Reading Time: 5 minutes

"שעת נעילה" לא חייבת דמות נשית, אבל משטיחה את האחת שיצרה

מלחמת יום כיפור השפיעה על טלי עדן, אחותה ואימה. ועדיין, ובניגוד לביקורת הפמיניסטית, היא לא חושבת ש"שעת נעילה" צריכה לעסוק בנשים במלחמה. אבל אם כבר יצרו דמות נשית אחת: שווה לספר אותה ביותר כבוד
Reading Time: 5 minutes

היינו בדרכנו חזרה הביתה מהטיול המסורתי שלנו בחוף הים של בת ים בצהרי יום כיפור , אני אמא ואחותי הקטנה. היינו כמעט ליד הבית כשהצפירה פילחה בזעקה את השקט הקדוש. עד היום אני יכולה לשמוע אותה מוחשית וחיה. עד היום אני לא יכולה להשתחרר מהצמרמורת האימתנית שאחזה בי באותו הזמן. מאז עברנו כבר לא מעט מלחמות ולא מעט אזעקות אבל אף אחת מהן, הרעש שלה לא השתווה לאותה אזעקה שגרמה לי לעצור ולהביט באימא במבט שואל. 

אימא אחזה בידינו הקטנות בחוזקה ואמרה בקול שקט וקר: "עכשיו אנחנו רצות יחד הכי מהר שאנחנו יכולות, לא לשאול שאלות, רק לעשות מה שאני אומרת". היא הידקה את אחיזתה וברגע שהתחלנו לרוץ חלף מעלינו בשריקה מאיימת מה שאז חשבנו שזה מטוס מצרי. ובדיעבד הסתבר שהיה מדובר בטיל שיוט, אחד משניים שנורו ממטוס מצרי לעבר העיר תל אביב. כעבור שניות נשמע קול פיצוץ עז . הטיל יורט. נשמנו לרווחה לרגע.

כשהגענו הביתה אמא מיהרה לחדר השינה שלהם. שלפה משום מקום תיק גדול והחלה לארוז במהירות בגדים וציוד לאבא. כשראתה את המבט השואל שלי הפטירה "תכף יבואו לקרוא לו" . עוד לא סיימה את דבריה וכבר דפיקות בדלת. המגייסים הגיעו.

בהוראתה של אמא רצנו אני ואחותי לבית הכנסת להזעיק את אבא. בכניסה לאולם התפילה נתקלנו בחומה בצורה של המתפללים- אסור לבנות להיכנס. נדחפנו וצעקנו לאבא למרות שננזפנו על חוצפתנו הרבה. אבא קלט אותנו ויצא אלינו. הצלחתי להגיד רק "אבא התחילה מלחמה", ושלושתנו כבר צעדנו מהר הביתה. כמונו עוד רבים מהמגויסים. כעבור שעה קלה אבא חיבק אותנו חזק, אמר "תשמרו על אימא", חיבק אותה, ויצא לדרך עם המגייסים.  ראינו אותו שוב רק כחצי שנה אחרי.

נותרנו שלוש "נשים קטנות" בבית. הייתה הוראה על ביצוע "האפלה" ואנחנו כיסינו את הזכוכיות של מרפסות הבית בניילונים שחורים כך שבמקרה ומטוס חודר לעורף הוא לא יראה את אורות ריכוזי האוכלוסייה ויירט אותם.  בימים ובחודשים הבאים חיינו במעין שגרה של מלחמה. לימודים בבית ספר ובגן, אימא בעבודה, הכנת חבילות לחיילים. 

חיינו גם ציפייה מורטת עצבים לשיחה מאבא. סלולרי לא היה וברב הבתים גם לא טלפון של בזק. ירדנו להמתין בשעה היעודה ליד הטלפון הציבורי הקרוב בתקווה לשיחה המיוחלת. לפעמים הייתה נשמעת צעקה בשכונה בשעה לא צפויה "עדני! טלפון". היינו רצות כשהלב מחסיר פעימה, רק שזו תהיה שיחה מאבא, רק שזו תהיה שיחה מאבא. צפינו בייאוש ב"מבט" לחדשות בערב, שכן הידיעות שהגיעו מהחזית היו נוראיות. מניין ההרוגים היומי ושמותיהם. הבכי הנורא כשהבנו שאנחנו מכירות מי מההרוגים. הייתה תחושה של סוף מתקרב.

המלחמה הייתה נקודת מפנה לנשים, ומותר לא לספר את זה

החוויה שלנו, כנשים בעורף, היא סיפור בפני עצמו, ויש מה לספר. אין ספק שמלחמת כיפור הייתה נקודת מפנה במעמדן של הנשים הישראליות, ונקודת מפתח פמיניסטית. כל מי שהיה כשיר למלחמה גויס והנשים שנותרו מאחור בעורף מצאו עצמן נדרשות למלא תפקידים שעד המלחמה ההיא היו שמורים לגברים בלבד. נשים התגייסו לעבוד במפעלים. איישו את התפקידים הגבריים במושבים ובקיבוצים, נהגו באוטובוסים ועוד כהנה וכהנה. ללא הנשים: המשק היה קורס. 

