אם יציעו לכן לקרוא ספר אוטוביוגרפי של אדם שלא שמעתן עליו מעולם, כיצד תגיבו? אם להיות כנה, אני ככל הנראה הייתי מסרבת. לז'אנר האוטוביוגרפי יצא (וקצת בצדק) שם של ז'אנר מאוד כבד, של אנשים מכובדים עם עבר ומוסר השכל שהם יכולים להעביר לקוראות שלהם, אך הספר "טירת הזכוכית" מאת ג'אנט וולס והסרט שנעשה בהשראתו מאתגרים את הסטיגמה הקיימת על הז'אנר.
בפעם הראשונה שקראתי את הספר שכחתי לחלוטין שמדובר בספר אוטוביוגרפי. הכתיבה של וולס מתאפיינת בקלילות וברוך, על אף שהיא מתארת לא פעם מאורעות לא פשוטים בכלל. הסיפור מתאר מעשיות ומקרים שיכולים למלא כמה גלגולי חיים, אז אתן יכולות לתאר לעצמכן כמה הופתעתי כשסיימתי את הקריאה והבנתי שמדובר בחיים של אישה אחת שעודנה חיה ויוצרת.
הספר מתאר את סיפור חייה הלא שגרתי של וולס, בת שנייה מתוך ארבעה ילדים להוריה רקס ורוז-מרי וולס. הוריה של וולס החליטו כי הם מעוניינים לגדל את ילדיהם מחוץ לחברה ולחיים הרגילים. ההחלטה, שנבעה בחלקה מניסיון של האב לברוח מנושים, הפכה את המשפחה למשפחה נודדת, שחיה בקרוואן ועוברת ממדינה למדינה בחיפוש אחר עבודה, הרפתקאות ועובדות חשובות שהילדים שצריכים ללמוד.
הספר מלווה את שנות הילדות וההתבגרות של ג'אנט וולס, דרך הפיכתה לאישה בוגרת והמעבר העצמאי שלה ושל אחיה ואחיותיה חזרה אל החברה הנורמטיבית, ועד למפגש מחודש עם הוריה. בספר וולס מתארת את היופי שבחיים שמחוץ לחברה הנורמטיבית ואת כל הדברים שלמדה מהחיים בחוץ, אך לצד זה היא גם מציגה את הקשיים שבכך, את תלאות הטבע והצפיפות, את המזג החם של אביה שהקשה עליהם מאוד ואת הקושי שלה לראות את הוריה בשולי החברה בשעה שילדיהם "חזרו לתלם".
אחד הדברים שחשוב לשים עליהם את הדגש היא "טירת הזכוכית" שהאב מבטיח לילדיו שתיבנה. האב רקס לא הצליח להחזיק בעבודה מסודרת וקפץ ממשרה למשרה, ובכך גם גרר את משפחתו ממקום למקום. אך בזמן מסעות המשפחה ברחבי ארצות הברית, רקס לא מפסיק לספר לילדיו על "טירת הזכוכית" – אותו בית שהם יבנו בעצמם, שישמש להם מגורי קבע ויפסיק את נדודיהם הבלתי פוסקים:
"כל הכישורים ההנדסיים של אבא והגאונות המתמטית שלו עמדו להשתלב בפרויקט מיוחד אחד: בית אדיר וגדול שהוא עומד לבנות למעננו במדבר. תהיה לו תקרת זכוכית ויהיו לו קירות זכוכית גבוהים, ואפילו המדרגות יהיו עשויות זכוכית[….] שנסענו אליו הוא לקח אתו את השרטוטים של טירת הזכוכית, ולפעמים היה מוציא אותם ומניח לנו לעבור על עיצוב החדרים שלנו" (עמודים 34–35).
