יום אחד, לפני כמה שנים, קיבלתי טלפון מרן רזניק, כתב הבריאות הוותיק והמוערך של עיתון "ישראל היום" ושותף לדרך.
"יש בחורה, קוראים לה נועה (שם בדוי), היא קשורה כבר יותר משבועיים במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים תל השומר, המשפחה שלה מוכנה לדבר". זה היה משפט שאי אפשר לתפוס אותו. רזניק סיפר לי שהמשפחה הייתה כבר פעמיים אצל מנהל המחלקה והתחננה שישחררו את נועה מהקשירה. מנהל המחלקה פטר אותם בזלזול ואמר שאם הוא רוצה הוא יכול לקשור "גם שבועות וחודשים".
לא הכרתי את הנושא כלל. תחום בריאות הנפש היה משהו שעד אז, מאי 2016, בקושי טיפלנו בו. היו לנו מלחמות אחרות באותן השנים: טיפלנו כמעט בכל יום במתווה הגז, בהכנסת שירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ) לבית החולים הציבוריים ובעוד המון נושאים חברתיים-כלכליים, אבל לשם לא הגענו. ידעתי שכמה חודשים לפני כן, ארגון "בזכות" הוציא דוח תקדימי בנושא, שחשף שאחד מכל ארבעה מטופלים במערכת בריאות הנפש נקשר ושמדובר בשגרה יומיומית במחלקות ובבתי החולים הפסיכיאטריים. ניסיתי להבין מה זה אומר, ניסיתי להבין איך זה נראה וככל שהתעמקנו בזה יותר התבררה לנו עוצמתה של הזוועה.
וזה מה שאמרתי בפתיח לתוכנית, בבוקר ה19 במאי 2016
"בואו נשים לרגע בצד את המהומה הפוליטית של 24 השעות האחרונות. אל תדאגו, תיכף נדבר כאן על ליברמן לביטחון ולאן ילך יעלון וגם שלי יחימוביץ' תהיה כאן בתגובה למתקפה חסרת התקדים שהטיח בה אתמול יו"ר העבודה יצחק הרצוג, מסתבר שהיא האשמה בכל. אבל לפני כל זה תקשיבו בבקשה לסיפור הבא: בחדר בידוד אחד, בבית החולים תל השומר, נועה , מטופלת נפש במצב קשה, קשורה בשתי ידיה ובשתי רגליה, מזה 19 ימים ברציפות. אני חוזרת, תשעה עשר ימים ברציפות מטופלת קשורה בידיים וברגליים במחלקה הפסיכיאטרית של תל השומר. היא עושה את צרכיה בטיטול ומורדת בהשגחה לרחצה רק פעם ביומיים. לפי עדויות בני המשפחה שהגיע לידיו של רן רזניק, הם לא הורשו במשך מספר ימים לבקר אותה. הם לא הורשו גם להביא לה ספרים עיתונים ומזון לחדר הבידוד. אחותה של נועה שתתראיין כאן גם היא הבוקר שואלת: האם מדובר בענישה? מכיוון שנועה, נזכיר, מטופלת נפש במצב קשה מאוד, התפרצה על אחות במחלקה?"
כפי שאתם מבינים, הייתה סערה פוליטית גדולה באותו הבוקר והמון נושאים בוערים אחרים. בכל זאת, הבנו שיש כאן סיפור אחר. שונה. חריג. סיפור שיכול וצריך לשנות מציאות. בימים שלאחר מכן הזכרנו כל בוקר שנועה עדיין קשורה. ראיינו את אחותה, שהייתה מוכנה לדבר באופן מעורר הערצה בגלוי על מה שעובר על נועה ועל המשפחה כולה ולא הרפנו מהסיפור הזה. נועה שוחררה מהקשירה המחרידה ביום ה25 רק בעקבות התערבות של בית המשפט. הסיקור התקשורתי לא הספיק כאן ואנחנו היינו רק חלק ממה שנדרש על מנת לשחרר אותה.
משרד הבריאות, אגב, התנגד נחרצות לשחרור שלה מהקשירה עד לרגע האחרון, כולל באולם בית המשפט. היא הועברה לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע, שם לא קושרים כמדיניות כבר שנים. ומאז ועד היום – ויש עליות ומורדות במצבה, כמו אצל כל פגוע נפש – היא לא נקשרה יותר אף פעם.