כל זה הפך לרלוונטי מתמיד בשבוע שעבר, לאחר שידור שני הפרקים הראשונים בסדרת הדגל של "כאן": "שעת נעילה", שעלילתה מתרחשת בחזית המלחמה.  ציפיתי בקוצר רוח לצפייה ומודה שנהניתי מכל רגע, בעיקר כי צפיתי בה במבט ניטרלי ובלי לרדת לקטנות, בלי להתמקד במה שלא עובד בסדרה. ויש הרבה.

לאחר השידור פורסמה סקירה של מבקרות הטלוויזיה של "פוליטיקלי קוראת", מאיה רומן ומריאלה יאבו, ששאלו "היכן הנשים בסדרה? הרי הן לא היו רק האחיות/ אימהות/ פקודות של הגברים".

במערכת "פוליטיקלי קוראת" ניהלנו בינינו דיון בנושא. אני גרסתי, גם כאומנית וגם כאחת שגדלה בתקופה ההיא, כי אם היוצר בחר להראות באופן ספציפי את סיפורה של קבוצת לוחמים בגזרת הצפון, והתיימר להציג את מציאות המלחמה כמות שהייתה – אל לנו להתערב לאומן ביצירתו ואפשר לקבל את יצירתו כמות שהיא.  

לא הפריעה לי העובדה שמלבד הקצינה דפנה לא היו נשים על הסט. לא חשבתי שעלינו לכופף את פרטי הסיפור לפי הסטנדרטים של היום בשביל שכצופות נרגיש שיש לנו דמות נשית להזדהות איתה. מבחינתי דמותה של הקצינה דפנה הייתה מיותרת ואפשר לספר את סיפור המלחמה גם ללא נשים. 

עדיף לא כלום על כמעט

אבל אם כבר הוחלט לשים דמות נשית במרכז הסדרה, צריך שיהיה לה "בשר". במשימה הזו לא צלח היוצר גם בפרק ששודר השבוע. דמותה של הקצינה דפנה היא שוב האישה היחידה בפרק, אבל כמו שהיא מופיעה בו: היא מיותרת לחלוטין. 

התחושה היא שהיוצר החליט להוסיף לסדרה ההיסטורית, בכל מחיר, סיפור יציר דמיונו על אהבה בתנאי קרב. אך במקום לתת לדמויות נפח ואופי השאיר אותן פלקטיות. יהיו שם או לא: לא יחסרו לצופה. הדבר בולט בעיקר בדמותה של דפנה. 

השבוע דפנה ממשיכה בניסיונותיה להגיע לאהוב ליבה במוצב החרמון, הלא הוא הקצין יואב "רמבו" (תוספת שלי). היא ממתינה בנחישות שעות ארוכות בחום המתיש, פושטת את חולצתה ונשארת עם גופיה. זה כנראה מדרבן את מלאכי הפנתר השחור ובן דרור העיתונאי ממעריב לעצור ולאסוף אותה כטרמפיסטית. 

הם סוג של מתחילים איתה בשחצנות הישראלית הכל כך אופיינית לסרטי שנות השבעים והיא מזכירה לבן דרור  שהוא זקן ושיפסיק לפרלטט איתה. כשהוא עונה לה שבלי הפקידות צה"ל לא היה מסתדר היא הודפת אותו בנחמדות אך בתקיפות: "מי פקידה? אני קצינת ח"ן". הלב שלי מתמלא עד גדותיו ואני רוצה לצעוק אליה שאני כל כך אוהבת אותה על כך שהיא לא נותנת להם להקטין אותה.

דמות נשית בראש של גבר: במציאות אין אישה כזו

אבל אז… אז הם פורצים מחסום משטרתי שמיועד לעצור אזרחים מלהגיע לשדה הקרב. דפנה מראה התנגדות רפה. בהמשך מלאכי רוצה להמשיך בשטח כדי לחפש  את החבר'ה שלו, בן דרור רוצה להמשיך לחפש את בנו האבוד, ואף אחד לא מתחשב ברצונה של דפנה להגיע לבסיס. הפטריארכיה האשכנזית והמזרחית מתאחדות והחברות  הגברית עומדת חוצץ מול רצונה של האישה גם אם הם אזרחים והיא "רק" קצינה בצה"ל.

כשהיא מוחה על החלטתם להמשיך הלאה אל עובי שדה הקרב ואומרת שאסור לאזרחים לשהות בשדה הקרב,  בן דרור אף מגדיל ואומר לה כי מ-48 לפי החוק הצה"ל אין נשים בשדה הקרב והנה היא כן שם איתם. לכאורה, כקצינה, יכלה להשתמש בתקנה הצבאית שאומרת שבשעת חירום ניתן לגייס רכבים צבאיים לצה"ל. היוצר לא הלך לשם. במקום זאת הדגיש שדפנה תלויה ברצונם הטוב של הגברים האזרחים, בהחלטה שלהם לאן לנסוע ברכב שלהם.  

