בעקבות האימהות – יומן מסע

בעקבות האימהות – יומן מסע

Reading Time: 12 minutes

בשנים הראשונות למדינת ישראל, בזמן שהחברה עסקה במימוש המפעל הציוני, ייעוד ותפקיד האישה היו ברורים: להיות אם. לקחת חלק בבניין האומה דרך היכולת האלוהית שניתנה לנשים, להביא חיים. נראה כי הביטוי "הרחם הלאומי" מקורו בתפיסות אלה. אולי לא בכדי המילים "אם" ו"אומה" הן מאותו השורש. אלא שלמרות הקשר המשמעותי בין האישה לבניין החברה, תפקידה היה ונותר פונקציונלי.

בעשורים האחרונים חל שינוי בתפקיד האימהות, או לפחות, בדרך בה אנחנו מדברות עליו. פעם אחר פעם אנו מבחינות כיצד אימהות (פעמים רבות, אימהות שכולות), תופסות את מרכז הבמה התקשורתית והציבורית, מייצרות שיח אחר וגורמות לקבוצות שונות באוכלוסיה להקשיב להן. 

יצאתי השבוע למסע בעקבות האימהות, רציתי לבחון האם הן נותרו בעיני החברה כצינור פונקציונאלי או שהן נושאות גם תפקיד תרבותי? במקרה או שלא, השאלה הזו הובילה אותי למחאה בבלפור ובעקבותיה פגשתי את קבוצת אימהות נגד אלימות משטרתית. כבר שבוע שאני משוחחת ונפגשת עם אימהות שונות. במוצ״ש האחרון אף התלוותי אליהן למשך לילה, בסופו, הבנתי דבר אחד: זה לא משנה מה דעתכן על המחאה, אל מול האימהות שאני פגשתי לא תוכלו להשאר אדישות. 

יום ג׳ – "הפכתם את הילדים שלנו למקבצי נדבות"

את אורי נחמן פגשתי לראשונה במדרחוב בן יהודה בירושלים. אני לא בטוחה שהיא תיארה לעצמה שבשלב הזה של חייה, כאם לשלושה ילדים שהצעיר מביניהם עומד רגע לפני הגיוס, היא תחפש מגפון. כשאנחנו חושבות על אמא, נדמה לנו שהצעקות היחידות מצידה יהיו בבית (אם בכלל). טעינו. אורי כאן כדי לוודא שישמעו את קולם של הילדים שלה, דרכה. את המגפון הקודם שברו לה, סימנים כחולים על ידיה מספרים את הסיפור על הפעם ההיא שיס"מניקים גררו אותה. היא הופיעה מולי בחולצת טריקו שחורה קרועה, כסמל נוסף לאבל שהיא חשה. מזה שישים ימים שהיא ישנה על מזרון ליד בית ראש הממשלה, כמו שבעה אחת ארוכה שטרם הסתיימה.

״אני יושבת על הרצפה כי אני באבל. אני מתאבלת על הארץ שלי כי ׳עיניים להם ולא יראו, כי אוזניים להם ולא ישמעו׳״. 

את אורי אני לא אפגוש בבלפור במוצאי שבת. היא אולי תהיה בהפגנה, אבל תעטה על עצמה חולצה אחרת. אורי היא חברת מפלגת הליכוד משנת 1991 ותפיסת העולם שלה היא בית״ריסטית. היא דואגת להזכיר את זה. דווקא כמי שבאה ממפלגת השלטון היא רוצה להדגיש עד כמה שכחו אותה ואת כל מי שסביבה. את השחיתות השלטונית שכולם מדברים עליה, היא חוותה על בשרה. כשהיא מנסה להסביר לי עד כמה חמור המצב, היא מתארת במונחים שלה:

״זה כמו שתראי אמא אוכלת כשהילדים שלה רעבים ללחם כבר שבועות וחודשים והיא אוכלת להם מול העיניים, הייתכן?״

אורי היא אמא לשלושה ילדים עם סיפור אישי מורכב, שהמערכת רמסה. גננת במקצועה שבשנים האחרונות חיה מקצבת נכות. היא נושאת על גבה את אותם סיפורים שהיו כאן הרבה לפני הקורונה, סיפורים אודות עוול חברתי שהיינו זקוקים למגפה עולמית על מנת לראות כמה הוא חמור. 

אני שואלת אותה, מה גורם לאישה בגילה לישון על מזרן ברחוב?