החשש להתפרסם בתקשורת פועל היכן שהאנושיות נכשלת
הסיפור הזה שינה מציאות. מי שהיה אז מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, גילה לראשונה אצלנו בשידור שיש מטופלת שקשורה כבר 19 ימים. הוא היה מזועזע. הוא לא הבין איך הוא שומע על כל אסיר פלשתיני ששובת רעב יותר מ24 שעות, אבל לא על מטופלת שקשורה כבר 19 יום. הוא, כמונו, לא הבין איך יכול להיות שמדינת ישראל המתקדמת נוהגת במטופלי הנפש שלה בשיטות שעברו מן העולם מזמן. הוא הבהיר בראיונות אצלנו ש"מה שהיה לא יהיה עוד". זה היה רגע מכריע.
המקרה הזה הביא לחשיפה של אירועים נוספים. הוא נתן אומץ לבני משפחה להיחשף ולספר על מה שעוברים היקרים להם בתוך בתי החולים הפסיכיאטרים. כי עד היום, למרות ההתקדמות העצומה בשבירת הסטיגמות, רוב האנשים מתביישים להיחשף כפגועי נפש או כקרובים של פגועי נפש. עד היום, למרבה הצער, מדובר בעיני חלק מהציבור, בכתם. את זה עדיין לא הצלחנו לשנות.
השינוי מלמעלה, האמירה הברורה והחדה של מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, ש"מה שהיה לא יהיה" גרם לשינוי מידי בבתי החולים הפסיכיאטריים. בין אם מהחשש להגיע לתקשורת ובין אם מתוך הבנה שקשירה אינה טיפול, נוצרה רתיעה כמעט מיידית משימוש תכוף בפרקטיקה האיומה הזו.
ועדת חקירה הוקמה במשרד הבריאות לבדיקת אירוע הקשירה של נועה. מסקנות הוועדה העלו ביקורת קשה מאוד על שרשרת האירועים שהובילה לקשירה של מטופלת במשך 25 יום ונקבע שהקשירה הייתה אכזרית וכמעט כולה בלתי מוצדקת ולמעשה – בלתי חוקית.
אחר כך, בעזרתה של עו"ד אדמית רוזנצוויט, חשפנו שבבית החולים "שער מנשה", בית החולים הפסיכיאטרי הגדול בישראל, מוחזקים בבידוד אכזרי, אין מילה אחרת, בתנאים לא אנושיים, 15 מטופלים. חלקם אנשים עם עיכוב התפתחותי קוגניטיבי או עם אוטיזם, אחד מהם נפגע בראשו כשהיה נער. ארבעה מתוכם הצלחנו להוציא משם במאמצים אדירים ולהעביר למקום שמתאים להם ולצרכים שלהם. אחד מהם נפטר לאחרונה, בגיל 38, ממחלת כליות שהתפרצה אצלו בגיל צעיר (פגועי נפש שנמצאים שנים בבתי חולים פסיכיאטריים סובלים מהמון תופעות לוואי בעקבות הכמות העוצמה של התרופות שהם מקבלים). את שלוש השנים האחרונות לחייו הוא עשה במקום שעטף אותו בחום, אהבה וקבלה בכל רגע. אלו שיצאו מהבידוד האכזרי בשער מנשה קיבלו את החיים שלהם במתנה, אבל לא עם כולם הצלחנו. נותרה לנו עוד עבודה רבה בסיפור הזה.
התקווה הגדולה שלי, כבר כמה שנים, שכבר לא נהיה בין הבודדים בעיתונות הישראלית שמטפלים במה שקורה בבתי החולים הפסיכיאטרית. ככל שיותר מטופלים ומשפחות ידברו, כך תגדל המודעות ויבוא התיקון. רוצה שעוד ועוד כלי תקשורת יביאו סיפורים בלעדיים כאלו. כי הם קורים. כל יום. https://t.co/oVecwZc5Nw
— kereneubach (@kereneubach) August 29, 2018
מאז שנות החמישים, הנושא כלל לא נבדק
תוצאה נוספת של הפרסום הייתה הקמה של ועדה לקביעת נהלים ברורים לשימוש בקשירה ובבידוד, על ידי בר סימן טוב. לוועדה הזו היו מסקנות ברורות: היא המליצה לאסור בחוק על קשירה ובידוד של חולי נפש למעט במקרים חריגים ביותר, לצד רגולציה משפטית ורפואית הדוקה ביותר.
