סלומון טקה: הנאבק יכול למות – אך לא המאבק

אתמול (שלישי 17/11/20), לאחר הפסקה ממושכת בשל הקורונה, פגרת הקיץ ודחיות מרובות – התחדש הדיון במשפטו של קצין המשטרה שגרם למותו של סלומון טקה זכרונו לברכה בבית משפט השלום בחיפה.

״סלומון טקה, בן ליוצאי אתיופיה בן 18 מקריית חיים, נהרג ב-30 ביוני 2019 מקליע שירה קצין במשטרת ישראל לעבר הקרקע, ניתז משם ופגע בלבו. הירי בוצע לאחר שהושלכו אבנים לעבר הקצין ופגעו בו, ולדבריו חשש לחייו. מותו של טקה הוביל להפגנות של יוצאי אתיופיה במוקדים רבים בישראל במחאה נגד שיטור יתר כלפי כהי עור״.  (ויקיפדיה)

אם להודות על האמת, ההגעה לדיון שחודש  היום בביהמ״ש לווה בחשש גדול, אני דוחה את ההגעה לדיונים שהחלו כבר בפברואר 2020, כל פעם בתירוץ אחר. הידיעה שאצטרך להביט בעיני הוריו של צעיר אשר נורה למוות רק בשל צבע עורו, שיתקה אותי. פגשתי בהם בקיץ שבו נורה סלומון, באירוע שארגנו משפחותיהם של קורבנות האלימות המשטרתית מקרב קהילת יוצאות ויוצאי אתיופיה, האירוע היחודי, שרובו נערך באמהרית, היה למעשה הפעם הראשונה שבה דיברו ההורים, האחים והאחיות על הכאב שנפער בהם עם המוות שנגרם ליקיריהן בשל אלימות משטרתית. ועל אף שלא הבנתי את המילים שנאמרו, הכאב והיגון פילחו את החזה של כל מי שנכח שם. הוריו של סלומון טקה שהיו שרוים באבל קשה, דיברו על האובדן שחוו, לא כאנשים נרמסים, אלא ממקום של זקיפות קומה ונחישות לפעול למען צדק שיעשה עם בנם.

עם פרוץ ההפגנות של יוצאות ויוצאי אתיופיה בעקבות הרצח של טקה ושל יהודה ביאדגה, שאירע רק חודשים ספורים לפני כן – התקשורת כבר פימפמה את הנרטיב שביקשה המשטרה לקבע: השוטר היורה, שלא היה בתפקיד בעת התקרית, חש סכנה לחייו ועל כן היריה שירה וגרמה למותו של סלומון היתה מוצדקת. אם לא די בכך, המשטרה והתקשורת מיהרו לעשות קרימינליזציה לא רק לטקה, אלא גם לצעירים ששהו עמו בגן שעשועים, שבו לבסוף נורה הצעיר. התקשורת לא היססה להדהד את טענת המשטרה על כך שסלומון וחבריו, לא רק שעסקו בסחר בסמים אלא בעצמם היו מסוממים בעת התקרית. טענה זו מעולם לא נבדקה, ובמהלך הדיונים אף התברר שלא נערכה לטקה בדיקת דם שהיתה מאמתת עובדה זו, ואף על פי כן, בציבור התקבעה כאמת מוחלטת.

המשטרה לא הסתפקה בהכתמת שמו של טקה וחבריו, אלא ביקשה להפוך את קהילת יוצאי אתיופיה כולה לכזו המסכנת לכל הפחות את הקצין היורה. וכך בהיפוך יוצרות, הקורבן וקהילתו הפכו למסוכנים, בעוד הקצין שאת שמו אסור לפרסם, הפך למי שחייו בסכנה. כך, עוד בטרם החל משפטו של הקצין היורה, דומה שהציבור קנה את הנרטיב שטרחה המשטרה להנחיל.

