משקולת נפשית כבדה

מאת: הדר אזולאי ליברמן

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כמה פעמים. התחלתי והפסקתי, התחלתי והתחלתי שוב, מבינה שבעצם יכולתי להציג את הדברים אחרת.

אחרי שציפיתי באיחור מסוים (הטלוויזיה אצלנו כמעט ולא פועלת, בשל הבידור התמידי המסופק לנו באדיבות יובל), את הדוקו החשוב, של כאן, "הפלה חופשית", נחשפתי לקמפיין של נטלי דדון עם אגודת אפרת (וגם לתגובתה לנושא), מה שפעפע בי מאז ההפלה האישית שלי, אי שם לפני כמעט ארבע שנים – דרש שאתן לו דרור.

אחרי שכתבתי שורות ארוכות ארוכות של הסברים, חלקי היסטוריה, דעות מנומקות וגם את הסיפור האישי שלי, ושלנו, הבנתי שזה ארוך מידי למדיום של פוסט בודד. כיוון שאני מאמינה שאלה דברים שאני צריכה לכתוב, ומקווה שאנשים ירצו לקרוא, הטקסט יחולק ל – 3 חלקים. זה החלק הראשון.

זה לא חותמת גומי

אם הייתםן חברי וחברות פייסבוק שלי בשנים האחרונות (או שהסתובבתם בקבוצות האימהות שאני מסתובבת בהן), יכול להיות שיצא לכםן לראות אותי מייחצנת את בדיקת מי השפיר. הגניקולוג שלי צחק אז, שמה שקרה לנו זה אמנם נורא, אבל יש לו ניחוש שהבדיקה עם יחסי הציבור הגרועים תזכה לשגרירה נאמנה שתפרסם את שמה (ומשמעויותיה) בעולם.

הייתי בת 28, עם הריון רצוי מאוד, שגם התנהל בדיוק על פי הספר. ואז גילינו דרך בדיקת מי השפיר על המום (הלא גנטי! סתם, באג) שנפל בעוברית שלנו. אחרי שיחה עם הגנטיקאי הבכיר בארץ, הבנו שפנינו להפלה.

הייתי אז בשבוע 22. חודש שישי להריון. עוד רגע ויש ילדה. כבר היו לנו על המקרר תמונות שלה באולטרה סאונד שמחליפים פוטנציאליים לדירה ששכרנו אז, התלבטו ביניהם למי היא דומה יותר. היו לה העיניים של נתי, האף שלי, ולפי רוב הדעות – גם השפתיים שלו. היה לה שם שבחרנו לה, כבר נרקמו לה תוכניות, ותוכננו איתה טיולים. אז התקשרתי לקבוע פגישה בוועדה להפסקת הריון. נקבע לנו תור מספר ימים אחרי, ושנינו לקחנו חופש מהעבודה כדי לגשת למה שהוכיח את עצמו, כיום הקשה ביותר מאז גילינו על המום והחלטנו על הפלה. (מטעמים משפטיים אני לא משתפת את שם בית החולים בו התנהלה הוועדה).

הגענו למחלקה שבימים כסדרם מקבלת נשים שאינן מיועדות להפלה. מכל עבר הפציעו תמונות מקסימות של ילדים קטנים, תינוקות מתוקים, ואימהות החובקות אותם. כמובן שלצד הבטן העגלגלה שהייתה לי אז, ראיתי עוד עיגולי-עוברים רבים, של נשים שהגיעו לבדיקות שגרתיות.

נכנסנו לרופאה, שתהתה בקול רם, למה אנחנו מעוניינים להפיל. הגשנו לפניה את הטופס המבשר על התסמונת הגנטית. "מעניין", היא אמרה והביטה בפרטים הדמוגרפיים שלי. בת 28, בדיקות סקר גנטי מעולות. בדיקות סקר לאורך ההריון שצריך למסגר ולתלות על הקיר. "אז למה בכלל ניגשת למי שפיר?". כן. זאת הייתה השאלה. גם כשאנחנו פה, גם כשהתגלה מה שהתגלה.

"אה, נפלא!", היא נשמעה פתאום נרגשת. אני רואה שיש לנו תור לשבוע הבא, אם תיקחי אותו, תהיי יום אחד לפני שבוע 22, מה שאומר שלא תצטרכי לעבור הליך מסוים (מצנזרת את שמו, וגם את התיאור הגרפי שבו בחרה אותה רופאה להשתמש כדי להסביר לנו בפרוטרוט מה נעשה ואיך).

הלאה. משם לעובדות הסוציאלית. היא בעיקר סימנה כל מיני וויים בכל מיני מקומות. שוב שאלה למה ניגשנו לבדיקת מי שפיר, ביקשה לידע שאם אחליט להמשיך את ההריון עוד יום אחד, אוכל לקבל חופשת לידה, ושאני מודעת לכך שאני מוותרת עליה אם אני לוקחת את התור המוקדם יותר. הלאה. בדיקת אולטרסאונד לבירור גודל העובר.

