם תחושת משפחתיות חמה ומלאת אהבה ובידיעה שמשפחה היא דבר חשוב וראוי לכל השקעה.

    יהי זכרם ברוך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.