פסטיבל הפסנתר: מפגשים בינדוריים מוצלחים בין מוזיקאיות, אפרת בן צור מכשפת, ורונה קינן חוזרת ל"שירים ליואל"

הסופ"ש הנוכחי היה רווי מוזיקה – פסטיבל הסו לואו שמתקיים זה השנה השלישית בחיפה, פסטיבל "אלטרנדיב" הייחודי והמסקרן בפרדס חנה, ופסטיבל הפסנתר הותיק והמיינסטרימי במתחם מוזיאון תל אביב. אחרי שכיסיתי (חלקית) את הנשים בסצנת האינדי בפסטיבל האינדינגב לפני 3 שבועות, החלטתי להישאר באזור הנוחות, כלומר בתל אביב, ולדגום כמה מההופעות שיותר סקרנו אותי בפסטיבל הפסנתר. במקרה, או שלא, גם הפעם רובן היו הופעות של נשים. לצערי, מאחר שטרם התארגנתי על כוח העל שיאפשר לי להיות בשני מקומות בו"ז, נאלצתי לוותר על לא מעט: שרון טובה לוי, נגה ארז, A-Wa, "חמשה" (אביגיל קובארי, עומר מושקוביץ, ביז'ו, קיקי מלינקי ונומקה), Folly Tree, ועוד. אבל גם ההופעות שהייתי בהן לא הכזיבו.

את הערב הראשון של הפסטיבל (יום רביעי) פתחתי בהופעה של אפרת בן צור, שהוציאה השנה אלבום מקסים במיוחד. כמה שירים לתוך ההופעה, בן צור סיפרה שהיא היתה מאוד לחוצה מההופעה הזו בפסטיבל הפסנתר, ואחרי שהתחילו האזעקות אתמול פתאום הכל היה בסדר כי היא חשבה שההופעה תתבטל, ונרגעה. עבורי, לעומת זאת, המחשבה על ביטול ההופעה שלה בפסטיבל היתה הדבר הכי קרוב להתקף חרדה שהגעתי אליו בגלל המצב הביטחוני. ואני אומרת את זה כחיפאית (לשעבר) בוגרת לבנון השנייה (מה שנקרא – פרופורציות). כי מוזיקה היא לאו דווקא אסקפיזם, מוזיקה היא החיים עצמם; היא לא עוזרת לך רק לברוח מהשגרה, מהמלחמה, או מהכאב, אלא להתמודד איתם קצת יותר טוב.

בן צור היתה מכשפת כתמיד, עם הגשה טוטאלית ומלאת מבע, בשירי משוררות שהלחינה (דליה רביקוביץ', לאה גולדברג, תרצה אתר ואמילי דיקנסון) וגם בשירים שהיא עצמה כתבה ("צוללת", "יש עוד מקום", ועוד). האירוח של שלומי שבן היה מאוד נדיב, ונמשך כמעט חצי הופעה, והיה חיבור כל כך טבעי ומתבקש בין שניהם. כשהם ביצעו ביחד את "האזרח האחד", השיר הפוסט-אפוקליפסטי של שבן, היה קשה שלא לחשוב עד כמה המילים האלו רלוונטיות: "כשהאופק יפיל את מסך השריפה/ אז תקפוץ הדליקה אל מחוץ הקלעים/ והערב הוא ערב מצעד אחרון/ והעיר ממולכדת עפר ובלואים", בזמן שאפליקציית הצבע האדום שלי התפרצה לשידור עם התראות על אזעקות בעוטף, באשקלון ובאשדוד. שלא נשכח לרגע איפה אנחנו חיות, ואת כל הא.נשים שרצו למרחבים המוגנים, בזמן ששמענו שירים יפים במרחב המוגן והמנותק של הקאמרי 3.

אפרת בן צור. צילום: מיכל הכט

עד שהגיע הערב השני של הפסטיבל ביום חמישי, נראה שכבר תם מבצע "חגורה שחורה" (למעט כמה אזעקות בעוטף, או כמו שקוראים לזה כאן: שגרה). הערב הזה היה בסימן מפגשים בינדוריים: דניאל רובין מארחת את דנה ברגר, ולאחר מכן – הילה רוח את קורין אלאל. יש בי רתיעה מסוימת מהקונספט של "מארח/ת את" בהופעות בפסטיבל הפסנתר, כי לפעמים נראה שהאירוחים האלו נעשים באופן מלאכותי, בעיקר למטרות יח"צ ופנייה לקהלים נוספים (במיוחד כשמדובר במוזיקאיות צעירות שמארחות ותיקות מהן), ולאו דווקא מתוך חיבור מוזיקלי אותנטי. אבל בשני המקרים הנ"ל, גם אם יח"צ היה חלק מהרציונאל מאחורי האירוח – במבחן התוצאה, האירוחים הצדיקו את עצמם והיו מוצלחים באופן שבו יצרו חיבור מעניין בין מוזיקאיות צעירות באינדי (דניאל רובין והילה רוח) לבין מוזיקאיות ותיקות יותר ומוכרות במיינסטרים (דנה ברגר וקורין אלאל, בהתאמה). ובמקרים הספציפיים האלו של נשים שמנגנות עם נשים אחרות, מארחות נשים, ומפרגנות גם לדורות הבאים של נשים במוזיקה – זה גם פמיניסטי בעיניי. וגם תזכורת נחמדה לכך שבעבר היו גם נשים במיינסטרים, לפני שנדחקו הצידה לטובת גברים ששרים שירי אהבה לשכינה.

