מאת: תמר יחיא

השנה טיילור סוויפט הוכיחה שוב את מה שכל בחורה שנולדה אחרי 1990 יודעת: היא התמקמה לנו בלב בגיל 13, ולא זזה משם.

בתוך 3 חודשים סוויפט שחררה שני אלבומים. על פולקלור (folklore) היא הודיעה ערב ההשקה באינסטגרם שלה. באותה דרך היא הודיעה על אברמור (evermore), אלבום שהוציאה בלי מסע יחצון, בלי פרסומות ביוטיוב.

וזה עבד. על בסיס פוסטים באינסטגרם בלבד: פולקלור נמכר בעולם במלמעלה מ1.3 מליון עותקים ביממה הראשונה לצאתו. אברמור נמכר ביותר ממליון עותקים בשבוע הראשון לצאת, וכל 15 השירים בו נכנסו למצעד ה100 של בילבורד.

אני התאהבתי בטיילור סוויפט שנה שעברה, קצת בדיליי.

גרתי לבד בניו יורק, ואחרי חודשיים מייסרים של געגועים הביתה קבלתי סוף סוף את ההחלטה לוותר ולחזור. בדרך הביתה קניתי חטיף ענקי ושוקולד, כשהגעתי מילאתי אמבטיה, פתחתי את ספוטיפיי. נתתי לאלגוריתם לבחור לי את השירים בעודי צפה בקצף הרך, רעבה ומדוכדכת. אחרי כמה שירים מתוחכמים, שהעברתי תוך עשר שניות, ספוטיפיי הבין את הרמז והשמיע לי שירי בנות בשרשרת.

בסוף, ברגע נהדר אחד, הוא הוביל אותי לאלבום החדש של טיילור סוויפט שבדיוק יצא אז, LOVER. אלבום רך, פסטלי, עם שירים פופים וקופצניים מצד אחד ובלדות מלודיות מהצד השני. זה היה בדיוק האלבום שהייתי צריכה. מוסיקה פשוטה, עם מילים שקולעות לתחושות הכל כך… ובכן.. פתטיות שהרגשתי.

טיילור זמזמה על אהבה וגעגוע, קיפצצה לצלילי תופים וסינטיסייזר, וגוש העצב שישב לי בגרון הלך והתמוסס עם בועות הסבון שסביבי. כשכיביתי את המוסיקה ויצאתי מהאמבטיה השיר לא הפסיק להתנגן! לקחו לי כמה שניות להבין שגם השכנות שלי מלמעלה, זוג מאוהב והיפסטרי ברמות, שומעות את אותו אלבום ברמקולים.

רציתי לשלוח את השירים של טיילור סוויפט לחברים שלי ולא הצלחתי ללחוץ על הכפתור

מדורת השבט של סוויפט דלקה גם  כשיצאו שני האלבומים ב-2020. בדיוק עברתי לגור בירושלים וגרתי עם שותפה, שתינו שבורות לב ומפוחדות מתחילת החיים המבוגרים. מצאנו את עצמנו מפתחות אובססיה לא קטנה לשירים של סוויפט. שרנו אותם במקלחת. במטבח. באוטו. שמעתי אותם לפני השינה ובבוקר בדרך לעבודה.

הם הפכו להיות אלבומים חשובים בחיים שלי. הרגשתי שאני פשוט חייבת להשמיע אותו לכל מי שאני אוהבת. אבל זה היה קצת מביך. בכל זאת, טיילור סוויפט אמורה להיות גילטי פלז'ר. לא מוזיקה שאני שומעת בגלוי וכותבת עליה ושולחת אותה לחברים המתוחכמים שלי שבטח ישפטו אותה וירימו גבה.

בעודי מהססת לפני לחיצה על כפתור הshare, הבנתי שמרוב הרגל לראות את טיילור סוופיט כזמרת פופ טינאייג'רית נצחית, פספסתי את העובדה ש"פולקלור" הוא אלבום אינדי-פולק די טוב. לא טוב מספיק רק כדי לבכות איתו על בנים באמבטיה. מספיק טוב כדי לחשוב עליו. מספיק טוב כדי להקשיב לעיבוד המוסיקלי שלו.

השירים בו באותה המידה יכלו להיות שירים של רג'ינה ספקטור או של להקת HAIM. חלקם הזכירו לי אפילו את ג'וני מיטשל. הבלדות בו כתובות בהדיקות, ומצליחות לספר סיפורים מורכבים עם מסרים פוליטיים ורגשיים, בלי לאבד את המאזינה אפילו לרגע. הלחנים יפים ומלנכוליים, מפתים אותך לשמע את כל השירים אחד אחרי השני ולצאת מהאלבום כמו אחרי אמבטיה ארוכה של צלילים נוגים וזיכוך רגשי.

