בשנת 2006 גובש חזון משרד הבינוי והשיכון וקבע כי מטרת המשרד היא "להבטיח דיור ראוי לכל משפחה ללא הבדל דת, גיל, מגדר, עדה ורקע כלכלי, במחיר סביר ובשכונה הולמת". על אף המילים המפוצצות, הפער בין ההצהרות למציאות רחוק מלהיסגר. גם ההגדרה הנזילה למושג "משפחה" בציבוריות הישראלית הופכת את ההצהרה לבלתי אפשרית. האם אם חד הורית וילדיה נחשבים למשפחה לה מובטח דיור ראוי? האם זוג נשים נחשבות למשפחה? האם אישה החיה בגפה יכולה להיחשב למשפחה לה מגיע דיור ראוי?
בית. קורת גג. מקום לישון בו. מקום להתקלח. מקום לשים את הדברים שלי. מטבח להכין בו אוכל. מקרר לשמור בו מזון. מקום שיהיה בטוח. נעול. מוגן. מקום משלי.
אני לא יודעת לכמה מהא.נשים שקוראות את המילים האלה כל המותרות האלה נשמעות כמובן מאליו אבל מסתבר שבשנת 2023 במדינת ישראל דיור זה כבר לא זכות בסיסית – זאת מותרה. וכמו כל זכות בסיסית שנשללת היא נשללת קודם כל מהאוכלוסיות המוחלשות (שהן לאו דווקא מיעוט). העיסוק בדיור בר השגה לנשים נוכח בחייהן של רבות מאיתנו, על אף שהוא נעלם מהשיח הציבורי. כעת, מפרסם "מרכז אדוה" מסמך חסר תקדים שנותן תוקף מחקרי למורכבות ולקושי של נשים בהשגת דיור.
המסמך מבקש להשלים את הפער בשיח על משבר הדיור ולבחון את המשבר כסוגיה מגדרית. למעשה, הוא בוחן את ההשלכות הייחודיות של מדיניות הדיור הישראלית על נשים. דרך עיבוד הנתונים הסטטיסטיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המוסד לביטוח לאומי ומשרד הבינוי והשיכון וכן סקירת ספרות מהארץ ומהעולם, מציג המסמך את מצבי הכלכלי ויכולתן של נשים לקנות או לשכור דירה ואת "נשיגות הדיור" שלהן – מושג המתייחס ליכולת של משקי בית ושל פרטים להשיג קורת גג יציבה וראויה. במסמך מתייחסות הכותבות למקומות מגורים ולמצבי חיים שונים כמו גם למאפיינים נוספים המקשים או מקלים על נשים להשיג דיור.
לקנות לך בית
בישראל של שנת 2019 לגברים נדרשו 113 משכורות לרכישת דירה ממוצעת בעוד שלנשים נדרשו 166 משכורות. 53 משכורות יותר, שהן ארבע וחצי שנים נוספות של עבודה. בישראל 2023 אגב, מחירי הדירות עלו, בעוד הפער המגדרי בעולם התעסוקה לא הצטמצם.
גבר במדינת ישראל אמנם לא יכול לרכוש לבד דירה ממוצעת במחוזות המרכז אך אם ירצה בכך הוא יכול באופן עצמאי, כלומר ללא צורך בעוד שותפ.ה, לממן משכנתא ולרכוש דירה במחוזות הצפון, הדרום וחיפה. אישה לעומת זאת, לא רק שלא תוכל לממן משכנתא לבדה לדירה במרכז אלא היא לא תוכל לממן משכנתא לשם רכישת דירה ממוצעת בשום מחוז. או במילים אחרות – גברים יכולים לקנות דירה במדינת ישראל, נשים לא.
אם אי אפשר לקנות – נשכיר
אז זהו שלא. הברור מאליו שאם אישה החיה לבד, ואף אם היא אם יחידנית, לא יכולה לממן משכנתא כנראה שגם יהיה לה קושי גדול להשכיר דירה. על פי המסמך, אמות המידה המקובלות בעולם קובעות כי על מנת לשמור על רמת חיים סבירה, משק בית צריך להוציא עד 30% מההכנסה הפנויה על דיור. בחישוב שכרם הממוצע של גברים לעומת שכרן הממוצע של נשים, מתגלה כי גבר יחיד יכול לממן שכר דירה שאכן אינו עולה על 30% מהכנסתו, אלא אם הוא חי בתל אביב בירושלים ואילו אישה לא תוכל לממן דירה בפחות מ-30% מהכנסתה בשום מקום בארץ. המשמעות היא שנשים מוציאות אחוז גבוה יותר מהכנסתן על קורת גג – מה שמונע מהן לחיות ברמת חיים סבירה.
הדוח קובע ומסביר שגם כאשר אישה רוצה להשכיר דירה היא תתקל בקשיים רבים אל מול השוכרים, שאינם מעוניינים להשכיר דירות לא.נשים בעלי הכנסה נמוכה. על פי הדוח, נשים חד הוריות מתקשות למצוא דיור במסגרת התקציב שלהן ולרוב יאלצו לגור באיזורים פחות טובים מה שיעמיד אותן ואת ילדיהן בסיכון גבוה.