״אני הבנתי שזה ממש לא משנה איזה בית יהיה לילדים שלי, אפילו ארמון מזהב אבל ברגע שלא תהיה להם מדינה שתוכל לשרת אותם בשעת משבר, הבנתי שאני חייבת לפעול. הרגשתי שליחות. דמוקרטיה זה לא רק מה אני מצביעה בקלפי, הגיע הזמן לעשות מהפכה בכל מובן המילה, להפוך את היוצרות.

נגיד שאנחנו לא רק מפעל רחם שיוצר ילדים. אנחנו יכולות גם לחנך ולדאוג לילדים. מה שאתם גברים עד היום לא הצלחתם לעשות, הבאתם אותנו למלחמות, הבאתם אותנו להתמוטטות והתרסקות חברתית, הפכתם את הילדים שלנו לאנשים מקבצי נדבות ברמזורים ובצמתים, הפכתם את האימהות האלה לגנבות וזונות אז כשלתם. עכשיו אנחנו נבוא ונגיד לא עוד״.

אני נפרדת ממנה לשלום בסוף שיחתנו, היא ממשיכה את חיפושיה אחר המגפון ואני ממשיכה את חיפושיי אחר המילים שהייתי רוצה לצעוק בו.

Marcio Jose Sanchez/Associated Press NY TIMES

בין פורטלנד לירושלים

ביולי האחרון, בשיא המחאה נגד אלימות משטרתית בארה״ב לאחר הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד, הגיחה בהפגנה בפורטלנד ״חומה של אימהות״. כך כינתה עצמה קבוצה של נשים, לבושות חולצות צהובות וחמושות בפרחי חמניה. הרעיון, פרי יוזמתה של בוו בארנום, אמריקאית מקסיקנית, ביקש לתת למפגינים תחושת ביטחון. דרך הרשתות החברתיות, קראה בארנום לאימהות נוספות להצטרף אליה. זמן קצר לאחר מכן, זכו ההפגנות המקומיות בפורטלנד לתשומת לב בינלאומית, כשהתפרסמו הצילומים של אותן אימהות, אוחזות זו בזרועותיה של זו, מובילות את ההמון ושרות "ידיים למעלה, בבקשה אל תירו בי". האימהות הובילו את צעדות המחאה והגנו בגופן על המפגינים מאחוריהן, כשהכוחות ממול ריססו אותן בגז מדמיע והפעילו אלימות נוספת. בישראל, הוקמה קבוצת "אימהות בצהוב" ממש במקביל לקבוצה בפורטלנד - מבלי ששמעו זו על זו. דרך הקמת הקבוצות השונות הללו מתגלה העדות החשובה על הסיפור האוניברסלי שמחבר את כולנו, סיפור אודות אימהות - וצדק.

יום ד׳ – "אנחנו שם כל הזמן אז הגיע הזמן שתקשיבו לנו"

שעת ערביים, הלחות התל אביבית נרגעה מעט, קטי בר יושבת בבית קפה ומשוחחת עם בתה קארין שצלצלה מניו יורק, היא מבקשת עוד כמה דקות ואני כמובן נענית. מבינה את התשובה לשאלה הגדולה שלי, מבינה שגם אני אל מול דמות האם, נסוגה לאחור. חצי שעה אל תוך השיחה היא תתאר לי כיצד פעולה דומה מתרחשת כשעומד מולה יס"מניק והיא מנסה למנוע ממנו לפנות מפגינים בכוח ובאלימות.

יום קודם לכן היא כבר הכניסה אותי לקבוצת הוואטסאפ המצומצמת, אל "חמ״ל האימהות התל-אביביות". קטי מנהלת עוד שש קבוצות כאלה, ההיענות מדהימה גם אותה.

״פתחתי קבוצת וואטסאפ בפעם הראשונה בהיסטוריה ובקבוצה כתבתי ׳אימהות נגד אלימות׳, פניתי ל-15 חברות ועד הלילה כבר הייתי עם קבוצה מלאה״

אכן, הבשורה על האימהות בצהוב, התפשטה כאש בשדה קוצים. משבוע לשבוע מגיעות עוד מצטרפות. חלקן יסבירו לי כעבור כמה ימים שזה נבע ממקרה אישי, הרביצו לילד הפרטי שלהן ומאז הן לא יכולות שלא לבוא. עבור קטי, למודת המחאות, היוזמות וההפגנות, מדובר בפעם הראשונה בה היא מובילה בעצמה הפגנה. קטי הצטרפה כבר בהתחלה, לקחה חלק בסיירת הדיגיטלית בימי הסגר, אז אמרו לה שלא כדאי שתצא מהבית. משם היא ניהלה את ארגון האוטובוסים עבור המפגינים מתל אביב וכשראתה את הכוחות והאלימות, את אגרופני המתכת, האופנוענים בכיכר הבימה והסוסים המחרבנים בשדרה – היא אמרה לעצמה שאסור לה להתרגל לכך, לכך שהצבא והמשטרה מתנהלים בעיר כמו בשטח כבוש. 

