מאת: דורית קידר

הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב" מעורר יצרים. בכל אופן את היצרים שלי. אני כל כך מתקוממת על אותן אלפי שנות דיכוי, שבא לי לפתוח את החלון ולצעוק עד השמים. כמובן שבברלין בה אני מתארחת הדבר אינו מקובל, כך שאני מתאפקת ולא זועקת, אבל את ליבי ממלאים חימה וזעם על כך שכל קול אישה הושתק והוּעלם, נמחק ונגדע.

ההיסטוריה כמעט ולא מביאה עדות לקולן, מילותיהן וכתיבתן של נשות העבר. בספר "סבתא לא ידעה קרא וכתוב", מלקטת אליאור עדות נדירה על נשים כישרוניות ויצירתיות, ויותר מכך. היא מצליחה לחלץ מתוך שפע השתיקות של כתבי ההיסטוריה, בניגוד לכל הסיכויים, שמות של נשים אורייניות המהוות אי פורח בתוך ים הבורות שנכפה על הנשים.

בורות ככלי לשימור נשים יהודיות במטבח

מדוע נשים קוראות וכותבות היו מעטות כל כך? ומהי הסיבה לכך ששמותיהן לא הוכנסו לספרי ההיסטוריה? על כך משיבה אליאור בספר:

"ההיסטוריה מלמדת שכל קבוצת אליטה מגבשת ומנסחת מושגים, ערכים וחוקים המשקפים את אורח חייה, מדגישים את ייחודה ומקדשים את מושגי הערך שלה ואת מקור סמכותה, ומעניקים לגיטימציה לשאיפותיה התרבותיות ולסדרים החברתיים, הכלכליים והמשפטיים הנכונים והראויים בעיניה".

וכך מוּדגם בספר, מצב בו הנשים לא היו חלק מתוך אותו עולם של מושגים וערכים והן לא זכו ללגיטימציה חברתית כבת-אדם. הן, הנשים, צומצמו ונהדפו אל הבית פנימה, אל התפקיד שהוגדר על ידי הפטריארכיה כייעוד והתגלם כשפחת הגביר.

אליאור מביטה בזכוכית מגדלת ברשת של קוּרים פטריארכליים הכולאים את האישה בתוך מערכת בלתי אפשרית. האישה הורחקה בכל מקום ובכל עת מכל אפשרות לרכוש דעת. הנשים שהוגדרו בעל כורחן בתלמוד בקטגוריות של עבד וקטן, חירש ושוטה, נשאו אות קין זה על פני מאות שנים.

הבוּרות הכפוּיה עליהן, נמשכה כחוט השני לאורך ההיסטוריה ועד למאה ה-20 שבה אפילו הפילוסוף מרטין בובר, ניסה לשמר את מקומה המסורתי של האישה במטבח.

"סבתא לא ידעה קרוא וכתוב"? לא בטוח

הבורות הייתה מנת חלקן של רוב הנשים היהודיות. יחד עם זאת, בימי הביניים ולאחר מכן בעת החדשה, אנו שומעים על בנות רבנים, סופרים, מעתיקים וכן סוחרים ובנקאים ששלחו ידן בכתיבה בשפת הקודש.

מבין דפי הספר, נחשפים, למרבה הפלא, משלוחי יד אורייניים של נשים יהודיות. ניתן למצוא נשים שעסקו בהעתקת כתבי יד ואיורם; בחיבור פיוטים, שירים ותפילות; בכתיבת ספרים, תרגומים וחידושים הלכתיים ויש אף נשים שייסדו בית דפוס ועמדו בראש ישיבה.

אני מביאה מספר דוגמאות שבעיניי הן מאלפות.

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: כריכת הספר
כריכת הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב"

 

שמעה יצא כ"מלמדת הקריאה לבחורים"

בין אותן נשים אורייניות הנחשפות בספר, מונה אליאור גם נשים שאפשר לכנות אותן "תלמידה חכמה" (ואולי "אשת חבר" כמו שנזכר בתוספתא). שִמעה של בתו של רבי שמואל בן עלי יצא כ"מלמדת הקריאה לבחורים"; מרים שפירא שימשה כראש הישיבה באלזס ובמסגרת תפקידהּ, היא "אמרה שיעורים בתלמוד לפני בחורי ישיבה".

