יעניין
אותך
מערכת פוליטיקלי
27 יוני 2022 | משך הקריאה: 30 דקות
על הפלות, על הקושי, על הצורך - ועל הצורך בשינוי המנגנון
במה פתוחה לעדויות וסיפורים אישיים על הפלות, כחלק מפרויקט #נשים_מדברות_הפלה מעמוד הפייסבוק של פוליטיקלי קוראת

דנה מאירסון:

אני בת 29 ומגלה שנכנסתי להריון לא רצוי מרומן קצר עם תייר שכבר חזר לביתו. לא היה אפילו רגע של התלבטות.

ברגע שישבתי בשירותים של המשרד בו עבדתי וראיתי את התוצאה החיובית התקשרתי לחברה והיא באה לאסוף אותי. ישר לגניקולוג ואז לוועדה. הכל נעשה ברוח טובה ומבודחת, בלי דרמה ועם הרבה הומור, אפילו הגניקולוג היה נחמד. בוועדה הרגשתי ברת מזל, אני רווקה, אני מתחת לגיל 30. גילוי מוקדם, נתנו לי כדור. חברה מספרת לי בווטסאפ שהכדור לא עבד לה, והיא היתה צריכה גרידה בכל מקרה, ולהתכונן לדימומים קשים.

עכשיו אני קצת בלחץ, אני לפני טיול גדול ומרגש לחו"ל וממש לא מתאים לי שההריון הזה ישבש לי את התכניות עכשיו. אבל תור לגרידה יש רק עוד חודשיים, אז נופל הפור. לוקחת כדור אחד, וצריכה לחזור אחרי כמה ימים לקחת את השני. קובעת עם חברה שאבוא לישון אצלה והיא תיקח אותי ותהיה איתי שם.

בלילה שלפני הכדור השני, אני כבר אצלה מתכוננת ללכת לישון, הולכת לשירותים וקולטת שאני מדממת הארד קור. היא לוקחת אותי למיון, אני מדממת על הכסא בחדר המתנה, הולכת לשירותים, תוך שניה הם נראים כמו סצנה מאיזה בי מובי. חושבת על זה שאני במחלקת נשים, שיש פה נשים בשמירת הריון ואיזה מסריט זה יהיה להן לראות את התא ככה. מנסה לנקות את הכל אבל אני חלשה. בסוף מצליחה איכשהו לטפל במצב. בתוך כל הסיטואציה הזאת כל איש שירות שאני פוגשת, המזכירה במיון נשים, האחות שלוקחת לי דם, הרופא, כולם שואלים אותי למה אני מפסיקה את ההריון. באיזשהו שלב אני שואלת את עצמי למה. למה כולם שואלים אותי את השאלה הזאת, ועוד בזמן שאני בשיא של הפלה. מה הסיבה חשובה עכשיו?

לילה של דימומים וצירים ואני משוחררת הביתה. לא צריך אפילו לקחת את הכדור השני, ההפלה הושלמה. רק לבוא לביקורת בעוד שבועיים. אני נושמת לרווחה ומשאירה את הסיפור הזה מאחורי, וכשמגיעה לביקורת זה מרגיש לי כאילו זו כבר חוויה מהעשור הקודם. רק שלא, כי ההפלה לא הושלמה. יש בתוכי שאריות של תוכן עוברי, מספרת לי הבודקת בזמן שהיא מחזיקה את מוט האולטרסאונד שנמצא בתוכי. ואז, כשאני בסיטואציה המוזרה הזאת, בהלם שהסיפור עוד לא נגמר היא אומרת לי "אני לא מבינה אותך, לא מבינה נשים כמוך. באיזה גיל בדיוק את חושבת להקים משפחה?"

בגיל 18 עברתי הפלה. הייתי חיילת בבסיס פתוח במרכז הארץ והיה לי בנזוג שהיה איתי באותה השכבה בתיכון. כשגיליתי שאני בהריון סיפרתי לו ובאותו היום הוא כבר הספיק להיעלם. לא הייתה לי את הפריבילגיה לספר לאמא שלי כי פחדתי שתשפוט במקום לסייע (לפעמים נדמה לי שלצד ההגדרה המילונית 'שמרנות' מופיעה התמונה שלה) ובנוסף פחדתי נורא לעשות את הפרוצדורה בתוך המסגרת הצבאית (מחשש שאיפשהו זה יירשם ויכתים את שמי… בכל זאת הייתי בת 18 והחרדות שעברו לי בראש היו רחוקות מפחד מציאותי).

מפה לשם סיפרתי לחברה ששירתה איתי בבסיס והיא הפנתה אותי לרופא פרטי. תוך שבוע מצאתי את עצמי מחפשת מאיפה לגרד 7000 שקל להפלה. לפני ההליך עצמו (שכלל אשפוז יום, לקיחת כדור אחד, שחרור ואשפוז ביום למחרת לשם לקיחת כדור שני) הייתי צריכה לעמוד בפני וועדה של שלושה מומחים (גברים) ולהסביר למה אין לי לא את היכולת או הרצון להמשיך בהריון הזה.

אני בחיים לא אשכח את היום הזה ועברו כבר 14 שנים. בתור לוועדה נתקלתי במישהי שלמדה איתי בשכבה. אני זוכרת שהסתכלנו אחת על השניה ולא אמרנו מילה. כאילו כרתנו ברית של שתיקה, את לא תספרי שראית אותי ולהיפך. בדיעבד אני חושבת לעצמי אם רק היינו ניגשות, מדברות, מנחמות אחת את השניה, אולי זה היה הופך קל יותר.

כשהגיע תורי ועמדתי מול הוועדה לא הצלחתי לדבר. השתתקתי. אני זוכרת שבראש שלי ידעתי מה אני רוצה לומר אבל חוסר האונים השתלט ולא הצלחתי להוציא הגה. הטראומה הזאת תלווה אותי למשך כל החיים. הכוח על הגוף שלי נלקח ממני בשניה וניתן לשלושה זרים. ההבנה שהם יכולים בהחלטה של רגע להכריע את הגורל שלי. בסופו של דבר הצלחתי לומר כמה משפטים על המצב שלי. שאני חיילת. רווקה. ללא יכולת כלכלית או נפשית לדאוג לתינוק. הוועדה בסוף אישרה את ההפלה אבל זה לא הפך את כל העניין לפשוט יותר.

ביום הראשון של האשפוז באסותא פגשתי את הרופא המטפל בעמדת המזכירות. הוא הנחה את המזכירה בקבלה על ההליך שלי ואמר בקול גבוה, היא צריכה לעבור היום את השלב הראשון בהפלה. אני זוכרת שהסתכלתי על המזכירה והיא עליי והבושה ניכרה על פניי. היא הבינה מה עובר עליי והעירה לו שזה לא לעניין, אבל זה לא כל כך עניין אותו. במשך האשפוז היו עוד המון סיטואציות הזויות שאין כל כך איך להסביר אותן אבל המכנה המשותף לכולן היה חוסר רגישות של הצוות הרפואי. בשביל אותו גניקולוג הייתי לא יותר מנתח בשר עם מזומנים ביד. אני זוכרת ששאלתי אותו בתמימותי אם אוכל לפרוס את התשלום לכמה תשלומים כי אני לא בטוחה שאצליח לגייס את כל הסכום עד מחר והוא ענה בקרירות שאם אין לי את כל הסכום אז לא יבוצע ההליך.

יש עוד המון פרטים בסיפור הזה שאני לא בטוחה אם הדחקתי או שהלוואי ופשוט נשכחו ממני אבל מה שעצוב יותר מהכל זה שלא היה לי מושג שהחלק הפיזי, הכאב שהיה כרוך בתהליך היה הדבר הכי פחות קשה. בחודשים שאחרי לא הצלחתי לדבר.. זה נשמע מוזר אפילו היום כשאני כותבת את זה כי אחד מסימני ההיכר שלי הוא היכולת להביע את עצמי בצורה ברורה, אבל בימים שלאחר מכן אני זוכרת שפחדתי נורא לראות אנשים, להיתקל בחברים בבסיס או אפילו לדבר עם אחיות שלי, מהחשש שיצא לי משפט לא ברור מהפה. שלא אצליח לבטא את עצמי, שאגמגם. בדיעבד היום אני בטוחה שחלק גדול מהטראומה שעברתי מקורו בחוסר השליטהעל הגוף שלי שנלקח ממני בשניה והשרירותיות שבה אותה וועדה יכלה להחליט אחרת.

היום, במבט לאחור אני לפעמים חושבת מה היה קורה אם הייתה מישהי איתי שם מול אותה וועדה. אם לא הייתי צריכה לעבור את זה לבד, אולי לא הייתי סוחבת את הטראומה הזאת עד היום.

זה היה הריון שני ורצוי. בבדיקות הדם הראשונות התגלתה בעיה רפואית. ההמלצה הייתה להפיל.

גם כשיש המלצה רפואית את עדיין נדרשת לעבור אצל הוועדה ולקבל אישור. אמרו לי לא לדאוג, שזה רק חותמת גומי כי יש לי המלצה רפואית.

לפני הוועדה את צריכה ללכת לרופא נשים על מנת לקבוע את גיל ההריון. בעודי שוכבת אצל הרופא ברגליים פשוקות אני קולטת שאני מתפללת בשקט שלא יהיה דופק. שלא יהיה דופק. שההחלטה להפיל לא תהיה עלי. וכשקלטתי שאני מתפללת שלא יהיה דופק התחלתי לבכות. אחרי זה נסעתי לוועדה.

ישבתי מול שלושה גברים.

כבוד מעלתם אישרו לי להפיל, וכך הרגשתי כשיצאתי משם. קטנה מולם על גופי. הם המחליטים. הם הפוסקים. מי הם בכלל.

זו הייתה חוויה טראומטית והביורוקרטיה של כל הוועדה הזאת לקחה חמישה שבועות. חמישה שבועות שבהם נאלצתי להסתובב בהריון ועד שקיבלתי את האישור הנכסף.