״ראיתי את הכוחות, אין פה שום הפרת סדר, ההפגנה הזאת לא דומה לשום הפגנה קודמת. בהפגנות קודמות תמיד הייתה משטרה אבל אף פעם לא הרגשנו איום, ההיפך, תמיד חשבנו שהמשטרה נמצאת שם כדי לשמור. אבל מה שראיתי במהלך אותו שבוע, היה אחר לחלוטין. ראיתי את הכוחות והציוד ואגרפוני המתכת,  ראיתי מכות מטורפות ובלי פרופורציות. מדובר בקבוצה מצומצמת של ילדים שיושבים על הכביש ומסביב יש מעגל אנשים שמצלמים ומתעדים ואז נכנסים פי שלושה שוטרים כדי לפנות אותם. עשרה שוטרים עם משרוקית והם היו קמים והולכים, תבינו את הפרופורציות, איך אפשר לדבר על אלימות משני הצדדים?

כשראיתי את העוינות של השוטרים והקצינים ראיתי שמשהו מניע אותם, שהתפקיד שלהם הוא כבר לא לשמור על הסדר אלא הם באים למלחמה. אני האויב שלהם. אז קראו לנו ׳שמאלנים׳ וקראו לנו ׳אנרכיסטים׳ וככה הם מחממים אותם. כדי להפוך את השוטר לממושמע אתה חייב להסית אותו, להלהיט אותו, לחמם אותו אחרת למה הוא יעשה את זה? הילד הזה מחר יכול להיות פה ולהגיש לך קפה. למה שהוא יעשה את זה? באיזשהו שלב ניגשתי לחיילת משמר הגבול שיכולה להיות הנכדה שלי, הנימוס שלה היה בתחתונים והיא אומרת לי ׳תלכי מפה תלכי מפה׳  ואני ממשיכה לשאול אותה למה אתם פה ולמה אתם עם נשק?״י

קטי בר צילום אסף כפרי
קטי בר. צילום: אסף כפרי

עוד לפני פתיחת הקבוצה יצאה קטי להפגין כאמא. היא מפגינה למען האופק והעתיד של הדור הבא, לא שלה. אותו דור, כך היא מסבירה לי, בונה עתה עולם חדש והתפקיד של האימהות, הוא פשוט להיות שם בשבילו. אם תשאלו אותה, כאן תמצאו את הפמיניזם. 

״מבחינתי, להיות האישה היחידה בחדר של 200 גברים ולנהל אותם לא מחבר אותי לנשיות. מבחינתי פשוט קיבלתי מתנה, אני יודעת להניע דברים. אם אני גבר או אישה זה ממש לא מעניין. אבל כשאני מדברת במקרה הזה על אמא, אנחנו צריכות לבוא ממקום אחר, אנחנו צריכות רגע לוותר על המאבק הנשי, השוויון, לבוא דווקא מהמקום שאנחנו הכי טובות, הכי חזקות בו, אנחנו מגדלות אתכם, אנחנו עושות אתכם.

כשכואב לך למי אתה מתקשר? כשחסר לך כסף אתה בא אליי, כשנולד לך ילד אני מטפלת. אנחנו שם כל הזמן אז הגיע הזמן שתקשיבו לנו״.

כמה ימים לאחר מכן, בליל ההפגנה, אני רואה עד כמה מקשיבים לה.

קטי גדלה באילת בבית מרוקאי. התחנכה על מודל נשיות מסוים ויצרה בעקבותיו מודל חדש. היא נזכרת בשיחה שהייתה לה ולאמא שלה, כשקטי עצמה כבר הייתה אדם בוגר. כיצד אמרה לאמה ש״לא ייתכן שאנחנו כאימהות עושות את הבנים ואז אנחנו שבויות של הבנים, אנחנו עושות אותם, אנחנו מגדלות אותם ובסוף הם הופכים להיות האדונים שלנו״. נראה שהיום, שנים אחרי השיחה הזו, קטי היא לא שבויה של אף אחד.  