לדעתי האובייקטיבית, דניאל רובין היא אחת המוזיקאיות המוכשרות והמבטיחות שפועלות כאן כיום, ואחרי שבשנה שעברה הופיעה במופע חינמי ברחבת הפסטיבל – השנה היא כבר "קיבלה" אולם ומופע "אמיתי". עם הרכב שכולו נשי – אלכס משה (גיטרות וקלידים), רוני בר הדס (בס) ומיכל אליסף (תופים), כשהיא מלווה את השירה המדויקת ומלאת העוצמה שלה בפסנתר – היא בהחלט עמדה באתגר. הביצועים המשותפים עם דנה ברגר, בעיקר הביצוע ל"עד הקצה", הקלאסיקה של של ברגר, ול"זה שצועק" מהאלבום החדש של רובין, היו יפים במיוחד.

דניאל רובין ודנה ברגר. צילום: אלונה קדם

משם המשכתי להופעה שהכי סקרנה אותי בפסטיבל הזה – ההופעה של הילה רוח. אחרי שחרכה את הבמה המרכזית באינדינגב (סליחה על הקלישאה), עניין אותי מאוד לראות איך כל האנרגיות והעוצמות האלו יתורגמו למופע ישיבה בפורמט של פסנתר.

השיר של הילה רוח שאני הכי אוהבת בכלל עוסק ברובוט. שמו "הקו", מאלבום הסולו הראשון שלה ("רופאה במערב", 2015): "כשהייתי קטנה/ קנו לי רובוט מתנה/ ושברתי אותו/ וקנאתי נורא/ כי היו לו אורות זוהרים/ אורות זוהרים/ ובי לא זהרו/ כאלה דברים". אפשר לנתח את השיר הזה ספרותית, מוזיקלית, חברתית, ופסיכואנליטית – אבל האמת היא שפשוט אין צורך. כי בכל פעם שהיא שרה את המשפט האחרון בבית הזה, אני מרגישה שמשהו בי נשבר, ובהופעה ביום חמישי השיר הזה הצליח לפרוץ כמה מחסומים, לשבור כמה חומות, ולרגש אותי במיוחד. כי מתחת לכל הדיסטורשן ולחיית הבמה שיוצאת ממנה כשהיא מכסחת את הבארבי או האינדינגב מול מאות אנשים – נראה שיש שם גם משהו הרבה יותר חשוף ופגיע, שהצליח לקבל ביטוי דווקא בגרסת (פסטיבל) הפסנתר. אבל זה כמובן לא סותר את ההמלצה הגורפת שלי אליכן – רוצו לראות אותה בהופעה הבאה בבארבי.

הילה רוח. צילום: עמית איצקר

כמו תמיד, קורין אלאל הביאה איתה אנרגיות חיוביות, גרוב ושמחת חיים אל הבמה. גם כאן, המפגש הבינדורי בין אחת מחלוצות הרוק בארץ לבין אחת מהרוקריות הצעירות הבולטות בארץ זרם לחלוטין; הן פתחו בביצוע חביב ל"נשים כותבות שירה" (למילותיה של עמליה זיו, במקור בביצוע של כרמלה גרוס ואגנר), שלא לגמרי התרומם לשיאים, אבל הבחירה האמנותית בו היתה מוצדקת ומתאימה לחיבור הקונספטואלי בין השתיים. זה היה מפגש מוזיקלי מוצלח, כאשר כל אחת מהמוזיקאיות נתנה ערך מוסף לשירים של השנייה בביצועים המשותפים לקלאסיקות של אלאל – "מעיין", בביצוע מרהיב במיוחד, "ארץ קטנה עם שפם", ו"דובה גריזלית", שרוח הלחינה למילותיה של יונה וולך.

בסיום ההופעה, הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה היה: "וואו". כי גם בפורמט אקוסטי יותר של פסנתר, וכשהיא יושבת על כסא רוב הזמן, הילה רוח הוכיחה שהיא יודעת להחזיק היטב את הבמה, לנצח במבט בלבד על חבורה גדולה של נגנים, ולהשאיר את הקהל מהופנט ופעור פה.