יכול להיות שכל יום הוא תאריך לידה צפוי של אשה שבחרה לעשות הפסקת היריון,

היום זה היום שלי.

ויוולד בו משהו אחר.

במקרה מתוך הניירת של בדיקת האולטרסאונד נחקקה אצלי השורה: "תאריך לידה צפוי 12.6.20"

אני בזוגיות שלושה חודשים, ראשוניות של קשר עם חיבור חם, בוסרי ועוטף. עשינו מה שידענו על מניעת היריון והוא הגיע.

נשמה שירדה לעולם בתוך הרחם שלי, אנחנו לא היינו שם לתת לה בית.

הרגשתי את ההריון בגוף, התחלה של משהו חדש. גוף זר שקיים וטופח בתוכי, הרחם נסגר וממשיך את תהליך ההפריה ואני בפער עם המציאות הזו. הגוף עייף והנפש מותשת, מרוגשת, אבודה, בודדה, כועסת ומבולבלת.

הרחם המופלאה שבתוכה נרקמים חיים חדשים וגוף האשה שמזין, שומר ומאפשר אותם. עם האקראיות העצומה והאיומה שמזמנת אפשרויות ומעלימה אותם.

אני שלומדת את היכולת המתמשכת לנשום לכאב הלב ובו בזמן ליופי, להעמיק בגילוי תנועת החיים עם ההכרה הגדלה למסוגלות שלי בהם.

הזמן עובר,

אני מתאבלת

ואט אט מסכימה להניח למה שהיה,

ליחסיות היקרה.

מסתכלת הלאה ומבעד לרטט רואה

פ ת ו ח

ואוהבת.

בהכרת הטוב על מה שהיה ויהיה,

משחררת אותי ואת עוברי הלאה להמשך המסע ביקום.

מאחלת לעצמי להעמיק את היכולת לשאת

מורכבות, חוסרים ומטענים.

להיות קרובה אל עצמי

ומחובקת.
את המכתב הכנסתי לבקבוק והשלכתי לים

הילה

אני בת 37 עם שני ילדים קטנים בבית, נכנסתי להריון שלישי. כל תחילת ההריון אני מרגישה זוועה, בחילות נוראיות, חולשות, והתור לרופאה שאני הולכת אליה זה שנים, נקבע לעוד כחודש. בשני תורי החירום שהלכתי לבינתיים, הרופאים אפילו לא הסתכלו לי בעיניים, בדקו שניה וחצי ואמרו שהכל בסדר,יש דופק. יום אחד הרגשתי ממש רע בעבודה, קפצתי באמצע היום לקופת חולים, הרופא שלח אותי לאולטרה סאונד. כשהמתמר על הבטן שלי, אני רואה על המסך שני שקי הריון שוחים להם בכיף בבטן שלי (שבוע 11!!! הרופאים שבדקו עד עכשיו אפילו לא ראו שני שקים), ומאותו רגע ועד שבוע אחרי כשיצאתי מאשפוז באיכילוב – לא הפסקתי להקיא ולבכות. לא הייתי מוכנה לתאומים, וממש לא ידעתי מה לעשות.

אהובי ואני הלכנו לרופא פרטי,שהרגיע והסביר שאפשר לעשות הפחתה, ושיהיה בסדר – שאני צריכה להמתין לסקירה ולעבור ועדה,אבל שהכל בקטנה. כך קרה שהגעתי לועדה שאננה, לבד, תוך הבנה שאני אומרת את האמת ויוצאת עם אישור אחרי 10 דק (אחרי הכל מדובר בבית חולים פרטי במרכז הארץ ואני לא מתכוונת לשקר). נכנסתי לחדר למזלי הקדמתי. ישבו שם פסיכיאטרית (מרושעת) ועובדת סוציאלית (מלאכית), הסבירו לי שצריך לחכות לגינקולוג, אבל שבינתיים אסביר למה באתי. סיפרתי להם שאנחנו הורים לשניים, אין לנו יכולת כלכלית להחזיק ארבעה, שנינו במשרה מלאה. לאחר, הוציאו אותי מהחדר והמתנתי. כשהגיע הרופא, נכנסתי לחדר ואז העובדת הסוציאלית אמרה לו שהפסיכיאטרית לא מאשרת את ההפלה. באותו רגע התפרקתי לרסיסים ולא הפסקתי לבכות. ההבנה שמישהי באמת תחליט על הרחם שלי, היא לא נקלטת עד לרגע שאת שומעת את זה. בעקבות הבכי קורע הלב, הרופא והעובדת הסוציאלית שאלו אותי שאלות מנחות ומעולות שהובילו לכך שאני בטראומה מלידת קיסרי חירום בהיריון הראשון שלי – לכן, ניתן לאשר לי את ההפחתה על סעיף נפשי.

לסיום הסאגה נכנסתי עם הפסיכיאטרית לחדר שליד בכדי שתרשום את האישור. היא רשמה והסתכלה עליי במבט חודר, ואז היא שאלה אותי – מה כבר ההבדל בין 3 ל4?!?! שהיא מקווה שאני לא אצטער על כך כל החיים שלי ואז עזבה את החדר.

כל הזמן הזה ישבתי עם אשה שעוברת חוויה כזו, בלי רשת תמיכה של בן הזוג, משפחה, חברים ורופאים. אני בהחלט לא מצטערת על ההפחתה ולו לרגע.

אז אולי הסיפור שלי קצת אחרת.

בגל 27 גיליתי שאני בהריון. נשואה כמעט שנתיים, עבודה מסודרת, לכאורה הזמן הכי פחות לא מתאים. הבעיה היא, שגיליתי את ההיריון שבוע אחרי שבעלי עזב את הבית. עברנו תקופה נוראית עם המון המון ריבים, טיפול זוגי שלא עזר הרבה והחלטנו שדי.

אז גיליתי. ומבחינתו לא הייתה אופציה אחרת חוץ מלהביא את הילד הזה. ואני? זוכרת שהרגשתי שעולמי חרב עליי, מה אני עושה עכשיו ואיך אני קמה מהרצפה.

הרגשתי נורא ולא רציתי את ההיריון הזה, הרגשתי שילד לא מביאים בכוח, כדי להציל נישואים, בכל זאת, המשקעים לא הלכו. התחלפו, אולי. אבל הם עדיין היו שם.

רופא הנשים חבוש הכיפה לא הבין את השאלה שלי. אמר, "אבל את נשואה" ו"את בדיוק בגיל המתאים" ואחרי שבלעתי את הדמעות ושאלתי שוב, המליץ ללכת לבית חולים פרטי ("כי לא יאשרו לך ועדה בחיים").

שבוע אחרי, בית חולים פרטי, לא מבינים למה אני שם כי הרופא שכח להודיע שאני באה, במהלך הזמן הזה אני מרגישה נוראי. נפרדתי מ3500 ש"ח ואני מרגישה כל כך הרבה זלזול כלפיי, בלתי נראית. לא ככה צריך להרגיש לפני ניתוח.

לאחר מכן, היתה לי פגישה עם עו"ס שאומרת שילדים זה שמחה, מנסה לנענע ראש מבלי שאשים לב – ובשעה 14 הגיע תורי. אף אחד לא דיבר איתי, למעט הרופא שסימן לי איפה להניח את התכשיטים שהורדתי. מובלת לחדר על מיטה קרה וצפצופים מסביבי ואני לבד מרגישה נורא, מתחרטת לא מתחרטת ובעיקר לא מפסיקה לבכות.

בבדיקת רופא, שבועיים אחרי, הרופא אמר לי שהרחם שלי "ריק מתוכן, כמו שרצית". זה לא עזב אותי כמעט חצי שנה.

אני יודעת היום שעשיתי נכון. יודעת כי הייתה לי את התמיכה, גם אז, מאימא וחברים קרובים. אבל ההרגשה הזאת, המבטים שמופנים אליי, נשואה, בלי ילדים, כאילו ציפייה והלם שאני לא מעוניינת, הם משהו שלא אשכח בחיים.

לפני שנתיים, ביום ההולדת ה 37 שלי, אני מגיעה הביתה ומגלה שנכנסתי בטעות להריון. אני נשואה ויש לי שני ילדים, וטוב לנו ומצאנו את האיזון שלנו כמשפחה. המומה הגעתי עם בעלי לרופא הנשים היחיד שהיה פנוי לקבל אותי באותו היום, סיפרתי לו את הסיפור כשאני בסערת רגשות. הרופא סיים לבדוק אותי ואז הוא התיישב מולי בעודי ממתינה לכמה שיותר מידע שיכניס אותי לתחושת וודאות ושליטה. הוא מתחיל לספר לי על הילד השלישי שלו, שהגיע מהריון לא מתוכנן, על כמה הוא ואשתו התלבטו לגביו, החליטו להשאיר את ההיריון הזה, ובסוף יצא להם ילד מהמם ומוצלח, עד כדי כך שמצאתי את עצמי מתבוננת בתמונות של הילד המוצלח הזה מהנייד של הרופא. התפרקתי כי הבנתי שנפלתי על רופא שאין לו שום אינטרס לתת לי מידע, ושהדרך שלו להרגיע אותי היא הדבר האחרון שאני זקוקה לו. יצאתי ממנו עם הפניה לבדיקות דם והרבה דמעות.

כעבור מספר ימים הגעתי אליו שוב עם תוצאות הבדיקות, ואחרי שבעלי העז ושאל אותו כמה שאלות על הפרוצדורה של הוועדה הרפואית הרופא איים שיוציא אותנו מהקליניקה שלו כי אנחנו לא מקשיבים להנחיות שלו.

יצאתי ממנו מפורקת, מרוב חרדה וחוסר אונים, הייתי בטוחה שאין לי סיכוי לעבור וועדה שתאשר לי הפלה וכבר התחילו לי מחשבות של פגיעה עצמית במצב כזה.