מאילת עברה קטי לבאר שבע, המשיכה לירושלים ורק אז הגיעה לתל אביב. בכל מקום היא המציאה את עצמה מחדש ולמרות שהיא מבחינתה תשמח להישאר בבית ולטפח את חנות השוקולד שפתחה ממטבחה האישי בימי הקורונה, היא מצאה את עצמה מתמסרת לשירות הציבורי שאיש לא ביקש ממנה לעשות, אך אף אחד לא מבין כיצד הוא לא נעשה קודם.

קטי מספרת על קבוצת הנשים האתיופיות ״אימהות על המשמר״ שכבר שנים מגיעות להפגנות על מנת להתייצב אל מול האלימות המשטרתית. היא כבר הספיקה ליצור איתן קשר. למעשה זהו חלומה הגדול, שורה ארוכה של אימהות, מכל העדות, מכל הדתות. היא רוצה את האתיופיות, המוסלמיות, הצ׳רקסיות, הנוצריות, החרדיות, והחילוניות לצידה. כי היא מבינה שהמכנה המשותף ביניהן גדול מכל מחלוקת. 

אמהות על המשמר: תמונה מהפגנה

אמהות על המשמר: לא נישן עד שהילדים יהיו בטוחים מהמשטרה

Reading Time: 4 minutes לאימהות שלא יכולות לישון בלילה כי המשטרה תוקפת את הילדים שלהן, אין את הפריבילגיה להתייאש. כבר שנים שאימהות לילדים ממוצא אתיופי דורשות שינוי. זהר רוזנפלד מדווחת מהשטח על גזענות ממסדית ואלימות משטרתית שרובנו לא מכירות

קרא עוד »

למה דווקא אפוד צהוב?  

״אפוד הוא אביזר אזהרה הוא באוטו. הוא מזהיר, זוהר ונוכח״. 

בשבת אני מבינה את הפרקטיקה של הסמל, איך כמו תמרורים נעים בכיכר, הן מונעות את הפרת הסדר. 

לסיום, אני שואלת את קטי איך זה שהיוזמה הזו מצליחה כל כך? היא מסבירה לי שעצם המילה ׳אימהות׳ כבר מייצרת יחס אחר לקבוצה וכמובן, עצם דיוק המטרה.

״לומר שאנחנו נגד אלימות משטרתית מאד דייק את הבעיה. האלימות טבועה עמוקה בארגון. זה לא התחיל כאן.״

יום ה׳ – "אם לא היינו מצליחות, היינו נמחקות מההיסטוריה"

כחלק מהמסע אני מחליטה להעמיק בתנועת אימהות קודמת שכבר הצליחה לחולל שינוי. אני כמובן מדברת על  תנועת ״ארבע אימהות״, שקמה בעקבות אסון המסוקים ב-1997 ודרשה דבר אחד: לצאת מרצועת הביטחון בדרום לבנון. 

גם התנועה הזו הביעה קודם כל דאגה לילדים. היא לא עסקה בפוליטיקה מסביב או בסוגיות השטחים והביטחון אלא נוצרה בשם הקשר המיוחד של אם וילדיה. ובשם אותו קשר, הצליחה לחולל מהלך מדיני מכריע. 

אני משוחחת בטלפון עם אורנה שמעוני, אחת הנשים היותר מזוהות עם התנועה. היא מזמינה אותי לבקר בהזדמנות ב׳בית אייל׳, מרכז תרבות, בריאות וספורט, על שם בנה החמישי ״שחזר מלבנון עטוף בדגל״ כדבריה.

אני שואלת בקול בנוגע לסוד הצלחת הנשים, הצלחת האימהות, אני מבינה שהכוח טמון בעצם תפקידן, אורנה תציג תשובה מורכבת יותר. אך עוד קודם לכן, היא מסבירה לי כי מבחינתה האימהות והעשייה לעולם לא היה מופרדות:

״כל חיי הבוגרים, קודם כל הייתי אמא״

כך היא מציינת בפניי. ואני מבינה שהיא פועלת בחברה כמו אם שמגדלת את ילדיה, החינוך שהיא סללה בביתה שלה קיבל מקום ונוכחות במהלכים הרבים שהיא חוללה, מהלכים שהשפיעו על מדינה שלמה. 