בשלב הראשון, מסקנות הוועדה הפכו לחוזר מנכ"ל. למעשה, קובץ ההוראות המעשיות ביחס לקשירות ובידודים במערכת הפסיכיאטרית, שתקף היום בכל מוסד של בריאות הנפש ברחבי הארץ. האם הוא מיושם ככתבו וכלשונו? אין לנו דרך לדעת. אבל אנחנו כן יודעים את הנתונים הרשמיים של משרד הבריאות, שגם אותם החל המשרד לאסוף רק אחרי שרשרת האירועים הזו. עד אז, מאז שנות החמישים, הנושא בכלל לא נבדק.
על פי נתוני משרד הבריאות שפורסמו בסוף שנת 2018, בין השנים 2018-2016 חלה ירידה של 76% בקשירת מטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים. בחלק מבתי החולים הירידה בשימוש בקשירה מגיעה לכדי 90% ובאה לידי ביטוי גם במספר הוראות הקשירה שנותנים רופאים, המספר הממוצע של מאושפזים שנקשרו מדי חודש והיחס בין מספר ימי האשפוז לקשירה. זה נתון דרמטי. אין דרך אחרת להגדיר את זה.
לזה קוראים לשנות מציאות. אני מניחה שבכל שנות העבודה שלנו בתוכנית, זה ההישג הכי חשוב שלנו, הכי משמעותי, שהשפיע הכי הרבה על חיים של אנשים ושינה אותם לטובה.
לשנות את סדר היום, מילולית
אבל יש כאן משהו מעבר לסיפור הצלחה עיתונאי שמשנה מציאות. הסיפור הזה הוא הדרך שלי להסביר איך התוכנית "סדר יום" עובדת. מה מנגנון ההפעלה שלה, מה הDNA שלה. מה הDNA שלנו כעיתונאיות.
אנחנו לא חוששים לטפל בסיפורים שאף אחד לא מטפל בהם. להיפך, אנחנו רוצים לטפל בסיפורים שאף אחד לא מטפל בהם; אנחנו לא נרתעים להקדיש הרבה זמן לנושא אחד. אנחנו מתגאים ביכולת שלנו להעמיק בנושא; אנחנו לא מפחדים לחזור לאותו נושא פעם אחר פעם אחר פעם. להיפך, אנחנו משוכנעים שרק כך אפשר להשפיע באמת, על השיח הציבורי ועל המציאות.
רק באופן הזה הפכנו את מתווה הגז לשיחת סלון בכמעט כל בית בישראל; רק באופן הזה העלנו את נושא התאונות בענף הבניה למרכז סדר היום כך שגם השרים, חברי הכנסת והפקידים היו חייבים להתמודד איתו; רק באופן הזה הצבנו במרכז סדר היום את שיטור היתר בפרט והאפליה נגד יוצאי אתיופיה; רק באופן הזה הצלחנו למנוע את הכנסת שירותי הרפואה הפרטיים לבתי החולים הציבוריים, דבר שהיה פוגע בכל אחד ואחת מאיתנו שאינו עשיר מאוד מאוד מאוד.
מקור המידע העיקרי שלנו הוא הציבור. חלק נכבד מהסיפורים הבלעדיים הכי חזקים והכי חשובים שלנו הגיע אלינו ממאזינים, מאנשים ששומעים אותנו וסומכים עלינו. לא מפוליטיקאים, לא ממקורות עלומים ולכן אנחנו לא צריכים לשרת אינטרסים של אף אחד. רק של הציבור.
כשהתחלנו את התוכנית, לפני 12 שנה מירית הושמנד מיטראני, העורכת המייסדת ואני חשבנו על משפט אחד, קליט שאמור לסכם את מה שאנחנו רוצות לעשות וזה הלך ככה: "אנחנו כאן בשביל מי שאין לו לוביסטים".
כך זה נשאר עד היום. הנושאים התחלפו, מנגנון ההפעלה נשאר בדיוק אותו דבר. וככה זה צריך לעבוד מבחינתנו, לעוד שנים רבות. זו סוג העיתונות שאנחנו רוצים לעשות. זו הסיבה שאנחנו במקצוע.