אירועי קיץ 2019, וההפגנות של צעירי הקהילה, שביקשו לזעוק את כאבם, גבו מחיר יקר הן מהמפגינים, מעצרים וכתבי אישום, ופגעו קשות ״בתדמית של קהילת יוצאי אתיופיה״, כשרבים בציבור הישראלי הטיחו בפניהם את האמירה האומללה: ״איבדתם אותנו״. אמירה זו שנצרבה בנפשם של רבים מיוצאי אתיופיה אולי עוד תעכיר לשנים רבות את יחסיהם עם הציבור הלבן.

כשהחלו ההפגנות בבלפור ביולי 2020, שנה לאחר רציחתו של סלומון טקה, מפגינים רבים שאלו, באופן מפגין ולעיתים בחוסר מודעות עצמית: ״היכן קהילת יוצאות ויוצאי אתיופיה?״. העלבון והעדר הסולידריות מצד כלל הציבור מן הסתם לא סללו את הדרך לשיתוף פעולה, גם לא לאחר התעוררותם של מפגיני בלפור לאלימות המשטרתית שחוו בעת שביקשו לממש את חופש הביטוי ואת הזכות למחאה. ראויים להערכה אין סופית צעירות וצעירים מקהילת יוצאי אתיופיה שעל אף הסתייגותם המובנת בחרו להגיע ״למרחב בלפור״ לזעוק את הפגיעה הקשה שקהילתם חווה מול הגזענות הממסדית ובשל האלימות המשטרתית שגובה את חייהם ואת חירותם של צעירי הקהילה.

הקריאות ״צדק לאיאד״ שקראו המפגינים בהפגנות הראשונות הפכו כבר במהלך חודש יולי לקריאה מאחדת: ״צדק לסלומון, צדק לאיאד״ וכשהזעקה הזו בקעה מגרונם של פלסטינים צעירים, ושל קהילת יוצאות ויוצאי אתיפיה, לרגע אפשר היה לדמיין את האחווה כפי שחלקנו מייחלים לה. באחד הלייבים ששידרתי מההפגנות, קיים התיעוד הראשוני בו מתקרב צעיר פלסטיני, עוטה כאפייה, מושיט את היד למגפון אותו אוחז פעיל אתיופי וזועק יחד עמו: ״צדק לסלומון, צדק לאיאד״ שניהם קורבנות לאלימות משטרתית והיד הקלה על ההדק של מי שאינו לבן ואינו יהודי. כך שאם יש הישג אחד ויחיד להפגנות בבלפור, הוא לבטח האחווה השברירית הזו.

ההגעה לדיון במשפטו של הקצין היורה, היה עבור פעילים רבים ממחאת בלפור – ביניהם פעילי "הבעלבתים", "קומי ישראל", "אמהות על המשמר" ו"אמהות בצהוב", כמו גם פעילים ואקטיביסטים עצמאים – המשך ישיר של הקריאה הסולידריות שזעקו במגפונים במהלך ההפגנות. כך הגענו הבוקר לאולם הדיונים בבית משפט השלום בחיפה, כשלושים פעילים מירושלים, אשקלון, נתניה ותל אביב, לעמוד בסולידריות עם משפחתו של סלומון טקה.

מרבית הפעילים לא יכלו להיכנס גם לא לאולם הצפייה, שבית המשפט ייחד עבור מי שאינו בן משפחה, תקשורת ונציגי המשטרה, והם המתינו שעות ארוכות ברחבה שלפני בית המשפט, ממתינים לסוף הדיון, תוך שליחת מסר ברור לנציגי היס״מ הרבים שהמתינו לנו, ולקציני המשטרה שנכחו בדיון, שלמשפט הזה יש ענין ציבורי ושהדרישה לעשיית צדק עבור טקה אינה רק של משפחתו, אלא שהיא דרישה ציבורית נרחבת, שמבקשת לערער על הנרטיב המשטרתי.

