עשרים מטר מהבית שלנו יש בית ספר על-יסודי, שש שנתי, שכונתי, רגיל כזה. בעוד ימים ספורים הילד שלי, שהוא עדיין נמוך ממני, נכנס לכיתה ז' בבית הספר הזה. הילדים הגדולים יותר לפעמים באים לשבת על מעקה חצר הבניין ולעשן אחרי הלימודים ואני שומעת אותם מנסים להרשים אחד את השני. אני די מפחדת מבני נוער, במיוחד כשהם בכמויות גדולות. אז ברור שכשהילד שלי, שהוא קצת גדול וגם קצת קטן עדיין, הולך להיכנס למדמנה של מאות כאלה, אני חוששת מאוד. אני מתנחמת בכך שבית הספר צמוד לבית ושהכל פה קרוב ומוכר לו.
עוד ביסודי יכולנו לרשום אותו לבית ספר מיוחדג', דמוקרטי כזה. לפעמים שאלנו אותו אם הוא רוצה והוא לא רצה. לילד יש הרבה ביקורת, מנומקת ומפורטת, על בית הספר ועל מערכת ושיטות החינוך, אבל לדעתו בית ספר דמוקרטי "לא פותר את זה". מלכתחילה העדפתי שהילד ילמד בשכונה ויכיר ילדים מהשכונה ויספוג את החיים בחברה שלנו, הלא הומוגנית, גם כשלרוב היא מקולקלת. מבחינתי לגדל אותו כאן, בבניין רכבת משנות החמישים של המאה הקודמת, עם בעיות חשמל וצנרת, זה חלק בלתי נפרד מהחינוך שהוא מקבל.
בבית הספר היסודי הוא למד לפחות דבר אחד חשוב. הוא למד שבית הספר לא הוגן, שההחלטות שרירותיות, שלמורים יש כוח לא מאוזן – ושהוא יכול למרוד ולהתנגד לזה. בית הספר, עם התוכניות הפדגוגיות שנכתבות ומדוברות מעל לראש של הילדים, עם השאלות שנשאלות בדרך שלא מאפשרת תשובה אחרת מהמצופה, עם יכולת הבחירה המוגבלת, היא הכנה לעולם שמתנהל בצורה זהה לחלוטין. אם הוא היה בבית ספר לא "רגיל", אולי הוא לא היה לומד להעביר ביקורת, לבטא ביקורת ולהוביל מאבק כמו שהוא למד בבית הספר שלו בצורה אורגנית, מתוך התנגדות לבית הספר ולדרכיו.
אך מה שהיה יחסית קל בבית ספר יסודי, נראה עכשיו מאיים יותר. אם בית הספר היסודי היה מפלצת קטנה שהילד המרדן והאהוד שלי הצליח לאלף, בית הספר העל-יסודי נראה כ-Boss-Battle. אולי לא מפלצת הבוס הכי גדולה והכי מפחידה שאפשר להיתקל בה, אבל בהחלט בוס של שלב ביניים. בבית הספר מאות תלמידים, הגדולים שבהם בני 18. הילד שלי יכנס עוד ימים ספורים לבית הספר, כשהוא בן 11 שנים ו-11 חודשים. ולמרות שפער הגילאים הוא אותו פער, ההבדל בין 12 ל-18 הרבה יותר משמעותי מאשר ההבדל בין 6 ל-12. לא שההתפתחות עד גיל 12 היא לא עצומה ומדהימה, היא כן, אבל היא לא מפחידה. עכשיו כבר כן. אני מפחדת מאלימות, אני מפחדת מבריונות, אני מפחדת שהוא ילמד מהם דברים מחרידים, מהמורים ומהתלמידים. אתן יודעות ממה אני מפחדת. אני מפחדת שהוא ילמד מהם להיות גבר.
ולא רק מזה. בבית הספר רוצים להכניס לו לראש ערכי מצוינות וערכים. כשאומרים מצוינות וערכים בבית ספר מתכוונים רוב הזמן להכין אותו לשירות צבאי. בשנה שלפני הקורונה נתלתה על שעריו של בית הספר כרזת בד מפוארת, ספק מכריזה, ספק מדרבנת, ספק מאיימת בכפייה: בוגרי בית הספר הזה הולכים לשירות משמעותי בצה"ל. הילד ואני דמיינו איך אנחנו יכולים לחבל בכרזה, אבל בסוף לא עשינו כלום. אולי אתן תוהות ולא ברור לכם האם אני דמות הורית כשירה. מזל שאנחנו אשכנזים ומאיתנו לא לוקחים ילדים.
גרוע לא פחות, ילמדו אותו שהציונים שהוא יקבל במבחנים אומרים עליו משהו כבן אדם. זה מסר גרוע להעביר לילד ולא משנה מה הציונים שלו. אז אני חוזרת ואומרת לילד שלי שהדבר היחיד שחשוב זה שהוא יהיה אדם טוב ולא יפגע באחרים, כל השאר הרבה פחות חשוב. אבל המכונה המשומנת הזאת עלולה לנצח אותי. אם הוא יחשוב בטעות שציונים גבוהים או הצטיינות במשהו או קבלה ללימודים מסוימים, או לעבודה מסוימת, או השתתפות בשירות צבאי בכלל או ביחידה יוקרתית בפרט, הופכת אותו לשווה יותר ממישהו אחר, הרי שהמפלצת ניצחה אותנו.
הילד שלי חכם ורואה דרך כל הטריקים של בית הספר. הוא לא מאמין לרוב המורים, הוא קולט שהם מבלשטים אותו וזה אומר משהו גרוע מאוד עליהם וטוב מאוד עליו. אני מפחדת שהמרד בבית הספר יזרוק אותו לידיים של מורים גרועים לא פחות, נערים שלימדו אותם להיות גברים. כוחי ללמד ולחנך אותו מוגבל לטריטוריה שלי. הוא יודע שהציפייה היחידה של ההורים שלו ממנו, היא שהוא יהיה אדם הגון וטוב. הוא יודע שהפעמים היחידות שכועסים עליו לא קשורות להישגים לימודיים, אלא להתנהגות בין אנשים. הוא יודע שמותר לו להתנגד ומותר לו למרוד ושלעיתים קרובות יש במה. זה כל מה שאנשים צריכים לדעת בעולם הזה. אני מקווה שזה מספיק.
תמונה בראש הכתבה:
תגובה אחת
למה שלא תשלחי אותו לבית ספר חרדי? החרדים לא משרתים, או מכל מקום יכולים לא לשרת בצבא.
ושם לא לומדים דברים שעוזרים לעשות קריירה ולא דוחפים ל"מצוינות" – כך שאת יכולה להיות מרוצה.
את פעם חסמת אותי כי העברתי ביקורת על המפלגות החרדיות. אז זה מחזק את ההנחה שלי שאת בעד בתי הספר החרדיים. לא?