בדיקות אולטראסאונד, יודעת כל אימא, בטח אימא- לעתיד בפעם הראשונה, זה דבר די מרגש. הנקודה הקטנה, האפון, הופך אט-אט לאנושי יותר ויותר. יש לו פתאום ידיים ורגליים קטנות. הפרצוף הולך ונעשה פרצוף של תינוק. אולטרסאונד לפני הפלה הוא פשוט עינוי. ניתן היה, לכתוב פרוטוקול, די פשוט – שבו אם האישה מיועדת להפלה, מכבים את המסך הגדול שמציג את תמונת האולטרסאונד לאישה. זוטות. אבל אין אחד כזה. אז ביקשנו. ביקשנו בבקשה שיכבו אותו.

הטכנאית אמרה שהיא לא יודעת איך, וכבר השפריצה לי נוזל סיכוך על הבטן. ניסינו להסביר שאנחנו מיועדים להפלה, שקשה להסתכל בשלב הזה. נתי אמר לה שניתן פשוט ללחוץ על כפתור. שנינו כבר היינו עם דמעות בעיניים. היא המשיכה בשלה, מקרינה את התמונה המוכרת מעלינו. נתי התרומם, וביקש להראות לה, להסביר לה, שהוא דווקא מכיר את המסכים האלה, והנה – יש פה כפתור שאפשר לכבות. ואם לא לכבות – סתם להסיט.

הטכנאית מיד נזעקה. היא צעקה עליו לשבת במקומו, ושאם לא יעשה את זה, היא תקרא לאבטחה. אחר כך יצאנו לאכול ארוחת צהריים (נוראית!) ולהמתין לתורנו בוועדה. בכינו האחת על כתפו של זה, התייפחנו, התקשרנו שוב, לוודא עם הגנטיקאי הבכיר שאין טעות. לא הייתה.

אחר כך המשכנו למבואה קטנה שבה המתינו כל הנשים והנערות שצריכות להיכנס לפני הוועדה. היו כאלה שהגיעו בגפן, היו שהגיעו עם בן זוג או אימא. הן היו צעירות מאוד, ילדות ממש, וגם מבוגרות ממני בשנים רבות. כל אחת הייתה נתונה בעולמה. שלא כמו במקומות אחרים בהם מכניסים יחד אנשים ונשים למקום קטן – הייתה פשוט דממה. פה ושם הפסיק הבכי של הנערה עם אימא שלה את המלמולים החרישיים. ניסיתי לחייך אליה. להגיד לה שיהיה בסדר, שהיא חזקה, שעוד יהיו לה ילדים אחרים, אם תרצה בהם, שיגיעו בזמן שבו היא תוכל להיות להם האימא שהיא יכולה להיות כשהיא לא תלמידת תיכון.

ידעתי גם שבדרך כלל, מגיעות נציגות של אגודת אפרת. להסביר, לנסות לשכנע. לא ידעתי איך אשרוד,שוב, להצדיק את עצמי, במה שאמור להיות משהו שהוא רק שלי. למזלי, היינו ממש אחרי הקורונה. רק מי שהמתינה לוועדה, והמלווה שלה, הורשו להמתין במקום.

המהפכה המשטרית היא מהפכה פטריארכלית

אחרי המתנה ארוכה, נכנסנו לוועדה. היו שם עובדת סוציאלית, ורופא. הוא הציץ בטופס שלנו. אחרי שהעיניים שלו נחתו על שמו של המומחה שאיתר את המום הגנטי של העוברית שלנו, הוא כמעט צחק. "פרופ' מוטי שוחט שלח אתכם?", האצבע שלו נחה על השם המדובר, "מי אני שאתנגד?". וזהו, קיבלנו חותמת אישור. מותר לנו לגשת להליך של הפלה.

אחרי עוד כמה ימים, אושפזתי, הרדימו אותי כשאני בהריון, והתעוררתי כשאני בלעדיו. חזרנו הביתה, לאיזו ריקנות. שנינו הוצאנו ימי חופש ונסענו לחופשה משונה שהיינו בה רק אנחנו שנינו. בכינו, צחקנו, טיילנו, נחנו, וקיבלנו אט-אט את העובדה שאנחנו לא ממתינים, נכון לעכשיו, לילד.

אחרי שנולדה לנו יובל, הילדה החכמה, החריפה, המצחיקה, המוכשרת והיפה בתבל, שאלו אותי במחלקת היולדות, אם בא לי לדבר עם סטודנטים לרפואה בקורס שעוסק כולו ברזי השיחה האנושית שהיא גם מכילה פסיכולוגית.

אם נותנים לי הזדמנות לדבר, יודע כל מי שהיה לו המזל, או ביש המזל, תלוי כמה הוא חובב שיחות ארוכות – אני לוקחת. ישבתי מולם, סיפרתי על הלידה שלי, על יובלי, שאז עדיין לא החלטנו איך קוראים לה, על הפחד שלי מדיכאון אחרי לידה, וגם על העובדה שעברתי את המבחן של עצמי, בו הוכחתי לעצמי שאני אכן מתרגשת, ומאוהבת (מי ידע שזה רק מתעצם מיום ליום) בגורת האדם הקטנה שלנו.

ואז סיפרתי להם על הוועדה להפסקת הריון. והם היו קצת בשוק. גם הרופאה המומחית שליוותה את הקורס הזדעזעה. היא ביקשה ממני, כשאוכל, לשלוח מכתב תלונה. איפשהו, רק שם, הבנתי שמה שעברנו שם היה טראומה נוספת, ממש לא נדרשת, להליך שגם ככה מגיע עם משקולת נפשית כבדה.