אנחנו לא מתחמקות מהנושאים האקטואליים ולאור ניסיונה היא מסבירה בפניי כי האלמנט החשוב ביותר במחאה הוא העם. מחאת האימהות של שנות התשעים לא הייתה מצליחה אם היא הייתה מסתכמת בקבוצת נשים שעומדת בצמתים וקוראת ליציאה מלבנון. הן הבינו למן הרגע הראשון כי על המחאה להוביל לכך שרוב העם דורש לצאת מלבנון, ״זה חייב היה להגיע לאיזשהו קונצנזוס״, היא מכריעה. 

למרות זאת, היא מדגישה בפניי, ״לא ארבע אימהות הוציאו את ישראל מלבנון, היו אלה המתים ואהוד ברק״. היא תסביר לי שלא סתם התנועה קמה כ״לחץ בקרביים״ אחרי אסון המסוקים, בו נהרגו 73 לוחמים בלילה אחד. הכמות הבלתי נסבלת של החללים הייתה מנת חלקה של החברה הישראלית באותן שנים וכאימהות הן החליטו לומר די. כאימהות שנתנו חיים הן סירבו שאחרים ייקחו אותם. אולי כאן, ברגע הסירוב, מצויה הצלחתן.

שאר האימהות שהקימו את הקבוצה (רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי) עשו זאת כשבנם הבכור היה בלבנון, אך עבור אורנה שמבוגרת מהן, המצב היה אחר

״אייל הוא הבן החמישי שלי אבל בשלב הזה ישנתי עם לבנון כבר 15 שנה, האיש שלי לחם בלבנון, ילדיי ואפילו הבנות שלי שירתו על הגבול.״ 

לפתע, דמותה של רחל המבכה על בניה עולה מולי ונדמה לי כי דמותה של אורנה מנסה להסביר לה שיש אפשר אחרת. 

ארבע אימהות
צילום מסך מתוך הסרט "מלחמה בלי שם" | זעקת האימהות (1997-2000) - פרק 3

אם היו אלה ארבעה גברים שהיו יוצאים למחאה, האם היא הייתה מצליחה באותו האופן? 

״אם נבחן את המחאות לאורך שנים אנחנו נראה שהגברים פחות יוצאים למחאה, הם יותר הולכים לדרג המחליט, לדרג  הפוליטי, והדרג הפוליטי הוא המכריע, לא המחאות. מי שמכריע בסופו של דבר, זה הכנסת, זה המועצות המקומיות, העיריות, ראשי הערים, הם המכריעים. והם הרוב בכל מקום, הם הרוב בכנסת, בעיריות, במועצות והרוב המוחלט חוץ מגולדה מאיר בכיהון כראשי ממשלות. אנחנו הנשים, הולכות יותר למחאה העממית שהיא לא המקום המכריע.״ 

אך האמנם? אני תוהה. בסופו של דבר ״הדרג המכריע״ הקשיב למחאה העממית, הקשיב לקולן. כששאול מופז כינס מסיבת עיתונאים, אורנה שמעוני התפרצה לבמה בספונטניות וביקשה להוסיף דבר מה. גם אם הבמה לא ניתנה לה בדרכים המקובלות, היא הייתה חלק ממנה ועל כך תזכר לדורות. למעשה, היא יצרה דרג אחר, חדש, מקורי.  

למה דווקא אתן נצרבתן בתודעה?  

״מפני שהצלחנו, אם לא היינו מצליחות היינו נמחקות מההיסטוריה״ 

אך לא די רק בהצלחה הסופית, אורנה ושאר האימהות הבינו דבר חשוב ולא מובן מאליו לעשרים שנה. היה להן ברור שהתקשורת משחקת תפקיד חשוב, שעליהן להגיע לסלון הבית של כל אזרח במדינת ישראל ולכן המחאה שלהן באה לידי ביטוי במעשים, בפעולות אטרקטיביות שיסוקרו על ידי התקשורת וכך יגיעו אל העם. ׳12 המסעות׳ היה הרעיון של אורנה ואלה כללו מסע אופניים,  מסע טרקטורונים, מסע ג׳יפים ואף מסע לליבו של השוק בו הגיענו נשים לכל שווקי ישראל מקריית שמונה ועד דימונה. 

למה דווקא פרקטיקה של מסע? 

