מאת: ד"ר ליאור שחר
חיכיתי לראות את האצנית קסטר סמניה באולימפיאדת טוקיו. בחיי שחיכיתי. אבל לשווא. ולא רק שלא ראיתי אותה, ראיתי את כריסטין אמבומה. מסתבר שלא למדנו כמעט כלום ב-12 השנים האחרונות. נשים עם מראה גברי עדיין נשלחות להוכיח שהן נשים, בתהליך משפיל במיוחד.
תזכורת: ב-2009 הפציעה בחיינו מוקגאדי קסטר סמניה מדרום אפריקה וזכתה באליפות העולם בריצת 800 מטר בהפרש עצום. ואז, התברר שנדרשה לעבור בדיקות בשל המראה ה"גברי" שלה, כדי לוודא שהיא "אכן אישה". במשך שנה היא הושעתה מתחרויות, עד שאישרה לה התאחדות האתלטיקה הבינלאומית לחזור ולהתחרות. במילים אחרות, עד שההתאחדות קבעה האם היא אכן אישה שרשאית להתחרות מול נשים אחרות. השעייה ממושכת זו השפיעה קשות על ביצועיה.
בהמשך, באולימפיאדת ריו בשנת 2016, סמניה זכתה במדליית זהב לריצת 800 מטר, אך שוב ספגה ביקורות קשות, שכן התברר שיש בגופה רמות גבוהות של טסטוסטרון. ב-2018 קבעה התאחדות האתלטיקה שכתנאי להמשיך ולהתחרות באותה קטגוריה יהיה עליה ליטול טיפול הורמונלי שמטרתו להפחית את רמות הטסטוסטרון שבגופה. היא ערערה על ההחלטה, פנתה לבית המשפט לבוררות ונדחתה. לפיכך, היא הושעתה מתחרויות הריצה ל-400 ול-800 מטר. בראיונות עימה סיפרה שנהרסה, פיזית ונפשית, מן התהליך הזה.
ב-2020 היא התכוננה להשתתף באולימפיאדת טוקיו, הפעם בריצה ל-200 מטר, כדי להימנע מהקטגוריות שמהן היא הושעתה. חייבות לפתוח סוגריים משועשעים להגיון של הועד האולימפי: מי קיבל את ההחלטה המוזרה הזו? האמנם מישהו בוועד האולימפי באמת סבור שבמרחק של 200 מטר אין השפעה של רמות הטסטוסטרון על מהירות הריצה, והטסטוסטרון נכנס לפעולה רק ממרחק של 400 מטר? כרופאה אני מוכרחה לתהות על שיקול הדעת שהופעל כאן.
בהמשך רצתה סמניה להתחרות באולימפיאדת טוקיו בריצה למרחק 5,000 מטר ולא 200 מטר (ושוב – נשאלת השאלה כיצד פועל ההיגיון של הוועד האולימפי בהקשר זה?) אך השיגה שיא אישי שרחוק ב- 22 שניות מהקריטריון שנדרש לצורך השתתפות במשחקים האולימפיים. לפיכך, סמניה לא הגיעה למשחקים האולימפיים בטוקיו, לאחר שהתקנות החדשות אשר אומצו בשנת 2018 מנעו ממנה להתחרות בענפי הריצה שבהם התמחתה.
"האם היא בוודאות אישה?" זה מופרך בדיוק כפי שזה נשמע
תקנות אלו אושרו למעשה בעקבות המקרה הספציפי של סמניה. הדבר, כמובן, לא נאמר במפורש, אך חשוב לשים לב: דבר לא השתנה עבור שאר משתתפי המשחקים האולימפיים בכל שאר הקריטריונים ובכל שאר הענפים. לא כל ספורטא.ית נדרש.ת לעבור בדיקה של רמות טסטוסטרון, שמא הרמות הן גבוהות יתר על המידה. ההבחנה בין אצנים, או בין ספורטאים בכלל, לא הפכה להיות על פי רמות הטסטוסטרון שלהם.