אחר כך, העברתי עוד יומיים שלושה בקריאה ברשת וטלפונים על בתי חולים שמתקיימות בהן וועדות להפסקת הריון, חלק מהשיחות הציפו עוד יותר את החשש שיש אי שם מישהו שיושב בוועדה ויכול להחליט עבורי שאני חייבת להשאיר הריון שאני לא רוצה בו ולגדל ילד שנוצר מנסיבות כאלה. לאורך הימים הארוכים האלה קיבלתי הרבה תמיכה מחברות וקולגות בעבודה שבזכותן הבנתי שכ"כ הרבה מהן ונשים אחרות עוברות את זה ופשוט לא מדברות וחושפות זאת.

כעבור יומיים נוספים הגעתי למרפאה פרטית שמבצעת וועדות רפואיות והפסקות היריון, לשמחתי הרופא שבדק אותי אבחן שעדיין לא היה לעובר דופק מאחר וההיריון היה בשלב מאוד מוקדם, כך שלא הייתי צריכה להיפגש עם עו"ס או רופא נוסף, ועוד באותו היום עברתי גרידה והשתחררתי הביתה.

באותו היום הבנתי שמי שיש לו האמצעים הכלכליים יזכה לסיים את הסאגה הזאת מהר יותר מאחרים, וזה כאב לי לגלות זאת. את הטראומה המצטברת מהשבוע הנצחי הזה שעברתי לקח לי לא מעט זמן לעבד, והיא עדיין מהדהדת בתוכי. חוויית חוסר שליטה, התחושה שהשליטה נמצאת בידיהם של אחרים על עתידך ועתיד משפחתך, לא אשכח אותה.

הייתי בן 34 ובתחילת החודש החמישי. הרופא הסביר שאחר כך צריך לנוח וכך וכך ימים. הסביר את הסיכון להריון כולו. אם הכל יהיה תקין, העוברית המתה תצא אחר כך בלידה עם השיליה. הרופא החדיר מחט ארוכה לבטן שלי, שכבר התחילה לגדול, ללב של העוברית, אחת משני העוברים שהיו לי בבטן. הוא הבטיח שזה לא יכאב. זה כאב.

היינו אחרי שנים על שנים של טיפולי פוריות – IVF וקודם IUI וקודם אוביטרל ו.. איך קראו לשני? הייתי אחרי 2 הפלות טבעיות ובאמצע הריון תאומים שהתחיל בעצמו מהפלה מאיימת.

באחת הסקירות התגלה מום קשה במוח של אחד העוברים. בבדיקה הראשונה הרופא לא אמר שום דבר וודאי, רק עשה פרצוף רציני ואמר ש"אולי" ו"תבואו בעוד שבועיים". בבדיקה הבאה כבר הראה לנו את מחיצת המוח הנטויה על הצד ואיפה שאמור להיות מוח אבל אין.

הוא שלח אותנו לעשות בדיקה נוספת בבית חולים.

אחד מהרופאים הראשיים של המחלקה עשה לי את הבדיקה. הוא הזמין את ראש המחלקה להסתכל על הממצאים איתו לפני שהם נותנים לי את התשובה. ראש המחלקה הזמין עוד רופא אחד שהגיע עם 2 מתמחים וכולם התייעצו. רק שם, כש-5 רופאים עמדו מעל הבטן שלי והתייעצו כדי לוודא שהם חלילה לא נותנים לי אבחנה שגויה, הבנתי כמה המצב חמור.

הם המליצו לעשות הפסקת הריון לעוברית עם המום (שכחתי איך זה נקרא. נראה לי שיש לזה שם אחר). אבל גם הסבירו מה אפשר לעשות במידה שאבחר לא להפיל, מה יהיה מצב התינוקת לאחר לידה ומה הטיפול הרפואי התומך האפשרי. בחרתי להפיל. בחרתי הרבה לפני שהם שאלו אותי.

אחר כך היה צריך ועדה. אני זוכר שזה היה די מהר, בדחיפות, כי ההריון כבר הלך והתקדם. בתור מחוץ למשרד של הועדה ישבו עוד כמה נשים, אבל אני זוכר רק נערה אחת צעירה מאוד. חשבתי שזה הכל די מצחיק, כי מה יעשו לי. לא ישאלו אותי שאלות קשות. לא ישפטו אותי. לא יאסרו עלי או יקשו עלי. כבר ממילא יש לי תור להפלה עצמה. זו הצגה. הצגה של וועדה.

נכנסתי – כמה שאלות חובה לוודא שאף אחד לא לוחץ עלי להפיל, מבט חטוף באבחנה של הרופאים על הנייר, חותמת ושלום.

מין בדיחה מיותרת כזאת, שתקועה בלי סיבה באמצע הבלגן הגדול.

חשבתי מאז הרבה על נשים שבשבילן זה לא בדיחה מיותרת.

לא מבין למה זה היה טוב.

הייתי בת 36 ונכנסתי להיריון לא מתוכנן. תזמון ממש גרוע כי בדיוק נפרדנו, יצאנו בדיוק חודשיים ושנינו הבנו שזה לא זה. הוא, ממדינה זרה שעמד לעזוב ולחזור הביתה, אני רווקה, שכירה, ללא חסכונות וללא משפחה שיכולה לתמוך. כולם, אבל כולם אמרו לי לשמור על העובר כי אני מבוגרת (נכון, תכלס), כי מי יודע מה יהיה בעתיד כשכן ארצה להיכנס להיריון. המשפט האהוב עליי מכולם: כל ילד מביא את המזל שלו.

אבל לי היה ברור מיד שלהיות אם חד הורית בנסיבות האלו לא מתאים לי בכלל. החיים שאוכל לתת לילד הזה לא יהיו החיים שאני רוצה לתת והחיים שלי יקבלו תפנית שאני לא מוכנה לה. בכלל. למזלי, גרתי באירופה, במדינה מתוקנת.

יש כאן אינסוף ספרי שירות וקליניקות מטעם משרד הבריאות וכאן לא קוראים לזה הפלה אלא "סיום היריון". 'הפלה' מרמז שנפל לך מהידיים, בטעות. 'סיום' אומר חד וחלק שאת לקחת את העניינים בידיים שלך. את לקחת אחריות.

הרמתי טלפון לאחד מהסניפים להפסקת היריון, שיחה טלפונית קצרה עם הבחורה האמפתית מהצד השני של הקו. מסרתי לה את הפרטים השבלוניים, היבשים (בת כמה, כתובת, טלפון, מצב אישי, מחזור אחרון) ונקבעה לי פגישה כבר למחרת. בפגישה, כך היא אמרה לי, את תמלאי שאלון ותהיה לך שיחה עם אשת צוות שלנו.

הגעתי לפגישה, שיחה של רבע שעה עם אשת צוות שניסתה להבין מי אני ולמה אני בוחרת בהפלה. החוק קובע ש (א) אני היחידה שתחליט על גופי (ב) המדינה חייבת להציג בפני את האפשרויות השונות שעומדות בפני – וזה בדיוק מה שהיא עשתה. ללא התנשאות ובטח ללא שום ניסיון לשכנע אותי אחרת. היא הסבירה לי מה האפשרויות, נתנה לי ברושור לקריאה וכבר קבעה לי תור להפלה היזומה.

כשיצאתי החוצה, ראיתי בחורה צעירה עומדת עם שלט אנטי הפלה בצד השני של הרחוב. חציתי את הכביש ושאלתי אותה בת כמה היא. אני בת 17, היא אמרה. את לא קצת צעירה מדי לנסות לשכנע אישה בוגרת לא לסיים היריון בלתי רצוי?

במרכז הסבירו לי שאסור להם לפנות לנשים ואסור להם לעמוד ליד הדלת ולכן הם עומדים אך ורק מהצד השני של הכביש.

שבוע אחרי זה הגעתי למרפאה, קיבלתי שני כדורים עם הסבר מפורט מה לעשות ולמה לצפות. נסעתי הביתה, זה היה ביום שישי ולפני סופ"ש ארוך. הכנתי הרבה ספרים, אוכל, סרטים. לקחתי את הכדור הראשון ולמחרת את הכדור השני. שתיתי יין עם האקס שבא להיות איתי. דיברנו. לא היה לו באמת יכולת להחליט, הוא כיבד את ההחלטה שלי. הדימום התחיל. התבוננתי בתחבושות הספוגות ונפרדתי מהחיים שעוד לא התחילו ורווח לי, כל כך רווח לי שאני חיה במדינה שמבינה שיש לי זכות על גופי, שמבינה שיש לי דעה ויש לי חיים והחיים של מי שפה יותר חשובים מה(אולי) חיים של מישהו שבכלל עוד לא פה. מישהו שהוא עדיין בגדר אפשרות. מדינה שמכבדת את אזרחיה ונמצאת שם בשבילם. מדינה שמבינה שלכפות על נשים ללדת ילד לא רצוי רק תגרום לחלקן ולחלק מהילדים להיות תלויות במדינה ובשרותי הרווחה ולחיות חיים אומללים.

מאז התחתנתי ונכנסתי להריון, ילדתי ואני אמא. כשאני חושבת על הולד שלא נולד, צר לי שהנסיבות לא היו נכונות. צר לי אבל אין בי חרטה. הלב? הלב קל. ההחלטה שלי היתה הנכונה עבורי, עבור העובר, עבור האב שלו. אני שמחה כי אני זו שיכלה לקבוע באלו תנאים אני אהפוך לאמא.

סטודנטית שנה א', שעת לילה מאוחרת ושני פסים על הבדיקה הביתית. לא היה רגע של ספק ואחרי כמה שעות של שוק ושל בכי ביליתי לילה לבן בקריאת כל מה שיש לדעת על התהליך (הרפואי והבירוקרטי ומה לא).

על הבוקר כבר הצלחתי להשיג תור לרופאת נשים של הקופה. הייתי מטופלת חדשה והיא התחילה בתהליך אינטייק רגיל ושאלה שאלות ראשוניות, עניתי "בת 24, לא נשואה, בהריון". היא עצרה והסתכלה עליי לרגע "רצוי או לא רצוי?" עניתי שלא ואז היא עשתה מה שכל מי שפגשתי בתקופה הזאת עשה וקודם כל קרבה אליי את חבילת הטישיו. היא הסבירה לי את כל מה שכבר ידעתי על התהליך ושלחה אותי לאולטרסאונד, לא לפני שהרימה טלפון ובדקה מי הטכנאי "שיהיה מישהו נחמד אלייך שם". יצאתי משם עם הפניה לועדה ותור שנקבע לעוד שבוע.