אם ההופעה שהילה רוח היתה זו שהכי סקרנה אותי בפסטיבל, אז ההופעה של רונה קינן אמש (15.11) היתה ההופעה שהכי התרגשתי לקראתה. ב"שירים ליואל" התאהבתי כבר מההאזנה הראשונה; אלבומופת, יצירה שעולה על סך חלקיה. לאור הביקוש, נוספה גם הופעה שנייה באותו ערב. הסקירה הנוכחית מתייחסת להופעה הראשונה.

למי שלא מכירה, מדובר באלבום קונספט שעוסק בדמותו של יואל, בן דמותו של עמוס קינן (אביה של רונה), ודרכו בדמותו של הדור שלו, דור תש"ח. בהופעה רונה קינן שרה ברצף את כל שירי האלבום, המספר את סיפורו של יואל מילדותו בתל אביב בשנות המנדט, דרך מלחמת העצמאות והטראומה של טבח דיר יאסין בו השתתף, ועד לשקיעתו האיטית והמייסרת אל תהומות השכחה והדמנציה.

בין השירים הוקראו על-ידי דב'לה גליקמן קטעים רלוונטיים מתוך "קץ עידן הזוחלים" שכתב עמוס קינן, מה שטשטש את הגבולות בין דמותו של יואל לבין עמוס קינן. ברקע הוקרן וידאו-ארט מאיורים של האחות הבכורה, שלומציון קינן, שגם איירה את עטיפת האלבום בזמנו. האלבום גם נכתב ויצא במקביל לביוגרפיה "על דעת עצמו", שכתבה נורית גרץ, אמה של רונה.

אבל המופע הזה לא היה אזכרה פרטית ומשפחתית לעמוס קינן, שהלך לעולמו לפני עשור, סמוך ליציאת האלבום. חזרה לשירים האלו לאחר עשור מאפשר להקשיב להם אחרת, בפרספקטיבה של הזמן שעבר, ו"שירים ליואל" עומד במבחן הזמן הזה, גם כאלבום וגם על הבמה. ועל הבמה ליוו אותה סופרגרופ של נגנים, ופחות או יותר כל כלי הנגינה המוכרים לאוזן המערבית, מסינתיסייזר ועד אקורדיון (אסף תלמודי, שגם הפיק את האלבום), מה שסיפק חוויה מוזיקלית עשירה שליוותה את הטקסטים היפהפים והלא פשוטים של האלבום הזה.

השיאים של המופע היו דווקא ברגעי השקיעה של יואל, או לפחות בשירים המתארים אותם. נקודת המפנה בסיפור מתרחשת בשיר "אם תלך לשם", בהתפוצצות המוזיקלית שהגיעה בסופו של השיר הזה, אחרי שיואל הולך למלחמה, רואה ועושה את הדברים שלאחריהם הוא כבר לעולם לא יחזור להיות האדם שהיה. אם היה אפשר לתרגם "ללכת למלחמה" למוזיקה אינסטרומנטלית, כנראה שככה זה היה נשמע.

ומכאן, כאמור, רק פוסט-טראומה, ודעיכה הדרגתית ושוברת לב; "תן לי סיבה להאמין שהעצב יש לו סוף", היא שרה ב"אתה מתעורר", אבל לאלבום הזה, ולחייו של יואל/קינן אין סוף טוב, ולא תמצאו בשירים האלו קתרזיס או תקווה. ההימנעות של רונה מתיאטרליות, דרמה, או מילים מיותרות (בשירים עצמם ועל הבמה ביניהם), הדיוק והאיפוק הכה מפורסם שלה בהגשת השירים – אפשרו למוזיקה לדבר בפני עצמה. כי כשהסיפור מספיק חזק, וכשהוא מסופר היטב, לירית ומוזיקלית – לא צריך יותר מזה. וב"שירים ליואל" יש את כל זה, ועוד הרבה יותר; והרגש התעורר וחלחל תוך הפער הזה שבין הסערה הפנימית, הטראומה והעצב על האובדן, לבין ההגשה הרהוטה והמאופקת.

ההופעה הסתיימה בביצוע משותף עם אלי מגן ל"פתחי לי את הדלת" של "אחרית הימים", שכתב עמוס קינן. מגן ניגן קונטרבס בהופעה (ובאלבום), וכזכור, היה גם חבר בהרכב "אחרית הימים". עוד מפגש בינדורי מוצלח בפסטיבל הזה, בביצוע שהרקיע שחקים והטעין את במת הפסנתר באנרגיות שלא היו מביישות את הבארבי.

רונה קינן. צילום: נטע עמית

פסטיבל הפסנתר במתחם מוזיאון תל אביב יינעל הערב (מוצ"ש) עם הופעות נוספות, ביניהם מופע המחווה לאלונה טוראל, יעל לוי, ועוד.

בתמונה בראש הכתבה: הילה רוח וקורין אלאל. צילום: עמית איצקר.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.