רק במקרים מסוימים, של א.נשים מ.סוימים, שבהם קובעים הועד האולימפי או התאחדות האתלטיקה שיש צורך בבדיקה מעמיקה – מבצעים את הבדיקה, שמטרתה לוודא האם מדובר באישה או לא. כן, זה מופרך בדיוק כפי שזה נשמע. התקנות שאומצו קובעות כי אצניות שיש להן מאפיינים גופניים (גנטיים, הורמונליים או אחרים) מסוימים הנחשבים "זכריים" – לא תורשינה לרוץ במירוצים למרחקים 400 ו-800 מטר.
בסופו של דבר, כאמור, לא זכינו לראות את קסטר סמניה באולימפיאדת טוקיו, אך "זכינו" להיווכח שדבר לא השתנה: כריסטין אמבומה מנמיביה, אשר זכתה במדליית כסף בריצת 200 מטר במשחקים בטוקיו, ספגה תגובות זהות לאלו שספגה סמניה בשעתה. נשמעו דרישות לבצע בדיקות מקיפות כדי לברר "האם היא בוודאות אישה".
מסתבר שהתאחדות האתלטיקה הבחינה בכריסטין אמבומה עוד בטרם המשחקים האולימפיים. היא העלתה את חשדה של ההתאחדות כשקבעה שיא עולמי חדש באליפות העולם לנוער למרחק 400 מטר. כבר אז ביצעה התאחדות האתלטיקה בדיקות וגילתה שבגופה של אמבומה יש רמות גבוהות של טסטוסטרון. לפיכך, אמבומה לא השתתפה בריצת 400 מטר באולימפיאדת טוקיו אלא בריצת 200 מטר, עליה לא מוטלות הגבלות.
חשוב לציין, כי התאחדות האתלטיקה הציעה, לכאורה, פתרון. קסטר סמניה נדרשה לעבור טיפולים להפחתת רמות הטסטוסטרון שבגופה כתנאי להשתתפות בתחרות 800 מטרים. אלא שטיפולים אלו הם טיפולים שבצידם מחירים גופניים ונפשיים קשים, כפי שיכולה להעיד סמניה עצמה, שניסתה ליטול את הטיפול לזמן מה. בראיון עימה היא סיפרה שסבלה מכאבי בטן קשים ומתמידים, מעליות חום, מהשפעה קשה על מצבה הנפשי ושהיא הרגישה חולה באופן קבוע.
תקנה לא יכולה להיות רלוונטית רק לאישה שנראית "גברית מדי"
אך לא זה הדיון. המצדדים בסמניה טוענים שהיא נולדה עם איברי מין נשיים ושהיא "סומנה" כנקבה (כלומר ההתייחסות אליה מיום שנולדה הייתה כאל בת), גודלה כבת כל ימי חייה ומגדירה עצמה אישה. המקטרגים טוענים שהיא נראית גברית, שהיא נשואה לאישה, שיש לה מבנה כרומוזומלי והורמונלי שאינו רגיל עבור אישה.
אני טוענת שאלו וגם אלו אינם טיעונים ענייניים. בכל הנוגע לתחרות ספורט, יכולים להיות כמה קריטריונים שעל פיהם נקבעת הזכאות להשתתף בתחרות כלשהי, וכמה קריטריונים אשר קובעים את ההשתייכות לקבוצה מסוימת. מותר וראוי שהקריטריונים הללו ישתנו עם השנים. אך על הקריטריונים להיות אחידים ושקופים. לא ייתכן שקריטריון של רמות טסטוסטרון יהיה רלוונטי רק עבור מי שנראית להתאחדות האתלטיקה "מוצלחת מדי" או "גברית מדי".
אם ההחלטה היא שרמות טסטוסטרון הן קריטריון חדש בקרב אצנים/ות – אדרבא, הבה נחלק את האצנים/ות לקבוצות לפי רמות טסטוסטרון, בדיוק כפי שבג'ודו יש חלוקה לפי משקל הגוף. זה הוגן, זה אחיד, וזה שקוף. יש גברים עם רמות טסטוסטרון נמוכות, ויתכן שליוסיין בולט היו רמות גבוהות במיוחד, אין לדעת.
השאלה "האם היא באמת אישה?" איננה דיון אתי או לגיטימי בשום צורה, ולא יתכן שזו שאלה שיש לה מקום ומרחב. על סמך מה אנו קובעות האם מישהי היא אישה בשאר המרחבים? לפי מה אני קובעות שסימון ביילס היא אישה? שלינוי אשרם היא אישה? שארטיום דולגופיאט אינו אישה? האם שלחנו אותם לבדיקות? האם ביקשנו מהם אישורים? לא יתכן שיהיה מרחב שבו זו הופכת לשאלה לגיטימית, ושבדיקות פולשניות הן שאמורות לתת מענה על השאלה הזו.
בביולוגיה אין דיכוטומיה, רק אצל בני האנוש
מסתבר שהביולוגיה מזמנת הרבה מאד צורות של נראוּת, הרבה מאד פנוטיפים (צורות הסתמנות) של נשיות ושל גבריות. רמות טסטוסטרון אינן דבר דיכוטומי, וגם לא הכרומוזומים. אין רמה אחת של טסטוסטרון שאופיינית לנשים ואחרת שאופיינית לגברים. טסטוסטרון קיים אצל כולנו, ברמות משתנות. משתנות בין אדם לאדם, משתנות במהלך החיים ואפילו במהלך היום. אין גם צורה אחת ויחידה של מבנה כרומוזומלי נשי או גברי, ואין צורה אחת ויחידה של מבנה איברי מין נשי או גברי. יש צורות נפוצות יותר ונפוצות פחות, אבל הצורות של הטבע האנושי הן רבות ומגוונות.
אפשר לחשוב על זה כמו שאנו חושבות על צבע עור. הלא אין באמת "שחור" ו"לבן" אלא אינספור גוונים שונים של ורדרדים, צהבהבים, שחמחמים ועוד ועוד. בתוך המגוון העשיר והאדיר הזה אנחנו נוטים, משום מה, לחלק את עצמנו ל"שחורים" ו"לבנים". כך גם בנושא המין והמגדר. אלו אנחנו, בני האנוש, שבוחרים להיצמד לדיכוטומיה.
בנוסף, אנו חיות בעולם שבו לא מתקבל על הדעת שאישה כמו קסטר סמניה, כמו קריסטין אמבומה, ורבות נוספות כמותן, לא תוכלנה לקחת חלק בספורט תחרותי מבלי להתערטל, ממשית ומטאפורית, לעיני העולם. מבלי להשחית את גופן בצורה קשה על ידי כימיקלים. מבלי לסבול מאפליה כה קיצונית.
השנה לראשונה זכינו לראות את לורל הובארד, אישה טרנסית, מתחרה במשחקים האולימפיים. זאת לאחר שמשנת 2015 אישר הוועד האולימפי הבינלאומי לטרנסג'נדרים להתחרות, בכפוף לבדיקת רמות הטסטוסטרון בדמם. אני סבורה, שבשנים הקרובות ייאלץ הוועד האולימפי להיווכח שקריאות התגר על החלוקה הבינארית לגברים ונשים הולכות וגוברות, וגם בני האנוש כבר לא נצמדים לדיכוטומיות. יש א.נשים שמגדירים עצמן.ם א-בינריים, יש טרנסג'נדרים שאינם נוטלים טיפול הורמונלי, ועוד. המגוון הולך ומתרחב, ורעיונות בנוסח דרישה לברר "האם היא באמת אישה" – מקומם לא יכירם עוד.
למאמרים נוספים בנושא נשים בספורט לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: כריסטין אמבומה, טוויטר