באותו הערב סיפרתי להורים שלי שהיו מקסימים ותומכים ושאלו מה-אני-צריכה-מהם-עכשיו-רק-תגידי. ולעוד כמה חברים קרובים שדאגו לחבק ולאהוב ולהשקות במלא אלכוהול.

את הרי הטפסים לועדה מילאתי בחדר המתנה עם קשת של נשים בשלבים שונים של החיים שאיכשהו מצאו את עצמן שם כמוני. הייתה שם נערה צעירה עם המדריכה שלה (מהשיחה ביניהן הבנתי שזו לא הפעם הראשונה), ושתי נשים עם בני הזוג שלהן (אחת בלוק גותי למדי והשניה הכי חננה-בננה), ואני לבד (רק כי ככה רציתי). אצל הרופאה היה קר וענייני. הסבירה לי על אמצעי מניעה (יודעת. היו.) ושוב על התהליך ושלחה אותי הלאה.

למזלי הכל קרה באיזה חלון הזדמנויות נדיר, יעל גרמן היתה שרת הבריאות, הפלה הייתה בסל התרופות, הייתי צעירה ולא נשואה ולא נדרשתי לעמוד בעצמי מול הוועדה אלא רק להיפגש עם העו"סית שייצגה אותי מולם. היא הייתה חביבה ונעימה.

את יודעת מי האבא? "כן"

הוא יודע? "לא",

את מפחדת לספר לו? קצת צחקתי, "לא. פשוט אין לי יכולת להכיל אדם נוסף כרגע".

וכבר בעצמה היא קבעה לי את התור לעוד כמה ימים. התהליך עצמו היה בסדר, אחרי הכדור השני כאב אבל לא יותר מהמחזור הכי גרוע שלי, ואפילו מחלקת אשפוז היום במרתפים של הדסה לא הייתה נוראית מדי. וככה יצא שבתוך כל סיפורי הזוועות של המערכת, איכשהו נפלתי טוב. עבר חלק, אנשי המקצוע היו אדיבים אליי, הסביבה שלי גיבתה אותי לחלוטין ודי תפסה את העניין כפשלה מבאסת אבל לא סוף העולם.

ועם כל זה, ועם זה שלא הייתה לי שניה של חרטה לפני-אחרי-תוך כדי, אני חושבת שזה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. הימים שאחרי היו ימים של אבל אמיתי, הרגשתי שאיבדתי משהו גדול שכל הגוף שלי היה מושקע בו, הרגשתי שכל תא בגוף שלי כועס עליי, שמשהו קרה בעולם. זה היה אובדן גדול ותהליך החלמה ארוך של הנפש.

אני שלמה עם ההחלטה הזאת לחלוטין, היום כמו אז. אם הייתי יודעת את כל זה לפני – הייתי עושה את הכל שוב בדיוק אותו דבר. אבל לעולם לא אעשה זאת שוב.

בסוף סיפרתי לו גם. הוא היה המום וחמוד ואמר שהוא מבין אבל מצטער שלא סיפרתי לו לפני (לא היינו או רצינו להיות בזוגיות בשום שלב), שהיה רוצה להיות שם.

עברתי הפלה לפני כמה חודשים, בגיל 26.

גיליתי את ההיריון בשבוע החמישי ובאותו יום סיפרתי לבחור שאותו הכרתי הכרות שטחית. מצאתי את עצמי מנחמת אותו במקום להפך, ובימים שלאחר מכן ההתנהגות שלו הייתה לא סימפטית ולא מכילה שבסופו של דבר, החלטתי לשלוח אותו לחופשי ולהיתמך על ידי חברות ובהמשך על ידי אמא שלי. היה לי קשה מאוד לספר לאמא, אך היה עוד יותר קשה להסתיר זאת ממנה. היא הייתה חייבת לשתף את אחותה, דודה שלי, שניסתה בצורה לא מאד לוחצת לגרום לי לשקול להשאיר את העובר ולגדל אותו ביחד עם האב. לא היה לי ספק גם לא לרגע אחד בהחלטה לבצע הפלה. התהליך שעברתי מהרגע שגיליתי על ההיריון ועד שלקחתי את הכדור שגורם לרחם לפלוט את השק לקח 15 יום. זה לקח 15 יום, כיוון שלא ראו שק בהתחלה, אחר כך לא היה תור לועדה, אשפוז יום לא עובדים בסופ"ש וכל מיני סיבות שגרמו לתקופה הזאת להרגיש כמו תהום שאין דרך לצאת ממנה, כל זה בזמן שאני הולכת לעבודה וללימודים כאילו הכל כרגיל. ההתנהלות מול בית החולים, קופת חולים והוועדה היו לגמרי בסדר אם כי הרגיש שהיתה חסרה מעט רגישות. בסופו של דבר זה נגמר. התמיכה של חברות שלי ואמא שלי נתנה לי כוחות להתמודד ואין לי ספק שבלעדיהן לא הייתי מתפקדת. לאורך כל הדרך הערכתי את העובדה שיש לי בחירה לבצע הפלה ועוד בסבסוד מלא, כי אם לא – הייתי מתחרטת על הלילה ההוא במשך כל החיים שלי.

זאת הייתה חוויה ששינתה את חיי והותירה צלקת, אך מהרגע הראשון הייתי שלמה עם ההחלטה שלי ולאחריה לא חשתי בחרטה גם לא לרגע אחד.

יש לי יום הולדת והמשפחה המורחבת מגיעה לחגוג. אני קמה מהמיטה, מתלבשת, מעמידה פנים שהכל בסדר, אני רק קצת חולה. רק שלא ידעו שעברתי הפלה. שכבר יותר משבוע שאני לא מסוגלת בכלל לזוז או להפסיק לבכות.

אני לא רגילה להסתיר מאנשים סביבי את מה שעובר עלי. אני יודעת כמה רע ההסתרה הזו עושה, אבל על זה אני לא יכולה לדבר. אני משתפת את המשפחה הקרובה ועוד שניים מהחברותים שעוברים איתי הכל. אני מתה לדבר עם מישהי שעברה הפלה באמצעות כדורים, אבל לא מעזה אפילו לשאול מסביב ונשארת בתחושה הבודדה ביותר בחיי. יש לי חברה אחת (שאני יודעת לפחות) שעברה פעם הפלה, אבל זה היה תהליך אחר ואני שומרת על הסוד שלה כל כך הרבה שנים. ברור לי שעכשיו גם לי יש סוד.

לא רציתי את ההריון הזה. מעולם לא הרגשתי כמיהה להיות אמא וגיליתי אותו חודשיים אחרי הפרידה מבן הזוג, כשהלכתי לבדוק למה המחזור שלי מתעכב ותוצאות הבדיקות ממשיכות להיות שליליות. מסתבר שהיה לי "מזל" – ההריון לא היה תקין, כך שלא הייתי צריכה לעבור ועדה משפילה. למחרת כבר הגעתי למיון נשים והתחלתי את התהליך.

במהלך השבועיים הקרובים, כל אחד ואחת מהרופאים שאני פוגשת במיון שופטים אותי על שנכנסתי להריון ושאני נמצאת בסיטואציה הזו עכשיו. לא מעניין אותם בכלל שעל גבי הטופס שלי כתוב בגדול הריון לא תקין, או שהעיניים הנפוחות שלי מסגירות כמה קשה לי עכשיו לשבת מולם. בשלב מסוים אני כבר מפסיקה לנסות להסביר ופשוט מהנהנת בלי להקשיב, מתנתקת מעצמי בזמן שאני מתפשטת ונותנת להם לבדוק אותי.

בסופו של דבר שולחים אותי לגרידה. כשהאחות אומרת לי שאני צריכה לחכות עוד שבועיים לתור שלי אני נשברת והיא שואלת אם יש לי ביטוח רפואי פרטי. יש לי (אבל אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על הנשים שאין להן) ואני עוברת את ההליך למחרת בבוקר, מתחילה סוף סוף את ההחלמה.

כמה חודשים מאוחר יותר אני קוראת כתבה שמתראיינות בה כמה נשים שעברו הפלה ומתארות חוויות כמו שלי. אני באמצע האוטובוס ואני לא יכולה להפסיק לבכות. אני אומרת לעצמי שהגיע הזמן לכתוב על זה, כמו שכתבתי על כל דבר אחר שעברתי בחיים, אבל אני לא מסוגלת עדיין. יותר מחמש שנים עברו וזו הפעם הראשונה שאני בכלל כותבת על זה.

נמאס לי לשמור על הסוד הזה.

ליטל עמוס

גילוי לא קטן. אני עברתי הפלה בגיל 19, בצבא. נכנסתי להיריון מבן הזוג שלי בזמנו. למזלי היתה לי פסיכולוגית צבאית שביקשה לדבר עם שנינו ביחד ושנינו בנפרד, לוודא שאף אחד לא מכריח אותי לשום דבר, להשאיר או להפסיק. למרות שלי היה לגמרי ברור שאני רוצה להפסיק, ההורים שלו (שלגמרי מובן שדאגו לעתיד של הבן שלהם), כאשר הם שמעו ועוד לפני שהם שמעו את ההחלטה שלי – הם קבעו בנחרצות שאני עושה הפלה כאילו לא מדובר בגוף שלי. זה הפריע לי, כי היתה התעלמות מוחלטת מהרגשות שלי, ממה שקורה בגוף שלי, מההשלכות הפסיכולוגיות, מהבלבול אף על פי השלמות שבהחלטה.