״המילה "מסע" היא מילה מחברת מאד. זה גם מ.ש.א, זה משא כבד על הגב, זה מסע של כל המארבים בלבנון שהחבר׳ה היו יוצאים עם תרמיל של 25-30 קילו על הגב והולכים מסע של לפעמים 4-10 ק״מ כדי למנוע חדירת מחבלים לרצועת הביטחון, מסע זה המשא של האימהות השכולות זה המשא של המשפחות שסוחבות, כאשר הילדים שלהם משרתים בלבנון. זה משא תרבותי, זה שירה, זה כולל בתוכו עומק. וכל מסע כזה היה פעולה אטרקטיבית שלא הייתה עד אז בישראל.״  

היא צודקת, הן שינו במובן מסויים את האופן בו אנו מוחים, הן יצקו יצירתיות וחשיבה. הן חדרו לסלונים, לשווקים ולליבם של האזרחים. הן יצרו נוכחות נשית ברחובות שלא ניתן להתעלם ממנה, הן הביאו את המלחמה הרחוקה בלבנון, את הגבול שנמצא אי שם, למרכז הארץ ולמרכז הדיון הציבורי. 

מוצאי שבת – האימהות כעמדה פוליטית

אני פוגשת את קטי בגן העצמאות, מקום שתמונות חיי צרובות בו ואילו בלילה הזה אני כאילו חווה אותו לראשונה. תחושות אדרנלין נישאות באוויר, גם מעט פחד. הנוכחות המשטרתית כבר מרתיעה, הם מביטים בך, מנסים לקטלג אותך, להבין לאיזה פלג את שייכת ומה כוונתך. האימהות מתאגדות וקטי מחלקת אפודים, גם אני מקבלת אחד. אין ללוות את קטי ללא העיטור הצהוב. כמה שעות לאחר מכן אני אודה על האפוד שעל גבי, בזכותו נהגו בי בעדינות יותר, גורל שמפגינים אחרים לא זכו לו. כולן כותבות על האפודים את השייכות שלהן, הן כולן ׳אמא של׳, זהותן תלויה באחר ועם זאת אין בזה שום דבר מקטין, ההיפך. אין כמעט אחת או אחד שלא עוצר לומר ״תודה לאימהות״. בלב השסע – הן הקונצנזוס. 

מאיה בואנוס, אמא לעתיד, בצהוב
מאיה בואנוס, אמא לעתיד, בצהוב

הן ערוכות לקרב, אך אין בהן שום דבר מלחמתי, אני מבינה שאני מתארת את כל הלילה הזה במונחים מיליטנטיים, כי מסביב זאת התחושה, אך הן, האימהות בצהוב, הן משכינות השלום והסדר. 

הן לבושות צהוב ומצוידות בפאוץ׳ מיוחד לטלפון למקרה שהן תצטרכנה לצלם. מעבר לכך הן לא זקוקות לשום דבר אחר, ״אנחנו המסר״ מדגישה קטי, ״עצם הנוכחות שלנו במרחב עם האפוד הצהובה מספיקה״. 

אין צורך לצעוק, אין צורך לעורר בלאגן, הן רק צריכות להיות שם, להביע נוכחות. אם תשאלו את קטי היא תרצה שכל הכיכר תהיה צבועה בצהוב. לאחר שאני מתלבשת, מספרות לי תמי גיא וחמוטל גורי על הערב בו עמדו אל מול מכתזית ומאחוריהן עמד ההמון, אם אלה אינן הגיבורות הנשיות של דורנו אני לא יודעת מי כן. כנראה שלא סתם ראיתי שלט בהפגנה ״ישראל זקוקה לאמא״. ישראל זקוקה לאדם שישים את עצמו בחזית, שיגן בגופו על העם ולא ייתן לו להתמודד לבד. ישראל זקוקה לשיח רגשי, מכיל ומחבר, זה ברור לי בכל רגע במהלך הלילה המשותף שלנו. 

קטי בר חמוטל גורי צילום אלה איתן
קטי בר חמוטל גורי צילום אלה איתן

גן העצמאות הוא שטח הכינוס, שם יתבצע גם חילוף המשמרות בין המשמרת ערב למשמרת לילה. השעות הראשונות שקטות, הן מסתובבות מעט ושבות לשטח הכינוס, אם מישהו זקוק לשיחה הן שם, ילדה שמחפשת את התיק שלה תקבל מהן עזרה, השוטרת ליד פשוט המליצה לה להודיע על חפץ חשוד (הזוי? גם אני חשבתי). 

