הפרק האחרון של סקנדל אולי לא דרמטי כמו פרקים אחרים בסדרה, אבל המסרים שהוא טומן בחובו מבשרים דרמה לא קטנה בפוליטיקה האמריקאית ובתפיסות החברתיות שהיא מגלמת. בפרק האחרון בסדרה כולה, בוחרת שונדה ריימס, יוצרת הסדרה, להתמקד במוטיבים חברתיים שעלו לאורך הסדרה ולהביע עמדה בנוגע אליהם – וליצור דרמה עדינה יותר מאשר פרקים עקובים מדם ומיניות שאפיינו את הסדרה.
אם הייתי צריכה לתת כותרת לפרק הייתי אומרת שהוא עוסק ביחסי הכוחות בחברה האמריקאית בכלל ובפוליטיקה בפרט. בחינת המציאות ורצון לחשוף את מה שקורה באמת אופיינית לאקטיביזם של שחורים כמו גם לפמיניסטיות וזו נקודת המבט של הפרק.
הסדרה התחילה כבידור קליל עם טוויסט – מציאות אלטרנטיבית של סיפור ביל קלינטון-מוניקה לוינסקי, שבו אנחנו בצד של המאהבת. לאורך הסדרה היו שלל רציחות, בגידות וסחיטות אבל גם מסרים חתרניים. לקראת הבחירות לנשיאות של הילארי קלינטון מול טראמפ האיצה שונדה את אלמנט המציאות האלטרנטיבית והציגה לנו תרחיש שבו אשת הנשיא לשעבר מנצחת, מועמד שלישי שחור נרצח והמאהבת של הנשיא (שבסדרה היא הרבה מעבר לזה) הופכת ליד ימינה של הנשיאה החדשה. הסדרה מציגה ביקורת חברתית עשירה לצד דרמה מושחתת וכך מגישה אקטיביזם להמונים. בפרק האחרון שונדה מבהירה שזו הייתה כוונתה מההתחלה ומתמקדת בהשלמת האלמנטים האקטיביסטיים ולא הדרמטיים.
**אזהרת ספויילרים** מכאן והלאה ספויילרים על כל הסדרה ובפרט עונה 7 והפרק האחרון.
יחסי שליטה וניצחון ערמומי
כאשר רואן פופ, הלוא הוא אילי – אביה של אוליבייה, בא לפני הועידה המיוחדת של הסנאט ונותן עדות הוא מציג את עצמו כמגלומן, בעל השליטה האמיתי על ארצות הברית – המדינה שלהם: הלבנים. הוא עושה זאת כדי להבהיל את חברי הועדה, שמתוארים באופן מציאותי למדיי כחבורה של גברים לבנים בורגנים מזדקנים. הפרק לא עושה סיבובים, אילי אומר במפורש – אתם לא רוצים לגלות לעולם שתחת אפכם השליטה על הבית הלבן ועל ארה"ב כולה ניתן לאיש שחור? הוא מציע להם את ג'ייק כשעיר לעזאזל – ג'ייק הגולדן בוי לכאורה, שבעצם גדל במשפחה קשת יום והמציא את עצמו מחדש כקצין בחיל הים ולאחר מכן כבכיר בפוליטיקה. ההמצאה העצמית הזו שמורה רק לגברים לבנים, כיוון שגם אילי מגיע מרקע קשה ובנה את עצמו בשתי ידיים – אך עליו נגזר להישאר באפלה כדי לשמר את מראית עין של יחסי כוחות תקינים – גברים לבנים מנהיגים את המדינה. אילי לא יכול לצאת לאור, הוא מבהיר לחברי הסנאט, ובכך מביא לנצחון של 'הטובים' – אוליביה וחבורתה, שעדותם נגנזת לטובת צליבתו של ג'ייק כאחראי הבלעדי ליחידה B613.