מהצד השני, לא אשכח את הועדה שהייתי צריכה לעמוד בפניה וזאת שתחליט אם מאשרים לי לעשות הפלה. לא ישנתי כמה ימים, כי אמרתי לעצמי "מה אני עושה אם לא מאשרים לי", בעולם שלי, של נערה, זה היה משפיל והעולם שלי קרס. לא הבנתי למה אני צריכה לעמוד בפני אנשים שיאשרו לי על הגוף שלי. גם לא אשכח את היום שהגעתי לבית החולים לעשות את ההפלה וחיכו לי שם כמה אנשים מאגודת אפרת שהסתובבו בינינו, אמרו לנו שזה רצח, ניסו לשכנע אותנו לא להמשיך עם ההפלה, נתנו לנו פסוקים בשביל הפחדה, אמרו לי ולאחרות שהפלה תביא לנו עונש בעולם הרוחני והגשמי. אני הייתי מאוד החלטית ואמרתי לבחורה מהעמותה לעוף ממני ביחד עם השטויות שלה, במילים האלה, אבל אני גם זוכרת שהסתכלתי על נערה קטנה ממני, היא היתה בת 16 וישבה לידי. היא פשוט התחילה לבכות כאשר ההיא אמרה לה שזה רצח. נערה שיכול להיות שנאנסה, יכול להיות שפשוט נכנסה להיריון ובאים אנשים שזורקים עליה את האמונה הפרטית שלהם תוך כדי הפחדות ומניפולציות. לאף אחד לא איכפת מסערת הרגשות שמתחוללת בה.

בשביל נערה, גם בשביל אישה בוגרת, זו לא החלטה קלה לעשות. אנחנו מודעות לזה שמתחילים להם שם חיים, אנחנו מרגישות את זה. גם אם זה ממש בהתחלה וגם אם את ממש שלמה עם ההחלטה שלך, רק הידיעה שיש שם משהו מתפתח לו גורמת לך לבלבול גדול.

לעשות הפלה זה כאילו מישהו עכשיו מרוקן לך את כל ההורמונים שהתחילו להם בבת אחת, זה לחשוב על הילד הזה. אני ספרתי בן כמה הוא היה צריך להיות בכל שנה 7 שנים אחרי זה, ואני עדיין שלמה עם ההחלטה. לא הייתי רוצה בשביל הילד שלי ליטל בת 19, כן ארצה בשבילו את ליטל של היום. זו לא החלטה פשוטה, אבל היי, גם לא מביאים ילדים כי ככה צריך.

הנקודה של כל זה, היא שזה הגוף של נשים בלבד. היחיד שיכול להיות שותף בהחלטות האלה, זה האבא או כל שותף מסוג אחר, לא אף בנאדם לא מעורב ולא אף פוליטיקאי בעולם (דוגמת טראמפ). לתת חופש בחירה אם לעשות הפלה או לא, זה גם לא לדווח על חברה שרוצה לעשות, תנוחו משמרות ההפלה.

יעל שפר

אני עשיתי הפלה בגיל 20 וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי.

קל לי לחיות עם ההחלטה הזו בגלל שאני יודעת שלא יכולתי לספק לילד/ה באותה התקופה את הצרכים הרגשיים, הנפשיים, הפיזיים והכלכליים שהיא/הוא היו צריכים.

כשאני חושבת על הפסקת ההיריון שביצעתי אני לא מתמלאת רגשות אשם או עצב אלא שמחה. אני שמחה שהייתה לי את הבשלות להחליט בשביל עצמי מה לעשות עם גופי ועם העתיד שלי. אני שמחה שהיה לי האומץ לעמוד אל מול תכתיבים חברתיים שקובעים בשבילי שזו החלטה קשה ורגישה, למרות שאני אישית לא הרגשתי ככה.

אני כל-כך שמחה שחיכיתי ושאוכל להקים בית ומשפחה בזמן שיתאים לי ועם הבן זוג שיתאים לי ושלא נתתי לקונדום שלא תפקד לשנות לי את החיים מקצה לקצה.

אני כמובן מכבדת את ההחלטות של נשים אחרות אבל לא מכבדת את שיח האשמה שסובב סביב ביצוע הפלות/הפסקות הריון. זו לא בושה! זו לא אות קלון!

בושה צריכות להרגיש מי שעומדות מחוץ לחדרי בתי חולים ולוחצות על נשים להפסיק לקחת שליטה על חייהן וגופן. בושה צריכות להרגישה מי שמפרסמות שקרים בשלטי חוצות (הרי קשה לעשות הפלה בישראל – לא קל!).

אני מחזקת את ידה של כל אישה שעשתה מה שהיא רוצה על גופה ואת אנשי המקצוע שעוזרים לנו הנשים כל יום לבחור מתי ואיך נחליט להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם.

פברואר שנה שעברה, אני אמא לילד מדהים בן 2, בן זוג שהוא החבר הכי טוב שלי והחיים בסך הכל מחייכים אלינו.

הגב מתחיל פתאום לכאוב, אני מסתכלת בראי ואני רואה את האגן מתרחב. הלב שלי דופק, אין סיכוי שאני בהריון.

נכנסת לשירותים, יוצאת אחרי שתי דקות עם דמעות בעיניים. אני בהריון. לשנינו ברור שזה לא הולך לקרות. וזה לא בגלל שאין כסף, או שאין אהבה בבית, זה בגלל שאנחנו פשוט לא רוצים (כרגע) עוד ילד/ה.

יומיים למחרת אני אצל רופא נשים. מוציאה 3000 שקלים, כדי לעשות את ההליך כמה שיותר מהר מבלי ועדות מביכות.

הרופא מסביר שאני בשבוע רביעי. לפחות זה. יש לי פירור בבטן וזה מנחם.

יוצאת מהרופא. הכל נראה לי כל כך פשוט, הגיוני. החלטתי לעצמי, לגופי, החלטנו לטובת הזוגיות המשפחה. ועדיין מתביישת לצאת ולשתף, שמה יגידו שרצחתי.

ישראל 2020, אישה צריכה לעבור ועדות כי לא ניתן לסמוך על שיקול דעתה. אישה לא יכולה להחליט לבד על הגוף שלה.

מעטים מאוד יודעים זאת, אבל לפני מספר שנים עברתי הפלה.

אני ובן זוגי היינו אז כבר 5 שנים יחד, סטודנטים צעירים, אוהבים, רואים חתונה ומשפחה בעתידנו, משתמשים באמצעי מניעה.

לקח לא מעט זמן עד שהבנתי שזה לא וירוס בטן אלא הריון. בהתחלה לא חשדתי, הרי היינו תמיד כל כך אחראים ומילדות יש לי בטן רגישה.

באותו בוקר הוא נסע לקנות לי בדיקת הריון ואז מיהר לעבודה, אמרתי שאחכה לו אבל לא עמדתי במתח ובדקתי. אני לא זוכרת כמה שעות ביליתי אחר כך בוכה על רצפת המקלחת, מלאת חרדה.

אני כן זוכרת שחשבתי שאף ילד לא צריך לבוא לעולם מתוך כזה חשש וחוסר אונים. ילד צריך להיות אהוב, ולי באותו זמן היה רק פחד לתת לו.

התקשרתי, הוא ענה, שתקתי, והוא הבין לבד.

לאורך כל התהליך אהובי תמך בי לגמרי, אבל יש גבול למה שאדם אחר יכול לעשות, ואני סבלתי מאוד.

הבחילות, ההקאות, הירידה במשקל כשלא הצלחתי לאכול כלום, ובעיקר- התחושה שגדל בי משהו זר שאני חוששת ממנו ולא רוצה בו. האשמה על זה שאני לא רוצה בו.

קבעתי תור לרופא. אולטרסאונד, כתם קטן בן שמונה שבועות, עם דופק.

זה הכה בי חזק כל כך, לא ציפיתי לו בשלב כה מוקדם, לצליל הזה של החיים שהפך לצליל הרקע לסיוטים על תינוקות מתים שנמשכו שבועות אחרי ההפלה.

זה היה באוגוסט, חופש, חלק מהועדות לא פועלות, והשעון מתקתק… אחרי אינסוף טלפונים הצלחנו לקבוע ועדה. כמה שמחתי שעוד לא התחתנו. ידעתי שאני יכולה להיות רגועה- הועדה תאשר- הרעיון של ילד מחוץ לנישואים מנצח את טיעון קדושת החיים.

חיפשתי מידע על הפלות ונתקלתי בעוד ועוד סיפורים של נשים שנאלצו לעבור גרידה אחרי הפלה טבעית, והרגשתי נורא על הרצון להפיל עובר חי ובריא.

בועדה לא התאפקו והחליטו לנזוף בי על חוסר האחריות. האנשים האקראיים האלו, שאני לא יודעת מי הם והם ממש לא יודעים מי אני, הרשו לעצמם לדבר אלי בכזו התנשאות. היה לי הרבה מה להגיד אבל שתקתי. עתידי, עתידנו, תלוי בהחלטתם.

הגיע הזמן לקבוע תאריך, יצרנו קשר עם 4 בתי חולים, אין תורים פנויים לחודש הקרוב (אוגוסט, מתכונת מצומצמת, כבר אמרתי?). אנחנו בשבוע 9, אין זמן לבזבז, קבענו תור למחרת היום בבית חולים פרטי. מזל שהיו לנו חסכונות והסכום הגבוה לא היווה מכשול עבורנו.

הייתי צעירה, בריאה וחזקה, הגוף החלים מהר ובקלות, גם הנפש החלימה, בקצב שלה. ידעתי שהחלטתי נכון ושחררתי לגמרי את רגשות האשמה.

שלוש שנים עברו מאז, והיום אנחנו חושבים על הריון רצוי, מתוכנן ואהוב בעתידנו הקרוב.

על אף החוויה הקשה- מעולם לא עלה בי צל צילה של חרטה. אני כל כך שמחה על ההחלטה הזו. אני יודעת ומרגישה שעשיתי את הדבר הנכון לי, וגם הנכון לנו. ילד הוא דבר שמשנה את החיים מקצה לקצה, והשינוי הזה צריך להגיע כשמוכנים לקראתו מכל הבחינות ורוצים אותו, ולא רגע אחד לפני כן.