הן מביטות בצעירים קוראים "דור שלם דורש עתיד" ומסבירות לי שוב על הכוח שלהן כאימהות במקום הזה, כוח גדול ומשמעותי יותר מהכוח שלהן כנשים. חמוטל גורי ממשיכה לתאר בפניי כיצד:

״האימהות כעמדה מוסרית וכעמדה פוליטית, זאת עמדה עקרונית. זה לא קשור רק לתהליך הביולוגי החשוב כשלעצמו של הבאת ילדים לעולם. אימהות במובן הזה, כשאני מדברת על עמדה פוליטית ועמדה מוסרית, אני מדברת על מה שקרול גיליגן קוראת לו אתיקה או פוליטיקה של דאגה. גיליגן אומרת שתחת הפטריארכיה, דאגה היא אתיקה נשית ובדמוקרטיה מהותית דאגה היא אתיקה אנושית. זאת אומרת שבמובן הזה גם גברים יכולים לאחוז בעמדה של  אימהות, במובן של דאגה לא רק לילדים הפרטיים שלי, אלא גם ליקום ולעולם שלנו ולעתיד של הדורות הבאים.״ 

בשעה 22:40. מתקיים התדריך – תהום נוראית

בשעה ששני שליש מהקהל הולך הביתה הן עולות למעלה. לרוב, זה השלב בו מתחילות הבעיות. עד כה הן בעיקר משוחחות, מתעדות, מביטות לשוטרים בעיניים. אומרות להם שהן פה כאימהות והן דואגות לילדים ולהם גם יחד.  

בתדריך שלפני העלייה הן מסבירות לחדשות כי הן קיר מגן.

״לא באנו לחנך, לא את השוטרים ולא את המפגינים. באנו להגן״

כך מדייקת קטי בפני הנשים. למעשה, הן נותנות את החיבוק הראשון, אחריהן יש עוד שרשרת שלמה של בעלי תפקידים שהגיעו לכאן רק כדי לסייע. כעבור שעה אראה אותן מחבקות, מלטפות, מגינות בגופן על הילדים. הילדים האלה, כדאי לומר, הם בני גילי וגם הם, כמוני, זקוקים לאמא. חמוטל מוסיפה בפני הנשים כי ״הנוכחות שלנו אמורה להרגיע״. אם מישהו זקוק לסיוע נוסף יש להפנות אותו למרחב הבטוח. 

חלק מהתדריך הוא לא להיות לבד, יש להסתובב בזוגות. לקבוצה יש כוח וזה גם בטוח יותר. מאוחר יותר בלילה קטי תתעקש לחכות לחברותיה האימהות, היא מסרבת להפקיר אותן מאחור. קשה לסרב לה. היא אסרטיבית, מנהיגה אמיתית, מעוררת השראה, לא מתנצלת. לאורך הלילה אני מבינה כי במשך שנים הרגשתי שהמרחב הציבורי אף פעם לא שלי אבל קטי מוכיחה לי אחרת. היא מהלכת ברחובות כאילו הם ביתה האישי. ואפילו אני שגרה שם לא מרגישה כמוה בערב הזה. היא, כמו כל הקבוצה, בקושי נחה. היא מתרוצצת מלאת אנרגיה כשאני כבר בקושי עומדת, היא רצה, מחבקת מפגין, אומרת שלום, מנופפת לאחר ועונה לכל האימהות שמסביבה.  היא מנהיגה מבלי שציפתה לזה. היא המנהיגה לה חיכינו, אך היא תסביר שלא היא צריכה לבנות את העולם החדש, זאת המחאה של הצעירים והצעירות. היא כאן לתמוך בהם ובהן. 

לאחר התדריך אנחנו עוזבות את שטח הכינוס ועולות שוב אל הכיכר, הסופר מצד ימין (בו אני קונה מדי שבוע) הופך לפתע לשער, לגבול שבין השטח הבטוח לאזור המסוכן. עוד רגע יתיישבו המפגינים ובסימן מתוזמר ייכנסו הכוחות, כיתה מכל כניסה ויתחילו להדוף אותם. לאן? תשאלו. זה לא ברור, הכיכר חסומה לחלוטין כבר שעות ובשלב הזה המחסומים מתקדמים פנימה. בהפגנות הקודמות המפגינים הובלו ישירות אל עבר מטחי המים של המכתזיות, גם אילו שהיו בסך הכל בדרכם הביתה. 

האימהות מתפצלות לפאות הרחובות והכיכר, הצוות מתחלק בין ארבע היציאות. אני הולכת עם קטי לצד של קרן היסוד, זה הרחוב שלי, אך עתה הוא חסום לחלוטין, זה מצב מלחמה. אין דרך אחרת לתאר את זה.