אסתר אדוני בת למשפחת ברזאני מכורדיסטן שכונתה "התנאית" הוסמכה כרבנית ועמדה בראש הישיבה בה היא לימדה; בילה אידלש בת ר' ישראל בן יוסף מלבוב כתבה חידושים הלכתיים בדינים הקשורים בנשים; פריחא בת יוסף הלמדנית שחיה במרוקו ובתוניס, כתבה פיוטים וחיברה פירושים לתורה.

172 נשים יהודיות הדפיסו ספרים בעברית 

לאחר המצאת הדפוס, החלו נשים אורייניות לעבוד בתחום זה. אנו יודעים על 172 נשים יהודיות שעסקו בהדפסת ספרים בעברית.

דבורה קוזי מאיטליה שהייתה סדרת דפוס וכתבה שיר הלל למלאכה זו; אשטלינה כונת בת מנחם מונציה העתיקה ועיטרה את מגילת אסתר; דבורה אסקרלי היתה משוררת ומתרגמת שתרגמה ספרי פיוט; ריינה בת חנה גרציה מנדס ייסדה בית דפוס סמוך לקושטא והדפיסה בו ספרים בעברית.

מי שכתבו ספרי הדרכה, פיוטים, ויומן על חיי אישה 

נשות העת החדשה כתבו גם ביידיש. רבקה בת מאיר טקטינר מפראג כתבה ופרסמה את ספר ההדרכה לנשים "מינקת רבקה" העוסק בעצות ומנהגים ממגוון תחומים; שרה רבקה רחל לאה הורוויץ, בת הרב המלומדת מבוליחוב (אוקראינה) כתבה את הספר "תחנה אימהות" – סידור תפילות בארמית וביידיש.

לבסוף, גליקל מהאמלין שהיא היום כבר חביבה ומוכרת, כתבה יומן ביידיש. הכתיבה שלה חושפת תרבות נשכחת, ערכים ומנהגים מפרספקטיבה של אישה, אם וסוחרת ממולחת.

חנה בת ר' מנחם ציון מגרמניה העתיקה כתבי יד ואיירה אותם. פולה בת ר' אברהם הסופר מרומא חיברה תפילה אותה היא חתמה בעיצוב קולופון (כתיבה גרפית חזותית ). מרזנא הרבנית מגירונה שבספרד ורעייתו של דונש בן לברט ממצרים, חיברו כל אחת מהן פיוט בעברית.

ה"צו אלוהי" שפקד על מניעת חינוך לנשים

אליאור אינה מהלכת על שביל ההיסטוריה בקו לנארי. היא מדלגת על פני דורות לפנים ולאחור, וכך היא מצליחה לתת מבט פנורמי על אותם קורים דביקים שנטוו לאורך דברי הימים, שחנקו, ולצערנו, עדיין חונקים, את זכותה, עצמאותה ומעמדה של האישה.

וכך, נוצרת בספר תחושה איתנה של הדרה וקיפוח שנתפסו כ"דרך הטבע" ו/או כ"צו אלוהי". אולי עכשיו, כשפיות רבנים מפיקים חשכה ומיזוגיניה, זו העת לקרוא ספר זה.

ספרה רחב היריעה של רחל אליאור פותח צוהר אל סיפורן של נשות העבר, חושף את תרומתן הרחבה לתרבות ומחזיר לא מעט נשים שהושכחו, אל הזיכרון הקולקטיבי שלנו.

"סבתא לא ידעה קרוא וכתוב", רחל אליאור, הוצאת כרמל, ירושלים, ספטמבר 2018

ד"ר דורית קידר היא סופרת וחוקרת המתמחה בדת, מאגיה ומגדר. בספרה "מי כתבה קערת השבעה?" שיצא בהוצאת אדרא, היא מוכיחה שגם בעת העתיקה נשים שלחו ידן בכתיבה.

לקריאה נוספת על נשים ויהדות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: congerdesign מאתר Pixabay

תגובות

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.