אני שמחה על הבחירה שלי בשביל שלושתינו-

בשבילי ובשביל אהובי שזכינו להגשים חלומות שאחרת אולי לא היו מתגשמים וזכינו לבחור אם ומתי אנחנו מוכנים להקים משפחה, וגם בשביל אותו עובר אלמוני שקיים עכשיו רק בזכרונותינו ובתמונה ששמרתי מהאולטרסאונד ההוא, שלא נולד להורים צעירים ומבוהלים שלא רוצים בו.

מאז, כשאני קוראת על נושא ההפלות זה מרגיש אחרת, אישי יותר, רגיש יותר. מקווה שיגיע היום שבו שהבחירה על גופי תהיה כולה שלי, בלי גורמים חיצוניים שאומרים לי מה טוב ומה רע, מה נכון ומה שגוי, מה מוסרי ומה לא.

מאחלת לכולנו את חופש הבחירה.

אני דתיה, הייתי עם ילדה בת 4 וילדה בת שנתיים כשגיליתי שאני בהריון שבוע 9 למרות שהשתמשנו באמצעי מניעה ולמרות שהיה לי דימום (שחשבתי שהוא פשוט מחזור משונה) כ4 שבועות לפני הגילוי.

בדיוק היינו בגמילה מחיתולים של הקטנה, כמה חודשים אחרי שהפסקתי להניק, סוף סוף התחלתי לראות את האור אחרי 4 שנים מאתגרות של טיפול בתינוקות-פעוטות.

היה ברור לי מההתחלה שזה לא הריון שהולך להישאר, אין מצב. אני לא חוזרת לתקופת התינוקות שוב. חייבת זמן לנשום ולהיזכר מי אני. אם ההריון הזה ימשיך, אני אהפוך לאשה ואמא מדוכאת וחסרת שמחת חיים. זה לא מגיע לילדים שלי, לזוגיות שלי, לי.

בן הזוג שלי הרגיש כמוני.

פניתי לרופא נשים פרטי. אמרתי שאני אחרי תקיפה מינית (מה שהיה נכון, למרות שבכלל לא קשור) ושאני לא אוכל להתמודד עם הריון עכשיו.

הוא כתב מכתב והחתים עליו פסיכיאטר.

הגעתי לוועדה שחששתי ממנה ובסוף בכלל לא נכנסתי, רק החתימו 3 רופאים על הטופס בלי שבכלל פגשתי אותם.

את השאיבה (הפרוצדורה הרפואית) בחרתי לעשות בלי הרדמה, כך שהיה קצר, לעניין וקצת כואב.

10 דקות והייתי בחוץ.

מאושרת

חופשיה

הייתי בת 30 ובזוגיות ארוכה ורציתי מאוד ילדים אבל לא העזתי להודות בזה בפני עצמי, בעיקר בגלל שהקשר היה מקרטע ונפרדנו וחזרנו כמה פעמים. בעצם גם הייתי בטוחה שיש לי בעיות פוריות כי לא נזהרנו במשך כמה שנים. כשגיליתי שנכנסתי להריון רציתי בעיקר לדעת איך יגיב בן זוגי וקיוויתי שאולי זה מה שיכריע את הכף. הרגשתי שיש לי בן והתרגשתי. אחרי כמה ימים הבנתי שזה לא ישנה שומדבר ברגשות שהוא ירגיש אלי וזאת תהיה טעות לעשות ילד איתו. מטעמים כלכליים ומשפחתיים לא העליתי בדעתי לגדל ילד לבד. משם הלכתי להפלה פרטית בתשלום גבוה אך ללא ועדה. התחלקנו בתשלום שהיה אז כ-4000₪ ועברתי הפלה כימית עם כדורים. אני זוכרת שבקליניקה הפרטית היו מאושפזות הרבה נשים אחרי ניתוח להגדלת החזה שסבלו נורא מכאבים והתפתלו. אחרי הכדור הראשון הקאתי ללא הפסקה וקיבלתי כדורים נגד בחילה. הייתי מנותקת רוב הזמן ולא הרגשתי הרבה לפני או תוך כדי הדימומים. לא סיפרתי למשפחה שלי וגם לחברות הקרובות רק בדיעבד. זה היה הסוף של מערכת היחסים המפרפרת אבל גרם לי להבין סופית שאני רוצה מאוד ילדים. זמן קצר אחרי הפרידה יצרתי קשר עם בחור שדיבר ממש מההתחלה על יצירת משפחה ועד כמה הוא רוצה שזה יקרה איתי. שנתיים אחכ התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. עם הקשיים שאני רואה בהריונות וגידול ילדים אני מלאת הודייה שעשיתי זאת בלב שלם ועם בסיס רחב ואיתן ולא מתוך לחץ ואילוץ.

במהלך ההריונות שאחרי, אלה שהובילו ללידות כששאלו אותי רופאים ואחיות "איזה מספר הריון?" זה החזיר אותי להפלה ההיא, לרגעים ההם, המנותקים – עצובים, רגעים שלא צמח מהם ילד.

נעמי פיין

עברתי הפלה בגיל 20, בזמנו הייתי בשנה הראשונה של התואר. זה הכה בי בהפתעה כי המחזור שלי תמיד היה לא סדיר אז בכלל לא חשדתי. בן זוגי המדהים תמך בי בכל החלטה שהייתה לי והיה שם לצידי לאורך כל התהליך. אני זוכרת שאחד הדברים שידעתי בוודאות ברגע שגיליתי זה שאני רוצה לעשות הפלה. לדעת מה אני רוצה הקל עלי מאוד בכל התהליך. לא היה לי רצון להשאיר את ההריון וכך גם לא היה צורך לעשות את כל השיקולים הכבדים שבאים בעקבות כך. אני זוכרת שכל מקרי ההפלה שהכרתי היו מחברות בתקופת התיכון שרצו להשאיר את התינוק ועברו הפלה רק בגלל שיקולים כלכליים וחברתיים. כשגיליתי שאני בהריון חשבתי שזה סוף העולם ושאני הולכת למות, לא הבנתי איך הגעתי למצב המזעזע הזה שקורה לאותן בנות בתיכון. לקח לי המון זמן להבין שכל הפחד סביב המצב נבע בעיקר מאיך שהחברה התסכלה על נשים שעושות הפלה.

למרות שידעתי מה אני רוצה עלו קשיים חדשים. הרגשתי רע שאני רוצה הפלה ושאין לי שום ספקות. תמיד חשבתי שאם אכנס להריון זאת תהיה החלטה קשה ודרמטית כמו שאנחנו רואים בסרטים. בועדה להפסקת הריון הרופאים שפטו אותי שנכנסתי להריון והטיפו לי כל הזמן. היה עלי להחליט את סוג ההפלה שאני רוצה, דבר שיחליט מה יעלה בגורל הגוף שלי ופחדתי שהלך עלי והגוף שלי יהרס לנצח. כשבכיתי בזמן תהליך ההפלה הם צעקו עלי "את רוצה את זה או לא?". הרגשתי כל הזמן שאני לא בסדר. בסופו של דבר בתום תהליך ההפלה הבנתי שזה לא היה נורא בכלל. ביליתי יום שלם עם בן הזוג שלי, למדנו דברים יחד והתקרבנו. כשחשבתי שהכל מאחוריי הקשיים התגברו. פתאום גיליתי שכמה מבנות המשפחה שלי בהריון וכל קבוצות המשפחה הוצפו בתמונות אולטרסאונד ושמחה. אף אחד במשפחה שלי לא ידע חוץ מבן הזוג שלי. הרגשתי לבד ולא הצלחתי לשמוח בשבילם, הייתי בתקופה רגישה. עד היום אני מסתכלת על האחיינים האלה ותוהה מה היה קורה אם הייתי משאירה את ההריון. הייתי בתקופה רעה, לא היה לי עם מי לדבר, חיפשתי מעגלי שיתוף של נשים שהיו במצב שלי ופשוט לא היה. כשסיפרתי לאנשים קרובים יש כאלו שתמכו ויש כאלו שלא. יש כאלה שאמרו שאני לא צריכה לדבר על זה עם אנשים ושאף אחד לא צריך לדעת. כעסתי על עצמי שנכנסתי להריון ולא הבנתי איך להתמודד עם זה כאשר שאר העולם רומז לי לשמור הכל בפנים ולהתמודד לבד. התחלתי להרגיש שאולי זה מעולם לא קרה ולבלוע את כל הרגשות. אבל לא יכולתי להתעלם- הגוף שלי השתנה, דיממתי המון והייתי הורמונלית. היה לי נמאס מחוסר הרגישות סביבי- לראות מודעות של אפרת או לשמוע איך נערות ונשים מדברות ושופטות נשים אחרות שעברו הפלה עם אמירות כמו "היא הורסת לעצמה את הגוף, היא תהיה עקרה לנצח" או "איזה חסרת אחריות" כאשר ידעתי שהפלה זה הליך מאוד בטוח ופשוט. כעסתי על כל הפעמים האלה שהלכתי לגיניקולוג כדי לקבל מענה לאמצעי מניעה ותמיד דחפו לי גלולות נגד הריון במקום לספר לי על כל האמצעים שקיימים ולעזור לי למצוא אחד שמתאים לי. כעסתי שאני צריכה לקחת כל כך הרבה אחריות בעקבות הבעיות שהתעוררו בגוף שלי בין אם זה דלקות בשתן, כאבי מחזור נוראיים והריון -כל זה רק בגלל שאני אישה.

עכשיו אחרי שלוש שנים, אני לא מצטערת על מה שקרה, לא מאשימה את עצמי ושמחה שהייתה לי הזדמנות מדהימה ללמוד ולהכיר את עצמי. הבנתי שאני בכלל לא צריכה להתבייש בהפלה או להסתיר אותה ובעיקר הבנתי שזה הליך פשוט ובכלל לא ביג דיל! כולנו עושים טעויות וזה טבעי להכנס להריון לא רצוי. מה שהכי חשוב זה שלקחתי החלטה על הגוף שלי ואף אחד לא מנע ממני למרות הקשיים החברתיים.