בעצם, מצאתי את עצמי חושבת, למה טיילור סוויפט  תקועה לכולנו בקטגורית הגילטי פלז'ר? מה כל כך מביך, בלאהוב אותה?

 סוויפט פרצה לחיינו כשהייתה בת חמש עשרה, ומאז לא נחה לרגע. השירים שלה הם פסקול הנעורים של רבים מחבריי, ושל כמעט כל חברותיי: You belong with me, love story, tears drop on my guitar . הם תמצית הפתט הטינאייג'רי, גדושים דימויים לא הגיוניים של אהבה ומערכות יחסים, נוטפים קיטש וגיטרות רכות, ומורכבים מאותם ארבעה אקורדים.

הם נשמעים בדיוק כמו יומן של נערה בת ארבע עשרה, שמרגישה לא מספיק מגניבה, לא מספיק סקסית, שמתאהבת בבנים הלא נכונים ונפגעת שוב ושוב.

בסרט הדוקומנטרי על סוויפט, שיצא השנה בנטפליקס, מנהל רדיו מתוודה שהשירים של סוויפט צברו פופולאריות עצומה והצליחו מעל למשוער כי "הם גילו לנו קבל יעד שלא ידענו שקיים – נערות בנות 14 שאוהבות קאנטרי".

ובכן- לא רק תעשיית המוסיקה לא מכירה בנערות מתבגרות כקהל יעד. האנושות לא ממש מכירה בהן. הן נתפסות כפתטיות, מגזימות, היסטריות. לבושות לא נכון, לא משמיעות את קולן, מנסות למצא חן. סקסיות מדי, או לא סקסיות מספיק. רזות מדי- או שמנות מדי. מאופרות מדי- או מחוצקנות מדי.

עוד לא פגשתי אישה שסיפרה על עצמה בת ה-14 בחיבה, אבל היא עדיין בתוכנו: גם בגיל שלושים. ומה רע בכך?

עוד לא פגשתי אישה שספרה על עצמה בת הארבע עשרה בחיבה. וזה, בין השאר, כי אנחנו בזים להן. הן לא מתביישות בצד הזה בנפש שלנו, שלימדו אותנו שאסור לאהוב. הצד התלותי, המתאהב, המרגיש, הצד שחשוב לו מה אומרים עלינו, שרוצה שיזמינו אותו למסיבה ההיא, שמפחד מה אומרים עליו מאחוריי הגב. הצד שרוצה להיות הכי יפה בחדר, שמאמין בעצמו אולי טיפה יותר מדי. שבוכה באמבטיה באפר ווסט סייד ואוכל חטיף בגודל מפלצתי, ומרגיש רע עם עצמו שהוא מתגעגע הביתה.

פתטי? כן. ואולי זה מה שמביך. שגם עכשיו, בגיל שלושים, הרבה מהשירים באלבומים מדברים על הנושאים האלו שמביך אותנו להודות שמעסיקים אותנו רוב הזמן.

אבל בכל גיל ובכל שלב בחיים – מה רע בצד הזה? שהוא אוהב אחרים? שהוא יודע היטב שאנחנו יצורים חברתיים, שהאושר שלנו תלוי זה בזה? שהוא רוצה לאהוב ולהיות נאהב, ונחשק? מה רע בלב שבור, מה מביך בדיוק בעצב? מה רע בשירים פשוטים, קיטשיים, שנוגעים בך וגורמים לך לבכות ולהודות בפני עצמך שאת עצובה?

כמו סוויפט, גם ג'יין אוסטין כתבה בעיקר על שברונות לב ומסיבות, ובמעגלים מסוימים שתיהן נחשבות ליוצרות נחותות. את אותו הדבר אומרים גם על הסדרות של שונדה ריימס. יוצרות שעוסקות ב"נושאים של בנות" נחשבות לגילטי פלג'ר ולא לכאלו שעוסקות בחוויות חיים יסודיות של יותר ממחצית אוכלוסיית העולם (בהנחה שרק לנשים אכפת מהנושאים האלו). מסיבות ושברונות לב, הרגשות שלנו לגביהם והפחדים שהם מעלים בנו: מעסיקים את כולנו.