רגע לפני הכאוס אני מאבדת את קטי בהמון, היא נכנסה פנימה לחלק ורדים. אני פועלת כמוה אבל נבוכה ושבה לצד הבטוח. נבוכה משום שכולם רק אומרים לי תודה ואני הלילה נוכחת כאן כמתחזה, מסתננת לשורות הקבוצה, התודה לא מגיעה לי. התודה היא להן. 

השוטרים מגיעים ומיד מתחיל בלאגן, הם נעמדים בשורה ודוחפים. קטי מגוננת גם עליי, מושכת אותי הצידה ומורה לי להישאר אך ורק בצדדים, אחרת גם אני אפול. הם ממשיכים לדחוף, היא מבקשת מהם להפסיק, לומר לנו בשקט להתפנות ונעשה זאת. רובם מקשיבים לה, אחד מהם לא. הוא דוחף אותה ואותי ואת כל הקבוצה שהייתה מסביבנו וזה אלים ומפחיד ויוצר תהום נוראית בינינו לבינו.

אנחנו ממשיכות הלאה, היא מגנה על מפגינה אחרת בגופה והשוטרים מוותרים, רובם לא רק מקשיבים לה אלא ממש מכבדים אותה. הווסט הצהוב עובד, בה ובי הם לא נוגעים. ואני בכלל עוד לא אמא, אבל היא שם. וכשהיא שם, אני מוגנת. האלימות ממשיכה במורד רחוב אגרון, היא זולגת אל האיזור שלפני חצי שעה קראתי לו המקום הבטוח, היא עכשיו בכל מקום.

השיטה, כך היא מסבירה לי, פשוטה, הם קודם כל מפצלים בין המפגינים, לפזר בכוח מאות אנשים זה לא אפשרי, לפזר בכוח קבוצה קטנה זה כבר אחרת. היא מסבירה לי בחשש שעכשיו למעלה יש אלימות וחבל שלא הצלחנו להשאר שם. מרחוק אנחנו רואות עוד אימהות בצהוב, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם האלימות הופנתה גם אליהן. כאילו ציפו להן, חיכו להן. אין ספק שהנוכחות של האימהות ״מפריעה״ למשטרה, הן המבוגר האחראי בחדר ויש להקשיב להן. אבל למעט התקרית הזאת הן דווקא מספרות שהן חשות בשינוי בשטח, קמפיין האימהות ואיסוף העדויות הובילו לביקורת הציבורית שמשפיעה באופן ישיר גם על התנהגות השוטרים בהפגנה. יש שינוי גישה ועלינו לתת את הקרדיט להן. בסוף ההפגנה מוחאים להן כפיים, שרים להן ״אמא יקרה״. מגיע להן. להתרוצץ לילה שלם, האמינו לי, זה לא קל, והן עושות את זה לילה אחר לילה אחר לילה. קמות למחרת בבוקר לעבודה ולמשפחה, מחזיקות כמו תמיד את כל הכדורים, לא נותנות לאף אחד מהם ליפול. 

"אני אמא של". צילום: ציפי מנשה
"אני אמא של". צילום: יאיר מיוחס

יום א׳, מסקנות המסע. 

בסופו של דבר, זו לא הפעם הראשונה שהנשיות מגוייסת למטרות גדולות יותר. אנו מכירות את זה לאורך ההיסטוריה כולה, החל מנשות ספרטה ועד לנשים עושות שלום. אבל עתה, אני יודעת כמו כל אם עבריה, בהווה או בעתיד שהאימהות המגוייסת מייצרת תפקיד חדש, דמות נוספת, שאי אפשר לספר את תולדות העם היושב כאן מבלי לדבר גם עליה. שכן, היא עצמה כותבת את תולדותיו מחדש. 

מאיה בואנוס

מאיה בואנוס, שחקנית, במאית ויוצרת תיאטרון. מתמחה בתיאטרון דוקומנטרי ומאמינה בכוחה של הבמה לחולל שינוי חברתי. יודעת להעריך קפה משובח. ירושלמית שאוהדת את מכבי תל אביב.

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    נורית כהנא

    תודה, מאמר נהדר, פוקח עיניים לפוליטיקה חדשה, מכוח תעוזה נשית שאיפיינה מאבקים קודמים בעבר שדעכו- ונוסכת תקווה לעתיד טוב יותר במאבק על מעמדן של נשים בארץ. מופת של כתיבה מן הסוג שלא יימצא בתקשורת הרגילה.

כתיבת תגובה