הרצח של ג'ורג' פלויד, אזרח אמריקני שנחנק למוות על ידי שוטר לבן, הוא מהרגעים בחיי שלא אשכח. נתקלתי בסרטון הנורא בטוויטר של טלברט סוואן עוד בטרם הציף את הרשתות החברתיות ואת מהדורות החדשות בארץ. מאז אני צופה בעקביות בעשרות ואלפי הסרטונים המתעדים את המחאה, ברשתות החברתיות בהן אין סינון מסרים.
הבנת ההיסטוריה של יחסי הלבנים-שחורים בארה"ב מסייעת להבנה הפוליטית של המתרחש שם. אבל הדמיון שלהם להיסטוריה ולהווה הפוליטי בישראל, מסבירים לנו גם את עצמנו.
לצערי, לבושתי, ולבושת משרד החינוך, לא הכרתי עד לשנים האחרונות לעומק את ההיסטוריה האמריקאית ואת סיפור העבדות בה, והקשר שלו לגזענות הנוכחית בארה"ב שנמצאת ברקע של הרצח של ג'ורג' פלויד. למי ששותפה לחוויה שלי, מצורפת סקירה היסטורית קצרה.
ארה"ב 2020: ספינות העבדים נראות אחרת, אבל עדיין כאן
ארה"ב היום היא תוצר של כיבוש אירופאי ויצירת הון כלכלי עצום ללבנים על גבם של עבדים שחורים. עד היום ההיסטוריה והמורשת האמריקאיות לא מכירים בתפקידם כמשעבדים, או במשמעות העצומה של העבדות ושל הסחר הטרנס אטלנטי.
בספינות העבדים (תוכלו לקרוא עוד בסקירה ההיסטורית) השחורים נאזקו בזוגות והאזיקים חתכו את מפרקי ידיהם, הקרסוליים והצוואר. הכבילה עוררה ביניהם קטטות, והלבנים הסיקו מכך שהשחורים "רצחנים ואכזריים".
וכך, המשעבדים הצדיקו את התנהגותם באמצעות דה הומניזציה של השחורים, שנתפסו כחפצים, כלים שנועדו למימוש צרכי האדם הלבן. זה אפשר ללבנים לחיות עם עצמם בשלום: מכיוון שה"צבעוניים" אינם אנושיים, הם לא פגיעים או זקוקים לאותם תנאי מחיה, זכויות, הכרה וכו'.
הגישה הזו לא נעלמה. היא הוטמעה בגזענות הממסדית כלפי השחורים בארה"ב, שנמצאת עמוק בכל מבני החברה האמריקנית גם היום. העבדות החוקית בוטלה במאה ה-19, אך מערכות הדיכוי הלבנות השתכללו והותאמו לרוח התקופה.
https://www.facebook.com/591727857554934/posts/3273768959350797/?sfnsn=mo&d=n&vh=e
מרבית האוכלוסיה השחורה בארה"ב חיה בצורה דומה לאותן ספינות עבדים. אזיקי הדיכוי הם כלכליים, מתבטאים במחיה ירודה, מערכות חינוך כושלות, הסללה לפשיעה ושימוש בכוח יתר כלפי שחורים בשיטור ובמערכת הכליאה.
וגם פה, מאפייני האוכלוסייה השחורה, והמחאות שלה, נתפסים לא כתגובה לדיכוי אלא כהוכחה לאופייה "האכזרי". וכך, כדוגמא, אמצעי התקשורת מגויסים לשמור על העליונות הלבנה ומציגים את השחורים כפורעים, פושעים, מיעוט נתעב.
"הסיפור האמריקאי" שכתבו הכובשים הלבנים
למנגנון הכוחני של דה הומניזציה חברה היסטוריוגרפיה לבנה. בהיסטוריה שכתבו גברים לבנים, וכך הם מציגים עצמם גם היום, הם אנושיים, מורכבים, מתורבתים, אנשי רוח, אקדמאים ומדענים. ארה"ב מוצגת כדמוקרטיה, ליברלית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
בנרטיב הזה לא מוצגים כמעט שאר האנשים, בעלי העור הכהה יותר, או היחס שקיבלו. הלבנים טשטשו את העוולות, הכוח והדיכוי שהשתמשו בהם. זה אפשר להם בעבר ומאפשר להם כיום לשמר את הכוח שלהם, להמשיך להיות עשירים, בעלי השפעה ומכתיבי מדיניות.
כששחורים מספרים היסטוריה אחרת, הם מואשמים בכך שהם מדברים מתוך הכאב שלהם והסיפור המשפחתי שלהם. אומרים שהנרטיבים שלהם מלאים באי דיוקים ובמחסור בעדויות. זה, כמובן, סיפור הביצה והתרנגולת, כי המחסור הוא תוצר של הדיכוי עצמו. זו גם טענה שמתעלמת מכך שכל היסטוריה, כולל של הלבנים, לוקה בהטיות.
אובאמה התגלה כעלה תאנה
בחירתו של אובאמה לנשיא השחור הראשון נדמתה כעדות להיעלמה של הגזענות הממסדית. היא התגלתה כעלה תאנה עם עלייתו של טראמפ לשלטון, וניצוחו על ארה"ב לבנה, פטריארכלית ומשמרת עליונות הגזע.
הסדר החברתי נשאר כזה שממדר בעקביות שחורים, לטינים והיספאנים, וכמובן נשים (בעיקר לא לבנות) ומשאיר אותם בעוני, ללא כוח, כסף או השפעה על חייהם. ההבנה שאובמה לא בישר על שינוי העמיק את הייאוש של השחורים.
