יהיה פה דם

מאת: ליאור דואק

"אני לא אקח חלק בהונאה ציבורית על סמך הבטחות", כך אמר אחד הכרישים בפרק האחרון בתכנית בקשת 12, בו הציגה הילה שביב את ה"טוליפון", טמפון שמכיל בתוכו גביעונית מתנפחת אשר אוספת לתוכה את דם הווסת וניתן להשתמש בה עד 12 שעות ברצף.

אני לא מכיר את הילה שביב, לא נתקלתי בקריאתה לגיוס המונים, ואציין שהכותב הוא גבר, שלא סבל מבעיות ווסת ב-47 שנותיו. אבל אני כן נשוי לאישה, אב לבת ומוקף בעולמי נשים. והצפייה בקטע זה מהפרק הרגיזה אותי. גיוס הכספים של שביב נועד להמשך פיתוח, שיווק, מחקר. בורותם של הכרישים בהיעדר מידע לגבי גביעונית ואופן ההשתהות בו הם העבירו אותה מיד ליד, היא כבר ההוכחה שלא קיים שיח בנושא ווסת ותחליפי התחבושות והטמפונים, לא בפרסום ולא למי שאינו מחפש תחליפים בריאים יותר להתמודדות עם דימום חודשי לאורך שנים רבות בחייו. או יותר נכון, בחייה. וזאת הבעיה כולה. הכרישים חדי התער, בוודאי שאוהבים מספרים, נתונים ומחקרים כדי להבין אם השקעתם נבונה. עם זה לא ניתן להתווכח. מול כל אחד שרוצה לשים את כספו בהשקעה אשר תניב לו רווח יפה, ולהילה שביב אין כאלו.  

המחזור הנשי, אחת התופעות הביולוגיות בחיי נשים, זוכה לייצוג ייחודי ולעיתים מעוות בתקשורת, אולי אפילו בלתי נראה. ייתכן ויהיה לו ייצוג בפרסום מוצרים להיגיינה נשית, לרוב במסגרת נרטיבים פרסומיים אשר ממסגרים את הווסת כחוויה שיש להסתיר או לעדן, מציגים את האישה כמי שעליה להתמודד מול תופעה שאינה מיטיבה עימה ופוגעת בה, וכמובן – לא יקבל את הייצוג הריאלי שלו, של דם, בצבע אדום. אציין שבוודאי חל שינוי משמעותי בייצוג הווסת בפרסומות. בעוד שבעבר הנושא נחשב לטאבו חברתי ולא זכה כמעט לנראות במדיה, כיום ישנה נראות רבה יותר. ועדיין, ייצוג זה מלווה בשפה מתונה ולעיתים חינוכית יתר על המידה, וכמובן, בשימוש בצבע כחול, ולא אדום, מסתיר את הנושא לשמו התכנסנו; עיסוק ישיר ומוחשי בביולוגיה הנורמלית לכל אישה.

השיח הפרסומי מתמקד לא אחת בהבטחת "הסתרה" ונוחות, תוך יצירת ציפייה שנשים תמשכנה לתפקד כרגיל למרות האתגרים הנלווים למחזוריות החודשית. כך, מתרחש תהליך שבו נשים נדרשות לאמץ נרטיב של "אילוף הגוף" במקום קבלה טבעית שלו. במקביל, נושאים מרכזיים אחרים, כמו תסמונת קדם-וסתית, אנדומטריוזיס או כאבים כרוניים, כמעט שאינם מקבלים ביטוי. התעלמות זו משאירה אתגרים בריאותיים רבים מחוץ לשיח הציבורי ומובילה למחסור במודעות ובהשקעה מספקת במחקר. והנה אני מגיע למטרת הכתיבה שלי בשבת בבוקר, לאחר צפייה בפרק האחרון בתכנית "הכרישים" בקשת 12, שם עמדה הילה שביב להציג את ה"טוליפון", פטנט ייחודי לטמפון. 

בהיבט הכלכלי, ניכר פער משמעותי בהשקעה כספית במוצרי בריאות נשים לעומת מוצרי בריאות גברים. לדוגמה, תחומים כמו תפקוד מיני גברי זוכים לתקציבי מחקר נרחבים, בעוד מחלות ונושאים בריאותיים נשיים משמעותיים סובלים מהזנחה תקציבית. תסמונות כמו אנדומטריוזיס, המשפיעות על אחוז ניכר מהנשים, זוכות לתקציבי מחקר זעומים ביחס להשלכותיהן על איכות החיים של המטופלות. 

הביקורת הפמיניסטית על תעשיות הבריאות והמדיה מציעה כי רבות מהפעולות בתחום מונעות בעיקר משיקולים כלכליים ולא מצרכים רפואיים אמיתיים. המוצרים הקיימים לא תמיד עונים על צרכיהן המגוונים של נשים, וההשקעה בהם אינה משקפת סדרי עדיפויות בריאותיים אלא רווחיים. את המציאות הזו קיבלנו בצפייה בשיח הכרישים וביחסם ל"לטוליפון", לביטולה כלאחר יד של הילה שביב, עד כדי טענה של אחד מהכרישים כי לא ייקח חלק בהונאה ציבורית על סמך הבטחות.