שונדה ריימס יוצרת סדרות חשובות לנשים, ומדורגת נמוך בידי גברים

כמו במקרה של ריימס ושל אוסטין, השירים של סוויפט מעוררים הרבה שנאה לא רק כי הם פופים אלא כי הם חושפים את הבטן הרכה של אנושות שחולה כבר די הרבה שנים במחלת המאצ'ואיזם: אסור לבכות, אסור להכשל, אסור להודות בעצב ובבדידות. לא מגניב להיות מדוכא, ואם נשבר לך הלב כדאי שתנגב מהר את הדמעות, כי בנים לא בוכים.

טיילור סוויפט פמיניסטית כשהיא מעזה לכתוב על הבטן הרכה של האנושות

טיילור סוויפט רחוקה מלהיות הוגה פמינסטית גדולה, אבל המעשים שלה ממש פמיניסטים. פמיניזם הוא, בשבילי, האקט המרדני של לספר את הסיפור הנשי. את החוויה הנשית, ליצור שפה נשית משותפת, שתעזור לנו להתאחד ולדרוש את מה שמגיע לנו.

סוויפט פמיניסטית כשהיא מעזה לכתוב על הבטן הרכה של האנושות, להיות האייקון של בנות העשרה הפתטיות, לשיר על אקסים מיתולוגים ועל שברונות לב, על להתאהב, ולהתאכזב, ולבכות, ולהיות פגיעה ורכה. והיא לא עושה את זה בתחכום, לא מנסה להסתיר. להפך, היא הולכת על זה, מבינה שזה המותג ולא מתביישת בו: אלו מעשים מאוד פמיניסטים בעיניי.

ובגלל זה טיילור סוויפט היא אייקון בעיני. ואני אשמע את כל האלבומים שהיא תוציא על בנים ומסיבות ואכזבות, כנראה עד ששתינו נהיה מקומטות וזקנות וזה יהיה וינטג'. ולא בקטע מגניב.

האם היא קצת פטתית? קצת רפטטיבית? קצת פשוטה? כן.

בדיוק כמו כולנו.

למאמרים נוספים בתחום נשים ומוזיקה לחצו כאן

תגובות

2 תגובות

  1. הי תמר,
    מאמר מרתק!! איזה כייף לקרוא ((:

    הצעה לשיפור: רוצה לשתף אותו בטויטר
    אבל כל הלינקים מוליכים לפוליטיקלי קוראת
    ולא למאמר הספציפי שלך.

    חיבוקים גדולים ובוקר טוב,
    מיכל

  2. אני סוויפטית. ממש מעריצה הארד קור שיש לה את כל האלבומים חוץ מפולקלור ואוורמור (שלא הגיעו לארץ) בעותק פיזי! כןכן דיסקים! שמחתי מאוד לראות שפרסמת את הכתבה הזאת אבל גם מאוד התבאסתי מהסוף… היא לא פטתית ולא רפטטיבית ולא פשוטה, גם אנחנו לא, אלה מילים של הפטריארכיה שנועדו להקטין אותנו ואת התחושות שלנו. ש לה שירים גאוניים. היא כותבת מוזיקה מכשעוד היה לי גשר בשיניים! כותבת מחוננת עם חרוזים קולעים, נגנית וזמרת מהשורה הראשונה. עוד אלמנט מאוד פמיניסטי שחשוב היה לציין לדעתי הוא האופן בו היא לא שתקה מול הטרדה מינית שחוותה מצד שדרן רדיו ולאורך המשפט סירבה לשתף פעולה עם האשמת קורבן והתעמתה עם עורכי הדין שלו שניסו לעשות את זה. חוץ מזה THE MAN הוא אחד השירים הכי ישירים שנוגעים לאפליה נגד נשים בתעשיית הבידור. ויש לי עוד הרבה מה לומר אז אנחנו תמיד יכולות להיפגש למסיבת שירי טיילור ולדבר על כמה שהיא מדהימה!!
    וכן, הכותבת (אני) היא גם פמיניסטית אקדמאית, אקטיביסטית ואמא לשתי ילדימות. ולא מתנצלת שאני סוויפטית! 🥰

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

שלוש שנים בילתה יעל דקלבאום בדרכים, עד שכלו כוחותיה. אז, הגיעה הקורונה והעניקה לה שנתיים של חשיבה מחודשת וטיפול עצמי. עכשיו היא חוזרת באלבום חדש, הופעה חדשה ותובנות חדשות על נשים, אקטיביזם, שירה ודיכאון. ראיון אישי וקרוב

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.