קשה להיות אישה. כל אחת עוברת כל כך הרבה ולכן אנחנו צריכות לעזור ולתמוך באחת השנייה ולא שמור הכל בפנים. למצוא א.נשים תומכים, ללכת לעמותה כמו דלת פתוחה שמאוד עזרה לי אישית בתהליך והכי חשוב לעשות החלטה שאתן שלמות איתה כי זה הגוף שלכן. אני פה בשבילכן לכל מי שרוצה תמיכה ואוזן קשבת כי אנחנו לא צריכות להיות עם זה לבד.

לפני שנה בדיוק היום עברתי הפלה. רצונית יזומה והכל. ועדיין לא רצונית מפתיעה מטלטלת מסובכת ומערערת את כולי את הנפש והגוף.

גיליתי את ההריון ממש בהתחלה כל כך מוקדם שהייתי צריכה לחכות שבוע וחצי עד ההפלה. בסוף הוועדה הגינקולוג אומר לי- אמצעי מניעה כן? אני אומרת לו שהיה קונדום הוא אומר לי- קונדום?! זה לא אמצעי מניעה קחי גלולות. רציתי לומר לו- קח אתה גלולות תשבש את עצמך עם הורמונים. אבל לא זוכרת מה יצא לי מהפה באותו רגע. זה היה שבוע וחצי קשים של בין לבין לא פה ולא שם מנסה להדחיק את מה שקורה לי בתוך הגוף ובין לבין בדיקות וחודרנות ומתחילים בחילות והכל. ואז כמו בטריפ רע אני מתחילה לראות מולי בכל מקום מוניות שירות של אגודת אפרת. מלא תזכורות מלא טריגרים. ואני נגזרת ברחוב על האופניים מדעות ענק מהחלון של המונית שירות כיסויים על המשענות של המושבים מולי. 'הפלה זה לא משחק ילדים' מה אתם אומרים פשוט לא שמתי לב עד עכשיו והיה לי ממש פאן. והשיא היה איזה יום של עוד איזה בדיקה שאמרתי לעצמי. אוקי תגיעי הביתה תסגרי את הדלת תנשמי תכיני אוכל שימי מוזיקה. אני מבשלת כזה להדחיק להדחיק מדליקה יוטיוב בפלאזמה ואז פרסומת. בחורה בוכה ואישה שואלת אותה מה קרה. בראש שלי מחשבה ראשונה: בדוק היא עוברת הפלה בגלל זה היא בוכה. מחשבה שניה: יו את כזו שרוטה מה הקשר יוטיוב והפלה זה השתלט לך על החיים. ואז: הבחורה בפרסומת מספרת שהיא בהריון והפלה והכל.

פרסומת של אגודת אפרת בסלון של הבית שלי.

אין לי מילים לתאר את תחושת החודרנות וההזיה באותו רגע .

אגודת אפרת אתם חולים בראש זה באמת לא משחק ילדים.

אחרי שבוע וחצי עשיתי הפלה בכדורים האחיות והרופאים הסבירו שזה הכי פשוט. רק דימומים והכל בסדר ואפילו את יכולה לחזור לעבודה אחרי הכדור הראשון אבל עדיף לנוח.

הגעתי הביתה אחרי הכדור השני כאבים והכל אבל אמרתי וואי זה מאחורי קיבלתי את החיים שלי בחזרה. קמתי יום אחרי שוטרים כמעט נתנו לי דוח על האופניים הסתכלתי עליהם והתחלתי לבכות. לא הפסקתי חודשים.

מפה לשם בערך חודשיים של גיהנום פיזי ונפשי. אחרי שלושה שבועות באתי לביקורת כשאני מדממת ובוכה ושואלת אם זה תקין והאחיות בלי למצמץ אומרות- כן שום בעיה השאר יצא במחזור אבל למה את בוכה רוצה לראות עו"ס ואני כזה- מה?! אני בוכה כי הגוף שלי סלט.

הדימום לא הפסיק ואחרי כמה ימים היה לי אירוע משפחתי. באתי לרופא נשים בבוקר אמרתי לו -תראה אמרו לי שזה בסדר אבל אני רק רוצה לוודא שאני לא אמות היום מאיבוד דם כי יש לי אירוע. ושוב אולטרסאונד חודרני. והרופא אומר לי- תראי את לא תמותי היום אבל את צריכה ניתוח בהקדם המחזור לא יעזור פה. ובראש שלי המבט של האחיות האלו של 'מה יש לך יאמגזימה רגשנית רוצה לראות עו"ס?' וזה לא שיש לי בעיה עם עו"ס אני עו"ס בעצמי.

אבל מה. זה לא הסוף התור הקרוב היה בעוד איזה חודשיים ואני מדממת בטירוף אז אומרים לי להביא הפניה למיון ואז עוד רופא עוד בדיקה חודרנית והפניה למיון ואז מיון עוד רופא עוד בדיקה חודרנית ו-שניה אני יכול להכניס אצבעות ואני-רק שיסתיים כבר הכל. ואז הוא מבשר לי בחיוך שהוא קובע לי למחר עוד בדיקה ואני אומרת לו- מה בדיקה אני צריכה ניתוח והוא אומר- בדיקה ואז הרופאה תקבע לך תור לניתוח ואני מסתכלת עליו בפרצוף של- אמאלה הסיוט הזה לא נגמר. ואז הוא אומר לי- למה את ככה את אמורה לשמוח מזה ואני- לשמוח מזה?? אולי אתה תצטרך לעבור את כל זה ותשמח מזה. ואז אני מתעצבנת ואז אני בוכה. כי זה מה שאני עושה כבר תקופה- בוכה. ואז באתי לרופאה והיא למרבה ההפתעה אמרה- אה כן את צריכה ניתוח. יש תור עוד חודש.

מפה לשם קיבלתי מתנה ניתוח פרטי עם השתתפות של כללית ואז כעבור כמעט חודשיים ההסתיימה ההפלה הפיזית.

אבל מסתבר שכל הסיפור הזה של הפלה הוא הרבה יותר מ'פרוצדורה רפואית' שגם היא הרבה פעמים מסתבכת.

יש שם עולמות של כאב ובושה ואשמה ופגיעות ופגימות וגוף ומיניות וניתוק ומוות

וטאבו

ובדידות

וחיבור

לכל זה לוקח הרבה יותר זמן

הפלה זה ממש לא משחק והגיע הזמן לריפוי לדבר ולפתוח

היינו קצת יותר משנה ביחד, המחזור איחר לי ביומיים, אבל כבר הבנתי כמה ימים לפני שאני לא הולכת לקבל כי פשוט הגוף שלי הרגיש אחרת.

עשיתי את הבדיקה לבד באיזה קניון בזמן שקניתי לאמא שלי בלונים ליום הולדת.

חזרתי נסערת מאוד, בהתחלה ניסיתי להתגבר ולחגוג כמו שצריך לאמא, אבל לא הצלחתי. אז פשוט סיפרתי לה לבד בחדר שמאחר לי, לא היה לי אומץ לספר לה שכבר עשיתי את הבדיקה.

אמא שלי האלופה מיד דאגה שהאקס שלי יביא בדיקות ביתיות וכמובן שיצא חיובי.

בהתחלה אף אחד לא הבין למה אני כל כך נחרצת לעשות הפלה, אבל הייתי מאוד שלמה עם זה.

בבוקר למחרת הסברתי לאמא שלי למה והיא ישר עזרה לי לקבוע תור לרופא נשים. כמובן שהאקס שלי רצה להשאיר ולא הבין את הסיטואציה ההזויה שנכנסו אליה. הרגשתי כל כך רע בתוך הגוף של עצמי, רק רציתי להשאיר את הגוף זרוק איפשהו ולהיעלם!

שלושה ימים אחרי הבדיקה כבר היה לי תור להפלה בבוקר. נסעתי עם אמא שלי והאקס. העו"סית היתה חמודה, עליתי לבד להכנה שלקחה הרבה יותר מידי זמן. מה שאני באמת לא אשכח זה את העוזרת של רופא שדיברה אלי בחוסר סבלנות מזעזע ושנייה לפני ההרדמה בחדר ניתוחים קר היא גרמה לי לבכות בטירוף!

היה נראה שהתעוררתי די מהר והרגשתי טוב. כמה ימים במיטה וזה כבר היה מאחוריי. חוץ מחברה אחת שסיפרתי לה בדיעבד אחרי חודש אף אחד לא יודע, לצערי גם לא מצליחה לספר לשתי האחיות הקטנות שלי כדי שישמרו על עצמן.

רק היום, כמעט שנה אחרי אני מבינה כמה אלימות רגשית הייתה במערכת יחסים החולה ההיא, מצטערת שלא הקשבתי לעצמי והגעתי למקום כל כך קיצוני בשביל להיפרד ממנו.

בן זוגי באותה התקופה הציע שנלך לעל-האש אצל חברים והסכמתי למרות שאני צמחונית כבר 14 שנים, כי ידעתי שאמצא מה לאכול והעיקר להיות עם החברים. הגענו והיה נחמד ומהצד ראיתי את העראייס הכי מטריף שראיתי בחיי ובלוטות הריר שלי התחרפנו, פשוט רציתי לטרוף את הבשר הזה. סיפרתי לבן הזוג שלי על כך שגיסתי (שגם כן צמחונית, ונמצאת בחודש חמישי) נהיתה ממש חרמנית על בשר מאז שהיא בהיריון וצחקנו על זה והמשכנו לקשקש עם החברים. ואז הוא נתן ביס. וממש הרגשתי שאני צריכה את הבשר הזה בתוך הפה שלי. ביקשתי שיביא לי. הוא חשב שאני צוחקת אבל הייתי רצינית לגמרי. לקחתי ביס עסיסי והוא בהה בי ולא האמין שאשכרה עשיתי את זה.

שבוע אחרי זה גיליתי שאני בהריון.

התעכב לי המחזור בכמה ימים והיתה לי תחושה לא טובה לגבי זה.

זה הטריד אותי בצורה בלתי נסבלת שהחלטתי לעשות בדיקה ביתית שקניתי בקניון, אבל לא הייתי מסוגלת להמתין עד ההגעה הביתה וביצעתי אותה כבר בשירותים בקניון. לבד.