הילה שביב הציגה פטנט שלדעתי, גם ללא לימודי רפואה, ניתן לשנות ולשפר את חייהן ואת בריאותן של נשים. הטמפון החדשני (ורב הפעמי, קיימות חברים וחברות זה גם חשוב) משמש ל – 12 שעות עבור נשים בעלות דימום מוגבר וללא צורך בהחלפתו כל שלוש שעות. בנוסף, יש בו את הפוטנציאל המדהים לערוך מחקרים על דם הווסת של נשים רבות, בתקופות שונות בחייהן, ולגלות ממצאים חדשים ומסקרנים עבורן. וכן, גם להציל חיים. בכדי שזה יקרה נדרש כסף. כסף דורש משקיעים. משקיעים רוצים מחקרים. עכשיו לכו תסבירו לגברים בחבורת הכרישים שהונח לפניהם אולי פטנט המאה ברפואת נשים והם פספסו אותו עד כדי האשמתה של הילה בהונאה ופיזור הבטחות. למיטב ידיעתי גם אילון מאסק הבטיח הבטחות שנראו לא מציאותיות ובלתי אפשריות עד כדי מדע בדיוני. למשקיעים באילון מאסק היו ביצים, לא היה להם ווסת.

צופי וצופות התכנית המסורים יודעים כי יושבת שם גם כרישה, בה הילה קיוותה למצוא תחושה של הבנה או תמיכה, אישית ובוודאי כלכלית. תשובתה הייתה שאין למוצר היתכנות כלכלית. אחזור שוב: אין היתכנות כלכלית. אני גבר והמשפט הזה הפיל אותי לרצפה. חצי מאוכלוסיית כדור הארץ משתמשת באינספור תחבושות, פדים, טמפונים, גביעוניות, מוציאות מאות שקלים  ולעיתים גם סובלת מכאבים, השפעות רגשיות ופיזיולוגיות והכרישה אומרת שלפטנט החדש של הילה אין היתכנות כלכלית, על סמך העובדה שאין להילה מחקרים או נתונים על המוצר. 

אנדומטריוזיס: המחלה שהרפואה הכחישה מקבלת הכרה ציבורית

בשנים האחרונות מתרחשת תנועה לשינוי השיח הציבורי סביב המחזוריות החודשית. חינוך מגדרי ומיני אשר מתמקד בהנגשת מידע ובניסיון לשבור את הטאבו סביב הנושא קיים למעלה משני עשורים. עם זאת, המגמה עדיין נתקלת בהתנגדות תרבותית ובאדישות מצד גורמי מדיניות וכלכלה, מה שמקשה על יצירת שינוי משמעותי בדפוסי ההשקעה התעשייתיים ובאופן תפיסת הנושא בציבור. המדיה היא הפלטפורמה החזקה ביותר לשינוי השיח. משפיעניות, אקטיביסטיות וארגונים פמיניסטיים משתמשים ברשתות החברתיות כדי להציג את המחזור כחלק נורמטיבי של החיים ולשבור את המוסכמות סביבו. עם זאת, הצלחתם של מאמצים אלו מוגבלת לעיתים בשל מגבלות תוכן שהפלטפורמות עצמן מטילות. אלגוריתם הוא מושג זכרי אולי הוא גם חושב כגבר, שיש דברים שאין צורך להבליט מדי. אני סקרן לדעת האם הילה קיבלה הנחיות להציג את מודל הטמפון עם נוזל כחול ולא אדום בהנחיית ההפקה או שגם היא מבינה כי יש דברים שמותר לדבר עליהם, אבל יש דברים שאסור להראות. אפילו לא ייצוג של משהו טבעי כמו דם ווסת. 

כדי לשנות את הייצוג וההשקעה במחזוריות ובבריאות נשית בכלל, נדרשת פעולה מערכתית רחבה הכוללת שינוי מדיניות, חינוך מגדרי מוגבר, ובעיקר השקעה במחקר ופיתוח מוצרים. התעלמות מחקרית וחוסר השקעה בבריאות נשית ממשיכים לשקף את העדפות החברה והמערכות הכלכליות. תודה לכרישים על שיקוף מציאות ברור כל כך. המחסור במודעות לנושאים כמו מחזור נשי, מחלות כרוניות ייחודיות לנשים, ומוצרים רפואיים חדשניים הוא עדות לשוליות המגדרית המתמשכת. בעוד שהמחזוריות הנשית נתפסת כחלק טבעי מחייהן של נשים, ההתייחסות אליו במדיה ובמדיניות ממשיכה למצב אותו כעניין שולי ופרטי. נדרשים משאבים משמעותיים למחקר ופיתוח בתחום בריאות הנשים. זהו גם חלק מהבטחת שוויון אמיתי בגישה לבריאות ובכבוד בסיסי לנשים ברחבי העולם. הילה זכתה להעדר כבוד מכרישים ומכרישה. ולדעתי, לא רק הילה אלא כל הנשים כולן.

עלינו להודות להילה על שהייתה ישירה וברורה, גם אם כמובן מתרגשת. זהו עוד צעד שעשוי לעזור לשבור את הטאבו סביב המחזור ולאפשר בעתיד חוויית חיים בריאה ומכבדת יותר לנשים בכל מעגלי החיים. אבל בעתיד הרחוק מאוד כנראה. לפחות לא מהכרישים, כי הם יודעים לזהות דם, אבל לא דם של ווסת.

ליאור דואק, מאסטרנט בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, מורה לתקשורת בתיכון בית חינוך גליל מערבי, מחנך למיניות בריאה ומנחה מעגלי גברים.