בארה"ב, כמו בישראל, נוהגים לטשטש "זהות" ככלי דיכוי. "מי שרוצה יכול", אומרים, ומשתמשים בדוגמאות לשחורים שהצליחו בתרבות ובתעשיית המוזיקה וחלקם התעשרו מכך. אך בפועל ההיררכיה החברתית, הפוליטית והכלכלית היא לבנה. כדי לטפס בה שחורים צריכים להתבלט, להצטיין, להעפיל על כל חוויות הדיכוי בחייהם כדי לבלוט. וגם במקרים כאלו ההצלחה מצומצמת.
הכיבוש האירופאי (אשכנזי) של מדינת ישראל
ובישראל? כמעט אותו הדבר. אירופאים יהודים (אשכנזים) כבשו את אדמת ישראל בפרקטיקות דומות לאלו שהפעילו האירופאים בשאר העולם. מאז מוקדי הכוח נשלטים על ידם באופן אבסולוטי.
הם השתלטו על רוב משאביה של מדינת ישראל, מחזיקים בהון, בנדל"ן, בממשל, במשפט ובתקשורת. אותם בעלי כוח טוענים לשלום, לאחדות, להכרה במצוקת העם הפלסטיני. אבל עושים זאת ממרום מושבם במגדלי אקירוב, ולא מסתכנים באובדן השליטה בהון.
גם כאן, כמו בארה"ב, מופעלת הכחשה של כיבוש העם הפלסטיני, של העוולות שנעשו לו, של הנכבה ושבעים שנות הכיבוש שלאחריה. ממשיכה גם דה-ההומניזציה לאוכלוסייה הערבית, שמוצגת בעקשנות כעבריינית, אלימה, רצחנית ולא מתורבתת.
הפרקטיקה דומה לזו ממנה סובלת האוכלוסייה השחורה בארה"ב. אבל בישראל מרבית הפלסטינים עדיין חיים ללא זכויות אדם בסיסיות, אחרים זכו לתושבות במדינה שמקדשת, מהללת ומעריצה את הכובשים.
כשבן גוריון קרא לחנך את העובדים "הפראיים" ממדינות ערב
גם את היהודים יוצאי מדינות ערב ראו היהודים האשכנזים כיצורים תת אנושיים, שנדרשו כפועלים בבניין המדינה ותו לא. בוצעו כלפיהם פשעים לא אנושיים שעד היום לא קיבלו הכרה מהמדינה.
דה הומניזציה כזו התחילה כבר עם בן גוריון שהכריז:
"היהודים מתימן, היהודים המרוקנים, העירקים, הכורדים… חלקם אולי כמעט פראים … יש לחנך [אותם] לשבת בבית הכיסא כמו בן אדם, להתרחץ, לא לגנוב וכו' – זה קודם לכל שאר הדברים".
על המרוקאים אמר: "הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך", על עדות המזרח: "דרושים לנו בני-אדם שנולדו כפועלים". שיבא העיד על הילדים בהם עשה טיפולי גזזת: "הילדים נמצאים במשפחות שאין שום הבנה לטיפול של ילד". ויוספטל מדבר על יהודי תימן: "מדובר בעלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, רמה חברתית פחותה ומטען רעיוני דל. הם עלולים להוריד את המדינה למצולות".
הנדל רוצה מדינה "מתקדמת", בלי דרבוקות
דה הומניזציה היא כלי להצגת האחר כנלעג, סטריאוטיפי, בור, תת אנוש, ולא מוסרי. כמו השחורים והלטינים בארה"ב, מוצגים כך גם המזרחים, האתיופים והפלסטינים בישראל. והתוצאה? גזענות ממסדית, שימור תנאי המחיה הירודים של אוכלוסיות אלו והתעלמות מהמצוקות שנובעות מהם, חוסר בהזדמנויות עבור דור ההמשך. ומי מרוויח מכך? האוכלוסייה הלבנה שמשמרת את כוחה.
גם חברי הכנסת שלנו מבטאים את תורת הגזע והעליונות הלבנה כשמדובר ביחסי מזרחים – אשכנזים. למשל התבטאויותיו של הנדל, שר התקשורת על תושבי המדינה: "חלקם הגיעו ממנטליות של קונצרט בווינה וחלקם עם מנטליות של דרבוקות", הוא אמר, וטען שעלינו להיצמד לתרבות ה"קלאסית" הזו כדי לכונן פה מדינה "מתקדמת".
גם בישראל נמצא יחסי גזע מובהקים ואליטה לבנה שנאחזת בכל כוחה בשליטה באמצעי התקשורת, בהיסטוריה, בפוליטיקה ובנרטיב שיצרה. שמותיהם של גדולי הגזענים והכובשים מעטרים גם כאן שמות של רחובות מרכזיים, שדות תעופה, בתי חולים.
כמו בארה"ב, בהיסטוריה הכתובה של ישראל מושמטת היסטוריה של דיכוי. חוסר ההכרה הממסדי בעוולות שעשתה מדינה הוא בחירה מודעת. כך נוצר נרטיב בו האדם הלבן הוא הנאור, הליברל, הפועל לשוויון זכויות. וכל שאר כהי העור נחותים ממנו, לא משתווים אליו, ברברים, חיות אדם.
המלחמה של האדם הלבן בשחורות ובערביות עדיין חיה ונושמת בינינו עד היום, כשאלימות משטרתית היא אחת הפרקטיקות לשמירה על הסדר הקיים. ג'ורג' פלויד, איאד אלחלק, שיראל חבורה, סלומון טקה. הרשימה עוד ארוכה.
לטורים נוספים של הומלסית פוליטית לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: מחאה בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד REUTERS/Darren Ornitz
תגובה אחת
קוראים לזה 'עיוותי חשיבה' .
למקרה שתהית