יצא חיובי. המומה, יצאתי לשאוף אוויר וחייגתי אליו. הוא היה בתקופת מבחנים ובאמת רצה להיות איתי בזמן הבדיקה אבל לא יצא. הוא היה קצת בשוק, אני הייתי מאוד בשוק.

התקשרתי לגיסתי, זו ההריונית שהיא גם פסיכולוגית. לא ידעתי איך לספר לה, לאישה שמצפה לדבר המדהים הזה בבטן שלה, שעבורי — זה סיוט שמתגשם.

אבל התקשרתי. והיא הרגיעה אותי וסיפרה שיש לה חברות שעברו את זה גם כן.

ואז התקשרתי לאחותי הגדולה שגם כן הסבירה לי שיהיה בסדר ושזה הליך שקורה הרבה ושאעבור את זה.

משם הלכתי מיד לגניקולוג, בלי לקבוע תור.

כבר בהמתנה מחוץ לחדר שלו המתינו שתי נשים בהיריון מתקדם מאוד שדיברו בניהן על כמה מרגש וכמה שהן מקוות שהכל יעבור בשלום ואיזה אושר וכולי וכולי, ואני, כל מה שעבר לי בראש זה שאני עוד שניה מקיאה מרוב חרדה וסלידה מהגוף שלי ומה שמתחולל בתוכו.

ואני חושבת לעצמי איזה הזוי זה. איזה הזוי זה שעבורן זה פלא העולם ועבורי זה גיהנום עלי אדמות. איזו חוצפה מצדי לחשוב שחיים חדשים זה גיהנום.

אבל כן, זה גיהנום, כי אני ילדה שבדיוק סיימה שנה ראשונה בלימודים, ואני בקושי יודעת מי אני ומה אני בעולם הזה, ובטח שאני לא יודעת איזה חיים ארצה לעצמי בחיי הבוגרים, ועם מי (למרות שהייתי כל כולי במערכת היחסים איתו). אני לא רוצה להיות אמא. נקודה.

נכנסתי לגניקולוג, והייתי ממוקדת ומרוכזת, כנראה מההלם, ובענייניות אמרתי לו שאני חוששת שאני בהריון ואני רוצה לשמוע על תהליך של הפלה.

הוא עשה לי אולטרסאונד, הדפיס את התמונה, זאת שתמיד תולים על המקרר ובאלבום המשפחתי. התמונה הכי מרגשת שיש לכל אמא וזו שהפכה את גוש התאים הקטן שחי בתוכי לממשי ומדעי ואמיתי וחי. הנה, ממש שק היריון.

הוא שאל איפה בן הזוג, אמרתי שהוא לא יכל להגיע. הוא אמר לי מזל טוב, אמרתי שאני לא כל כך מעוניינת בהיריון הזה… הוא הציע לי לשקול שוב, עניתי בנימוס שאנחנו לא מעוניינים בזה בשלב הזה בחיים שלנו. כמו מסרבת למבצע שהקופאית מציעה לי בסופר למרות שהיא יודעת שזה חסר סיכוי. ביקשתי שיסביר לי על ההליך של הפלה ובלי להרבות במילים הוא הפנה אותי למזכירות ואמר שהוא לא קשור לזה ושאין לי מה לשאול אותו. ככה. פשוט. יצאתי מהחדר שלו וניגשתי למזכירה.

רק בדיעבד הבנתי איזה סיטואציה דפוקה התרחשה אצלו, וכמה חוסר רגישות, וכמה התעלמות מהמצוקה שלי. מאז לא דרכתי אצל גניקולוג.

כמה ימים לאחר מכן, אחרי אינספור טלפונים, הצלחנו לקבוע תור לוועדה ברחובות, ששם אפילו לא עניין אותם מה הסיפור שלנו, רק שנמלא את הטפסים. אפילו קיבלנו טיפ לחיים ״תיזהרו יותר בפעם הבאה״ — תודה באמת.

בתוך כל הבירוקרטיה הזאת בן הזוג שלי לא היה מוכן לראות את תמונת האולטרסאונד. זה הדבר היחידי שהוא ביקש. פשוט לא לראות. מבינה אותו.

האמת שלא ברור לי עד היום איך התמודדנו עם זה בכזו קרות. הבירוקרטיה המעוות הזאת לא אפשרה לנו לעכל, או לכאוב, או לקפוא או לעצור לרגע, או פשוט לבכות למען השם.

יום אחרי הוועדה התחילו לי בחילות איומות. ולא יכלתי לשתף אף אחד מלבד את בן הזוג. ישנתי בדירה שלו באותם הימים כי הייתי זקוקה לתמיכה שלו. בקושי נגעתי בו, כמובן שלא שכבנו. גם אצלו היה מחסום. רק אחרי איזה יומיים שלושה הוא הצליח להניח את היד שלו על הבטן שלי, לסמן לי שהוא איתי.

לא יכלתי לסבול את התחושה שמשהו חי בתוכי, ולא את הגוף שלי ואת הבחילה, החזה הגדוש והכואב, והסטרס בלתי פוסק. החלטנו על הפלה באופן פרטי. ומזל שכך.

הגענו לאסותא לקבל את סבב הכדורים הראשון וזה היה מהיר וחזרתי מיד הביתה.

יומיים לאחר מכן חזרנו לשם, לקבל את סבב הכדורים השני, זה שגורם לכיווץ הרחם ולדימום, ובאותו היום הבחילות החריפו. החריפו עד כדי כך שלא הצלחתי לאכול יממה ובקושי הצלחתי לבלוע את הכדורים שנתנו לי שם. הקאתי אותם אחרי זמן מה, וכדי לוודא שהם משפיעים- קיבלתי עוד. התחלתי לדמם בטירוף, תוך כמה דקות התחתונים והמכנסיים שלי התמלאו בדם ולא היתה ברירה אלא להיכנס לשירותים ולתת לעצמי לדמם שם, מעל האסלה. בן הזוג שלי היה המום, גם מהעובדה שחברה שלו נראית כמו סמרטוט ולא מסוגלת לזוז מרוב בחילה וגם כי היא משאירה סימני דם בכל מקום. זה מזעזע. בשלב הזה הביאו לי עירוי עם חומר נגד בחילה, מהסוג שנותנים למטופלים שעוברים כימותרפיה. ורק אז חזר לי הצבע לפנים, סוף סוף. בן הזוג שלי הרגיש שזה גדול עליו וחייג לאמא שלי, שהגיעה גם כן להיות איתי.

אני כל כך שמחה שעשינו את זה באופן פרטי ושהיתה אחות צמודה אלי שיכלה לתת מענה למצוקה הפיזית שהיתה לי, ושירותים צמודים שאפשרו לי לדמם בתוכם בלי סוף ובלי לנסות להיות נקייה ומנומסת. אין לי מושג איך הייתי עוברת את הדבר הזה בבית חולים ציבורי. מודה על כך שהיתה לי האפשרות והכסף וכואבת על אלו שאין ביכולתן. באמת כואבת.

חזרתי הביתה, דיממתי עוד עשרה ימים ונראה שזה עבר חלק. חזרתי לביקורת אצל הגניקולוג ונראה שהרחם נקי. זהו, זה מאחוריי.

אבל עבר חודש וחצי ולא קיבלתי שוב מחזור. זה יכול לקרות, אבל עדיין זה הלחיץ אותי בטירוף. חייגנו אל הגניקולוג מאסותא, זה שכן היה נחמד ורגיש איתי. הוא אמר שיכול להיות ששוב נכנסתי להיריון. הייתי בשוק שזו אופציה אפשרית בכלל. קניתי שוב בדיקה והפעם חיכיתי לבן הזוג שכבר חזר לשגרה ואפילו יצא לחופשת סמסטר.

הוא בא אלי באותו הערב. עשיתי בדיקה. יצא שלילי.

אין בי רגשות אשם על ההפלה, אין בי חרטה. אפילו לא בכיתי לאורך כל התהליך של ההפלה, זה הרגיש יותר כמו עניין רפואי שצריך לטפל בו, ״הודות״ לבירוקרטיה הדוחה והלא רגישה שנאלצנו לפנות את כוחותינו הנפשיים לטובתה.

אבל יש בי פצע שלא מגליד, כבר למעלה משנה וחצי שהוא לא מגליד.

בן הזוג שלי נפרד ממני בערך חודש אחרי ההפלה.

הוא ידע שאני עדיין לא מעכלת את כל עניין ההפלה. אני לא ידעתי את זה. חשבתי שפשוט שמנו את זה מאחורינו, אבל הנה הוא נפרד ממני.

וזה פירק את עולמי, זה גרם לי לשכוח שעברתי הפלה חודש לפני כן.

הנפש שלי היתה מרוסקת מעצב. לא היה לי פנאי להתמודד עם הגוף והטראומה שהוא חווה.

הפרידה הזאת היא המשבר הכי גדול שחוויתי בחיים, משבר שאני עדיין חווה.

אני מודה לו שהיה לצדי לאורך התהליך, אבל לעולם לא אוכל להביט בעיניים של מי שעזב אותי עוד לפני שידעתי לזהות את השריטה שתישאר איתי.

הוא היחידי שיכלתי לשתף אותו במועקה שחשתי כשבארוחת שישי כל הנשים במשפחה שיתפו בבחילות ההיריון הנפלאות שהיו להן, כאילו זו איזשהי תחרות שמי שהכי סובלת היא גם הכי מאושרת כי איזה כיף זה היריון.

הוא היחידי שיכלתי לספר לו שהבחילות האלה נוראיות ואני לא רוצה להרגיש את הגוף שלי.

ובאמת לא הצלחתי להרגיש את הגוף שלי. חצי שנה שלא עשיתי ספורט, לא רציתי לטפח אותו, לא רציתי להרגיש את הלב דופק, או את הזיעה ניגרת, לא רציתי להיות בריאה, או חטובה, או נחשקת.

זה אובדן. גם כשהפלה לא רצויה — היא אובדן.

ובמקרה שלי — אובדן כפול, של עובר ושל בן זוג.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *