מאת: אילה דקל

אני לא חוגגת את ט"ו באב עם יונתן, בן הזוג שלי. את חג האהבה העברי השנה אני חוגגת דווקא עם האחיות שלי. מבחינתי, ט"ו באב הוא חג האחווה הנשית. 

הסיפור של ט"ו באב מתחיל בטרגדיה נוראית ופטריאכלית. ביום הזה, כל הנשים היו יוצאות לרקוד בכרמים והגברים היו באים וחוטפים להם בת זוג. זוגיות שמתחילה כך רואה את האישה כאובייקט ותו לו.

אני מדמיינת גבר שעומד שם בכרם ומתבונן בנשים הרוקדות בין הגפנים. מה הוא יכול לגלות על האישה שהוא בוחר שתהיה אשתו מתוך הריקוד הזה? הוא לא יודע אם היא חכמה או נחמדה, כל מה שהוא יודע עליה זה איך היא נראית, מבחינתו ברגעים אלו היא אובייקט שהוא רוכש לעצמו כדי לספק את צרכיו המיניים והקיומיים.

וכך באמת ראו את הנשים באותן ימים, הם נקנו על ידי הבעל כרכוש בטקס החופה והיו מחויבות לסור למרותו. כשהנשים מחוללות בכרמים כדי למצוא זוגיות אין כל חשיבות לאופייה של האישה, לרצונותיה או צרכיה. כל גבר יכול לחטוף לו נערה כלבבו כדי השבטים יתחתנו זה עם זה ויתערבבו זה בזה. 

ט"ו באב מציע לי זוגיות שלא מבוססת על יחסים של שוויון, כבוד והדדיות כמו שאני מבקשת לעצמי היום. זה לא המודל שאני מבקשת להנכיח ולכן, זה לא החג שבו אני חוגגת את הזוגיות שלי. אבל נשים תמיד היו חכמות וידעו לעזור אחת לשנייה. והן מצאו דרך מיוחדת לעזור זו לזו גם בט"ו באב. לכן ט"ו באב הוא החג שבו אני חוגגת את האחווה הנשית.

צדק חברתי בט"ו באב: נשים מחליפות בגדים 

המשנה במסכת תענית מתארת כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב… שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". ט"ו באב הוא אחד הימים הכי טובים בשנה לטענת המשנה. ומדגישה שזה בזכות הנשים. הן, דאגו לא לבייש אף אחת והשקיעו מחשבה גם במי שגורלה לא שפר עליה. הן הרבו אהבה.

בגדים, היו אז ועודם היום, סמל סטטוס. איכות הבד, התפירה, הזהב והיהלומים היו יכולים לדאוג לכך שכל אחת תשקיע בלבוש ייחודי כדי שיבחרו דווקא בה. אבל הנשים יצרו סיטואציה אחרת וחדשה ובחרו לצאת לכרמים בט"ו באב כשהן לבושות תלבושת אחידה.

כולן לבשו לבן. כדי לא לבייש את מי שאין לה כסף. והן אפילו הגדילו לעשות והחליפו בניהן בגדים. כל אחת לבשה בגד שהשאילה ממישהי אחרת, אף אחת לא לבשה את הבגד שלה. גם בת מלך או בת כהן החליפו בגדים. וכך הן ביטלו את סמלי הסטטוס והעניקו הזדמנות שווה אף לנשים שהיו במעמד נמוך יותר. 

הפטריארכיה הייתה כאן אז ונמצאת גם היום, נשים עדיין נשפטות על פי הבגדים שהן בוחרות ללבוש או להוריד. פרסומות שונות מנסות לשכנע אותנו שבגד כזה או אחר יגרום לגברים להסתכל עלינו ולבחור בנו. באופן מסוים, זה מזכיר את הנשים שיצאו לחולל בכרמים ולחכות שגבר יבחר בהן ויגאל אותן.

הכותבת, אילה דקל, ומיכל ברקאי ברודי: מפיקות בט"ו באב חגיגת נשים בשם "מחוללות אהבה"

 

אבל ט"ו באב גם מזכיר לי שלנו כנשים יש את הכוח לעזור זו לזו. לדאוג לפתוח את הדלתות גם למי שלא יכולה לעשות זאת בעצמה. ט"ו באב מספר לנו שאנחנו יכולות לקחת את גורלנו בידינו ולהנהיג יחד מהפכה נשית ששמה במרכז סדר היום ערכים של שוויון ואהבה. מחאת העובדות הסוציאליות, והפניית הזרקור כלפי אלימות נגד נשים הן רק שתי דוגמאות שמוכיחות שדווקא מנהיגות נשית היא זו שיכולה להוות רמזור אדום ולחולל את השינוי המיוחל. 

במיוחד בימים האלה של משבר הקורונה, ט"ו באב מפציר בנו לדאוג אחת לשנייה. לשים לב לכל מי שהבידוד בין קירות ביתה פוגעים בה. להיות שם בשביל נשים שהוטרדו מינית ולתת במה לכאבן. לעזור אחת לשנייה למצוא עבודה בימים מורכבים של חוסר ודאות, להוביל תרבות ארגונית חדשה של שילוב בין משפחה לקריירה ואפילו רק לומר מילה טובה של אכפתיות אחת לשנייה בתוך כל הכאוס שמסביב. הפטריארכיה לא תעשה זאת בשבילנו, אבל לכולנו יחד יש כוח למנוע את האסון הבא.

"בין הכרישים השוחים

באוקיינוס של הלשון

מסתתר דג קטן ששמו אהבה,

במו חייו הוא חוסם מהעולם

את המבול הבא" 

(רוני סומק)

לטורים נוספים על פמיניזם בתנ"ך לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: goodfreephotos תמונה של מיכל ברקאי ברודי ואילה דקל: באדיבות המצולמת  

תגובות

2 תגובות

  1. במסכת תענית, אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בני ירושלם יוצאין בכלי (בבגדי) לבן שא[ו]לים, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונים טבילה.
    ובנות ירושלם יוצאות וחולות (ומחוללות) בכרמים. ומה היו אומרות: שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה
    כלומר המנהג לא היה מנהג נשי אלא של כל בני ישראל וגם מצוין שהבנות היו אומרות אל תתן עיניך בנוי, כלומר היתה שיחה ולא סתם לקחו בנות רק בגלל יופיין.
    בנוסף לגבי הנושא של חטיפה גם זה לא נכון. מדובר לגבי שבט בנימין שבני ישראל נדרו שלא יתחתנו איתם אחרי פרשת פילגש בגבעה אבל הם ריחמו על השבט שהלך להכחד ונתנו להם ״לחטוף״ נשים בט״ו באב, כאילו לא בהסכמה כדי לא להפר את הנדר שנדרו. זה כתוב במפורש בספר שופטים:
    וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חביבה מסיכה, זמרת ושחקנית תיאטרון יהודייה-תוניסאית משנות העשרים, הייתה דמות נערצת ואהובה הן בציבור היהודי והן בציבור התוניסאי הכללי. היא הייתה אישה יפה, ססגונית ושנויה במחלוקת, שניהלה חיי אהבה מגוונים וסוערים עם נשים וגברים, באופן פומבי ומוחצן. בגיל 27 נרצחה בידי מאהב יהודי קנאי. בספר שפורסם בשנת 2023 מסופרים קורות חייה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.