את ההבטחה הזו שלו מתארת וולס כסימן לאישיותו הדומיננטית, שהקשתה עליהם מאוד. אב המשפחה מתואר כאדם בלתי צפוי בעל שני קצוות מנוגדים באישיותו: מצד אחד הוא אדם חכם, בעל ידע נרחב על העולם והטבע, הוא מתואר כאדם שיכול לתקן כל דבר ברגע וכאחד שיוביל אותך להרפתקאות הנפלאות ביותר. מנגד, הוא מתואר כמה פעמים כאדם אלים, הן פיזית והן מילולית, שיכול להשרות טרור כשמישהו לא סר למרותו. לא פעם בסיפור הוא נעלם לתקופות לא מבוטלות וחוזר כאילו כלום לא השתנה, הוא שותה לא מעט ולוקח את משפחתו למסעות שיכולים להיות מסוכנים ולא בטוח שהם יוכלו לצאת מהם.
אפשר להסתכל על המשמעות של אותו בית זכוכית ולנסות להבין למה הוא כל כך מהותי עבור האב. אם נסתכל על התכנון ועל הבניין מבחינה לוגית, אין שום היגיון לבנות טירת זכוכית בלב המדבר החם, הרי הזכוכית תגרום לשרפות, ובכלל זכוכית זה לא חומר גלם עמיד, אז למה דווקא טירת זכוכית?
כשסיימתי לקרוא את הספר הבנתי כי הדבר היחיד שהאב לא הצליח לספק לבני משפחתו הוא בית. על אף כל התנאים המוזרים והלא אידיאליים הוא תמיד הצליח להשיג להם חינוך, אוכל, רגעים של צחוק וחיוך, מים לשתות ומיטה לישון בה, אך הוא נכשל נחרצות בניסיונו להשיג עבורם מקום מגורים קבוע. לקראת סוף הסיפור, כשרקס מוביל את המשפחה למגורים בעיר הולדתו הדרומית והענייה, ילדי המשפחה בורחים לחיים עצמאיים בניו-יורק ושם בונים לעצמם חיי קבע.
גם אם רקס וולס האמיתי לא התכוון לכך, טירת הזכוכית שהוא הבטיח לילדיו מייצגת את ה"בית" שכל הורה מנסה לייצר עבור ילדיו. כל אחת רוצה ליצור מקום מוגן, בטוח ואוהב עבור האנשים שהיא אוהבת, אך לעיתים, כמו זכוכית, זה פשוט מתנפץ או שורף אותנו מבפנים. גם בתור אב לא מתפקד מכל הבחינות, רקס וולס ניסה לספק לילדיו את המבנה הבסיסי הזה שבו הם ירגישו שיש להם מקום, גם אם הם אינם מודעים לכך שהוא עלול להתרסק עליהם בכל רגע. אותו חזון של טירת זכוכית, שתהיה להם מקום משכן קבוע, מלווה את הסיפור לכל אורכו, גם כשהילדים כבר גדלים וכל אחד בונה לו בית וחיים משלו.
ניתן לחשוב שזה לגיטימי והגיוני שילדים שחיו כל חייהם חיי נוודות ומסעות ירצו למצוא מקום מגורים סופי אחד, שלו הם ירצו לקרוא בית, אבל לא מדובר רק במשפחת וולס. בכל אחת מאיתנו קיימת ילדה נודדת שרוצה מקום להניח בו את הראש בבטחה, ולכל הורה יש את הרצון לספק את המקום הזה עבור ילדיו. החשש ממה יקרה אם לא אוכל לספק לילדיי את התנאים הטובים ביותר לגדול ולצמוח מעסיקים גם אותי, וכנראה את רוב ההורים בעולם.
במובן הזה "טירת הזכוכית" מצליח, דרך הסיפור של משפחת וולס ובמיוחד דרך דמותו של האב, לעסוק בנושא המשפחה ואיך מחזיקים ומחזקים אותה. הכתיבה הקולחת והעלילה שנראית לרגעים מומצאת יכולות לסחוף אותנו למחוזות מחשבה רבים, אך חשוב להזכיר לעצמנו במהלך הקריאה שזהו סיפור חייה של אותה ילדה קטנה מדרום ארה"ב, שהבטיחו לה טירת מזכוכית שמעולם לא קיבלה.