בשביל זה יש דיור ציבורי
שיעור דירות הדיור הציבורי, כך מסוכם בדוח, הוא כ2.5% מכלל הדירות במדינה. לשם השוואה, באוסטריה הנתון הזה עומד על 23.6%. הדיור הציבורי בישראל היום הוא מדיניות "קצה" לה זכאית אוכלוסייה מצומצמת מאוד. בשנת 2017, על פי נתוני משרד השיכון, 62% מדיירי הדיור הציבורי היו נשים ו75% היו נשים יחידות או אימהות חד הוריות. כלומר, נשים נעזרו יותר בדיור הציבורי וכפועל יוצא, גם נפגעות יותר מצמצומו והפרטתו.
גם עבור נשים נפגעות אלימות, בין אם הן יוצאות ממקלט או בין אם כלל לא הגיעו לאחד, לא קיים פתרון מספק לסיוע בדיור. נתחיל מהסוף ואולי מהנתון הכי מכעיס: כיום אלימות במשפחה אינה מהווה קריטריון לזכאות בדיור ציבורי. כלומר, את המדינה זה לא מעניין שבבית את מותקפת, זה לא תירוץ מספיק טוב כדי שאת והילדים שלך תקבלו דירה בה תהיו מוגנים.
בנוסף לכך, סיוע בשכר דירה לנפגעות ניתן רק למשך שלוש שנים. הוא מתחיל עם 1370 ₪ לחודש בשנה הראשונה ויורד בכל שנה, כאשר בשנה השלישית הוא עומד על 883 ₪ בלבד. ולמרות שמחירי השכירות עלו מאז שנת 2002 סכומי הסיוע כמעט ולא שונו.
על פי אמנת איסטנבול למאבק באלימות כלפי נשים ובאלימות במשפחה, דיור הוא מרכיב מרכזי במדיניות לתמיכה בנפגעות אלימות. היכולת לשחרר מעליך את הדאגה לקורת גג היא מרכיב מרכזי ביכולת שלך להתארגן מחדש אחרי תקיפה אלימה. אך ישראל, כידוע, נמנעה מלהצטרף לאמנת איסטנבול, באקט שלמעשה דוחה את ההבנה שנשים החיות תחת אלימות מגדרית זקוקות לסיוע ממשלתי.
בנוסף לדיור הציבורי, לסיוע המועט בשכר דירה ולקשיים המובנים במערכת עבור נשים המבקשות סיוע כלכלי, נשים חד הוריות רבות עומדות בפני האיום לאבד את ילדיהן, כיוון שהן נתפסות על ידי גורמי הרווחה כאימהות מזניחות, מאחר והן לא מצליחות להשיג דיור ראוי. למעלה מ-40% מילדי החינוך הפנימייתי הם ילדים למשפחות חד הוריות.
הזכות לדיור
נתונים נוספים בדוח מחדדים ומדגישים את מצבן של נשים מאוכלוסיות מיעוט בשוק הדיור:
הקושי של נשים ערביות להשגת דיור, בשל שיעור תעסוקה ושכר נמוך אף יותר מהשכר הממוצע לנשים בישראל (נשים ערביות מרוויחות בממוצע 73.5% משכרן של נשים יהודיות ו-59% מהשכר הממוצע לשכירים במשק).
הקושי של נשים בדואיות המשתכרות בשכר נמוך אף יותר מזה של הנשים הערביות.
נשים מבוגרות בגילאי 65 ומעלה, ששכרן עומד על כ-40% משכרם של הגברים באותם גילאים ומקבלות הכנסה פנסיונית חודשית העומדת על 1783 ש"ח בממוצע, לעומת 3135 ש"ח בממוצע לגברים באותו הגיל.
בנוסף, מזכיר הדוח את הקהילה הלהט"בקית עליה אין נתונים מפורשים, אך היא חשופה לאפליה מצד בעלי דירות.
הדוח ממליץ על מספר צעדים שעל הממשלה לנקוט על מנת לצמצם את הפער ולאפשר גם לנשים במדינת ישראל להיות בעלות יכולת להשגת דיור.
ראשית, ממליצות כותבות הדוח לעגן את הזכות לדיור כחוק יסוד, מה שמעולם לא קרה במדינת ישראל ומחזיר אותנו לחזון האמורפי של משרד השיכון. במדינה מתוקנת, הדואגת לאזרחיה, דיור ראוי לא אמור להיות חזונו של אף משרד אלא להוות חוק בסיסי עבור כל איש ואישה ללא קשר למצבם המשפחתי.
בנוסף, ממליצות החוקרות לנסח וליישם מדיניות דיור הלוקחת בחשבון היבטים מגדריים ולפרסם באופן קבוע את נתוני הדיור והסיוע הממשלתי גם על פי מגדר.
בנוסף, כמובן, ממליצות החוקות להרחיב ושלפר את הדירות בדיור הציבורי, להגדיל את סכומי הסיוע בשכר הדירה, להרחיב את מנגנוני הסיוע לרכישה ולהשכרה של דירה ולהרחיב את מנגנוני הסיוע לנשים נפגעות אלימות מגדרית.
המלצתן האחרונה, אותה כדאי ליישם באופן רוחבי בכל משרד ממשלתי ומדיני, היא לקדם ייצוג של נשים במוקדי קבלת ההחלטות.