האישה הטובה
לאורך כל הסדרה קיים מתח סביב מעמדה של אוליביה, לעיתים אף מול מלי. המוטיב הקדום של האישה הטובה מול הרעה נוכח לאורך כל הסדרה ומגיע לשיאו בפרק האחרון. האישה הטובה – הרעיה הנאמנה והצנועה מול האישה הרעה – המכשפה, הפרוצה, שמנצלת את מיניותה כדי להתקדם, שהורסת משפחות – הן אוליביה ומלי, לכאורה. מלי שהייתה בתחילת הסדרה אשת-המועמד ואשת הנשיא, האישה שלצידו שעליה לחייך ולייצג ואף לסבול בשקט, שאסור שתהיה לה מיניות או רצונות ובטח שלא דעות – נשברת לאורך הסדרה. אוליביה היא האישה הרעה האולטימטיבית – היא מאהבת של גבר נשוי בעל כח ומתערבת בענייניו הפוליטיים וגם בחיי הנישואין שלו. אך לאורך הסדרה שונדה מראה לנו שהמציאות מורכבת יותר מהדימויים האלה ושוברת אותם בהדרגה. היא מראה את האהבה הגדולה בין אוליביה לפיץ לעומת נישואי הנוחות, חתונת המעמדות של פיץ ומלי וכך מעבירה אותנו לצד של אוליביה. אך מעבר לכך, היא מראה לנו תמונה מורכבת ומשתנה של שתי הנשים האלו. מלי בוחרת להתגרש מפיץ ולצאת לדרך עצמאית בתור מועמדת לנשיאות ואף מפתחת מערכות יחסים רומנטיות עם גברים שונים לאורך הסדרה ומראה שהמיניות אינה שמורה לאישה הטובה בלבד. אוליביה מגלה אמפתיה ואנושיות יותר ויותר לאורך הסדרה, ובשיא העונה הקודמת – אוליביה ומלי חוברות זו לזו כדי לנצח בבחירות כאילו אומרות – אנחנו לא מוגדרות לפי התבניות האלו וגם לא לפי הגבר שחלקנו, אנחנו גדולות יותר מכל זה.
בפרק האחרון בסדרה מוטרדת מלי מהדימוי שלה כאשת הנשיא, שכבר אינו רלוונטי, ועתיד להיות מוצג לכולם בגלריית התמונות לצד פיץ, הנשיא לשעבר והגרוש שלה. כאילו אומרת – אני כבר לא האישה הזאת, אני הנשיאה. בסוף הפרק, לאחר בילד-אפ של דקות ארוכות אנחנו רואות את הדיוקן שלבסוף הונח לצד זה של פיץ – הדיוקן של אוליביה. אוליביה, האישה האחרת, מוכתרת כ'אישה של', האישה הראשונה והכי נכונה. היא מקבלת הכשר – בתור מאהבת, בתור מערבבת ובתור אישה שחורה, כפי שאנחנו רואים דרך עיניהן של הבנות השחורות שבאות לצפות בה ונפעמות. זאת בניגוד לתפיסה שהציג אילי, אביה, בעדותו מול ועדת הסנאט. אוליביה יכולה לצאת לאור ולקבל הערכה על הישיגיה, על מי שהיא ועל אהבתה – כולן ולידיות.
לצד זאת, אנו רואים שמרכוס, מושא אהבתה של מלי, מופיע יחד עמה בצילום רשמי של חתימה על חוק חדש. המוסד הרשמי, הערכאי שבו לנשיא גבר יש 'אישה ראשונה' המשרתת את הציבור לצידו מתוקף נישואיהם, מתפורר לא רק עם בחירתה של נשיאה אישה – אלא גם מתוקף מעמדה האישי כגרושה, כאישה אמיתית – שהיא לא רק אובייקט או אקססורי לנשיא אלא אדם בפני עצמה עם מושא לאהבתה – לא בהכרח דרך מוסד הנישואין הכלכלי-פורמלי.
אז מי מנצח בסוף?
ניצחון הנרטיב של אוליביה והתעקשותה לצאת אל האור הוא ניצחון הטוב מול הרשע – ניצחון ה'כובעים הלבנים' מול ההתנהלות האפלה של B613. אך טמון פה גם ניצחון נוסף: לאורך כל הסדרה ניסה אילי, ואף הצליח, לשלוט בבתו אוליביה ולא בחל באמצעים כדי לעשות זאת. הוא שלח אליה מאהבים עושי דברו כדי לעשות בה מניפולציות וכדי שידווחו עליה וירגלו אחריה בעזרת מצלמות. לאורך כל הסדרה היא מתעמתת איתו, אך גם מחפשת את אישוריו ואת אהדתו, בתסביך הורי מורכב ששמור בדרך כלל לגיבורים גברים. בסוף הסדרה לא רק שאוליביה מנצחת את אביה, כך גם האמת שלה מנצחת. הקריאה הפמיניסטית הרדיקלית לפיה המציאות יכולה וצריכה להשתנות מקבלת כאן תוקף, אוליביה והאמונה שלה שאפשר אחרת, שאפשר לנצח בעזרת אחוות נשים ובעזרת יציאה אל האור ואמירת האמת – היא אות הסיום של הסדרה, וזהו המסר הסופי של שונדה. זהו השחרור האמיתי מדיכוי – דיכוי מחשבתי, דיכוי פטריארכלי ודיכוי גזעי.