דפנה הקצינה, דמות נשית חסרה בפרק 3 של שעת נעילה
מתוך "שעת נעילה". צילום: ורד אדיר

בהמשך הפרק, השלושה נתקלים בשורת גופות של חיילי צה"ל. מלאכי, שמכיר את חלקם, מתמוטט. דפנה לא מביעה שום רגש. התנהגותה לא ברורה. גם אם היא בהלם היא לא משכנעת. היא עומדת ומביטה בגופות וכאילו שואלת את הצופה "מה אני צריכה לעזאזל לעשות עכשיו? להתפרץ בבכי כמו שמצופה מאישה היסטרית שנחשפת למראות זוועה שכאלה? להיות בול עץ עד שהסצינה תעבור?". נכון, היא רק ילדה בת 19, אבל גם לכזו יש רגשות, ואילו על המסך הופיעה דמות נטולת רגשות לחלוטין.

ואז, לפתע, דפנה מתעשתת באופן לחלוטין לא משכנע ומפגינה קצת מנהיגות כשהיא מקריאה למלאכי את  שמות ההרוגים כדי שיהיה תיעוד. בחוסר אינטליגנציה רגשית  מופלא שמצופה ממי שאך לפני שתי סצינות הצהירה שהיא קצינת ח"ן, היא גם מקריאה את שם בנו של בן דרור. כשהוא מתפרק לחלקים היא נזכרת לומר לו שזה רק התיק של בנו, ולא הנער עצמו. מתקבלת התחושה שזו דמות נשית שהיא לא פה ולא שם, שהיוצרים לא סגורים על מי היא, משנה את אופייה כל שנייה, לא אישה מציאותית. 

האם תפקידה של סדרה הוא ללכת יד ביד עם מה שקרה "באמת"?

"שעת נעילה" לא מתמקדת בעורף, ובחוויות המלחמה של נשים וילדות, כמוני וכמו אימא שלי. הסדרה גם לא משקיעה בפיתוח הדמות הנשית שבה בצורה עגולה ואמינה. בפרק הזה דפנה הייתה דמות מאולצת משהו ועדיף שלא הייתה. אני מקווה שבפרקים הבאים הדמות שלה תתפתח בצורה יותר משמעותית ומלאת תוכן. 

ועדיין, אין לי בעיה שהסדרה מתנהלת כסדרת אקשן הוליוודית. העובדה שלא תמיד הסדרה הולכת יד ביד עם מה שקרה באמת לא מטרידה אותי. תפקיד הסדרה הוא לעורר דיון ושיח ציבורי על המלחמה ההיא, ולחבר את כל אחת ואחד מאיתנו מנקודת המבט שלו או שלה לאותה מלחמה: אם היה בחזית, או הייתה בעורף, או נחשפו אליה כסיפור היסטורי (מי שעדיין לא נולדו אז) שמשפיע עלינו כחברה עד עצם היום הזה. ובזה הסידרה מצליחה.

ונקודת המבט שלי על המלחמה? עבורי "שעת נעילה" היא בעלת משמעות כפולה. המציאות הוכיחה שהמדינה הייתה קורסת אם נשים לא היו לוקחות על עצמן את תפעול העורף למרות שלגלגו עליהן ואמרו שהן מפריעות. בלי נשים אין חיים תקינים. עבורי המלחמה ההיא הייתה נעילת הדלת על האתוס בו הגברים הם תמצית קיום המדינה הכוח שלהם הוא עליון ואולטימטיבי. ופה יש מהפך. 

אם נהניתן מהסקירה של "שעת נעילה" אולי תרצו לקרוא סקירות מסך נוספות כאן

תמונה בראש הכתבה: "כאן"

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

הומלסית פוליטית: על פוליטיקה פמיניסטית קווירית

Reading Time: 5 minutes הפוליטיקה הגברית המסורתית כולאת אותנו בזהויות פוליטיות שכובשות אותנו ודורשות ויתורים. פוליטיקה פמיניסטית קווירית יכולה להרשות לנו תנועה בעמדות ובזהויות הפוליטיות שלנו, כזאת שמתאימה למציאות מורכבת ויכולה גם לקדם פוליטיקאיות ופוליטיקה של נשים

יום המאבק באלימות כלפי נשים: למה לפעול אם אפשר לדבר?

Reading Time: 3 minutes יום המאבק באלימות כלפי נשים 2020 אפשר לנו להשתתף במגוון פאנלים, כנסים, מפגנים, ולהיחשף לתכנים שיעוררו מודעות. אבל כבר שנים שהמודעות הגוברת לא ממגרת את התופעה. מה כן יכול לעזור לנו להיאבק באלימות שמופנית לנשים?

יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן: המירה את הכסף לצמיד זהב ונסעה

Reading Time: 3 minutes טוני גדלה בקהילה היהודית באלכסנדריה, חלמה להגיע לישראל, והצטרפה למחתרת הציונית. לאחר כט בנובמבר ארצות ערב פנו כנגד היהודים, והיא מצאה עצמה "מזרחית" בישראל. ביום לציון יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן, זהו סיפורה