הדיונים בבית המשפט היו במסגרת פרשת ההגנה, שחקרה את ארבעת עדי המשטרה שזומנו לתת עדות על האירועים שהיו בצמוד לירי שגרם למותו של סלומון טקה. המעמד היה מאוד טעון, שכן הקצין הממונה על היורה, סגן מפקד משטרת זבולון בעת תקרית הירי, סנ"צ זהר מסלאווי, קודם למפקד תחנת זבולון, העיד שפקודו הוא ״שוטר, מעולה, מוערך, שקול, מקצועי ואחראי.״ עוד הוסיף שהוא היה ״מצוות אותו לכל פעילות מבצעית״ ללא היסוס, תוך שהוא משייר מבט אל הקצין הנאשם, שהיה מוסתר באופן בוטה כמעט מעיניהם של משפחת טקה והתקשורת, גלוי רק לשוטרים שהעידו ולשופט.

במהלך עדותו של סנ״צ מסלאווי, נחשפנו למהלך משפטי של הסנגור, עו״ד נדאשי, שביקש להמשיך ולהעמיק את הנרטיב שבו הקצין היורה חש סכנה לחייו, עד שהיה זה רק מתבקש שיעשה שימוש בנשק שברשותו, תוך שהסנגור ״מציע״ לסנ״צ מסלאווי, שהוא אינו ״מדייק״ בפרטים מסוימים בדו״ח שהכין בתום האירוע. שוב ושוב ביקש הסנגור להעמיד את מסלאווי על אי הדיוק שבדבריו, תוך שמסלאווי נע בחוסר נוחות, בנסיון לטעון ״דייקתי במקסימום״, תוך שהוא מבין שעליו ליישר קו עם טיעוני הסנגוריה, ולבסוף מלמל בחוסר רצון: ״יכול להיות שלא דייקתי״. עורך הדין מטעם התביעה, יצחקי, בחקירה החוזרת ביקש להתעכב על ״אי הדיוקים״ כביכול, כשהוא מפנה אותו לשורות, 16, 67 ו 78 בדו״ח שכתב, ומעמת אותו עם העובדה שמתוך שלושים הפרטים שדיווח עליהם הוא דייק רק בכחמישה פרטים שאינם משרתים את הנרטיב של הקצין היורה, לכן, מבקשת הסנגוריה לטעון לאי דיוק מצד מסלוואי.

עו״ד יצחקי: ״ב׳ (הקצין היורה) תיאר באוזניך את השתלשלות העניינים ואף מדווח לך איך ״ראה במו עיניו״. אתה מדייק, אתה מדווח מה שהנאשם סיפר לך, יכול שהנאשם לא דייק!״

כל זה לא מנע מסנ״צ לגשת בסוף עדותו לתא הזכוכית שבו הוסתר הנאשם ולתת לו מעין ״כיף אגרוף לאגרוף״ ידידותי, לנוכח עיניהם המשתאות של בני משפחת טקה.

העדיות של השוטרים האחרים עסקו ״בזיהום הזירה״ ובסימון האבנים השונות שהיו בזירה, מהאופן שבו חקר עו״ד התביעה את עדיו, קשה היה שלא להתרשם שקיים נסיון ברור להציג מצג של מסוכנות גדולה ואלימות חריגה מצד קורבן הירי וחבריו כלפי הקצין שבחר לשלוף את נשקו ולירות במי שלכאורה היווה איום לחייו.

בתום הדיון הממושך יצאה משפחתו של סלומון טקה לרחבת בית המשפט ושם העניקו הוריו נאום לפעילים שחיכו להם, גם אביו של סלומון וגם אמו דיברו באמהרית, ולפני שד״ר שולה מולא, שתירגמה עבור אמו במהלך המשפט – הספיקה לתרגם את דבריהם לעברית, דמעות מילאו הן את עיני הפעילים והן את עינים של בני משפחתו של סלומון. גם ללא מילים, נוצרה הבנה, לכאב ולמעמד, לזעם ולאחווה, ליאוש ואולי אולי לתקווה, כשאביו של סלומון אמר: ״הנאבק יכול למות, אך המאבק לא מת יחד עמו״