רגינה יונס

הפרויקט הזה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אספה: רבקה לוי

רגינה יונס נולדה בברלין, למשפחה אורתודוכסית קפדנית שחיה על סף העוני ב-3 באוגוסט 1902. בגיל 11, נפטר אביה. המשפחה נאלצה להתגורר בשולי הרובע העני שיינן, בו התגוררו בני המעמד הנמוך של החברה הגרמנית בעיר. לשינוי מקום המגורים הייתה השפעה מכרעת על חייה של רבקה.

מדי שבת הגיעה לבית הכנסת שנוהל בידי הרב ד"ר מקס ויֵיל. הרב פעל למען העלאת מעמד הנשים, וחיפש דרכים להקניית חינוך יהודי לנערות. הוא לימד את רגינה באופן פרטי תלמוד והלכה.

ב-1924 היא קיבלה תעודת הוראה לבתי-ספר לבנות, תעודה שאִפשרה את קיומה הכלכלי בשנים הבאות. באותה שנה, היא  נרשמה ללימודים בבית-הספר הגבוה למדעי היהדות – בית המדרש של חכמת ישראל בברלין.

רגינה ייעדה את עצמה לרבנות, משרה שלא נראתה לה כיוצאת דופן באווירה הכללית של האמנציפציה שניתנה ליהודים. היא האמינה שהגיע מועד האמנציפציה לנשים.

ביולי 1930, הגישה את עבודת המחקר שלה בנושא: "האם יכולה אישה להחזיק במשרה רבנית?" היא ביססה את מחקרה  על מקורות הלכתיים. בסיכום עבודתה טענה נמרצות לזכותה של אישה להפוך לרב מודרני על בסיס ההלכה. היא לא השתמשה בשפה פמיניסטית, אך דגלה בשוויון בין גברים ונשים.

באוגוסט 1930 נפטר הרב הפרופ' לתלמוד ד"ר אדוארד בנט. בטרם מת, הספיק לאשר את מחקרה. היה לה קושי למצוא מומחה לתלמוד שיסכים להסמיכה. יורשו פרופ' חנוך אלבק, סירב באופן מוחלט להסמיך אישה לרבנות. הרב, ד"ר ליאו בק חשש להיענות לבקשתה. בסיום לימודיה הוענקה לה אפוא רק דיפלומה  של "מורה אקדמית לדת" ומסמך מיוחד החתום בידי ליאו בק. המסמך אישר שהשתתפה בהצלחה רבה בתרגילי דרשות ומלאה חובותיה הלימודיות ושהינה בעלת כושר לדרוש דרשות. במשך חמש שנים חיפשה רב מוסמך שיסכים לבחון אותה ולהסמיכה לרבנות.

ב-27 בדצמבר 1935, לאחר שהצליחה בבחינה בעל-פה בתלמוד ועל סמך מחקרה, העניק לה הרב ד"ר מאקס דינמאן, הרב של קהילת אופנבאך וראש אגודת הרבנים הליברליים, כתב סמיכה ל"היתר הוראה": "מעיד אני עליה שהיא יכולה להשיב על שאלות בדבר הלכה ושהיא ראויה להיפקד על משמרת הרבנות".

כך הייתה לאישה היהודייה הראשונה שהוסמכה לרבנות. אך חרף  הכשרתה ו"היתר ההוראה" שקיבלה מידי הרב דינמאן, לא הוכרה באופן רשמי כרב בקהילה. כל חייה שמרה על אורח חיים יהודי-הלכתי ונאבקה על זכותה לכהן כרב בקהילות היהודיות של גרמניה, לדרוש דרשות וללמד יהדות.

בתחילת 1937, דרשה דרשות באורח סדיר במוסדות התרבותיים של קהילת ברלין, אך נתקלה בחוסר אמון ובאיבה מצד ציבור רחב, כלפי תפקודה כרב. היא פרסמה מאמרים בעיתונות שבהם טענה לשוויון רוחני, שלם וסופי בין המינים. עקב נחישותה, תוארה והכשרתה נתפסה בקהילה כאיום על הממסד המסורתי הרבני – גברי.

התקדמותה של יונס בשרות הרבני ובדרשנות התרחשה, לאחר פוגרום ליל הבדולח, בנובמבר 1938. קהילות רבות נותרו ללא רב בגלל המעצרים, הגירושים וההגירה. תחילה הסכימו לקבלה כרב בבתי-כנסת שבבתי-זקנים ובמוסדות לעיוורים.

ב-1941, החליפה רבנים בפרנקפורט, בברמן ובמקומות אחרים, עדות לכך שסמכותה הועצמה לצד קריסתה של הסמכות המוסדית. גם כשנכפתה עליה, כיהודייה, עבודת כפיה, בברלין, בבית החרושת לקרטון "אפיקו", התמידה בעבודתה הרבנית ובפעולות סעד.

ב-6 בנובמבר 1942 גורשה יחד עם אימה ב"משלוח של זקנים" לגטו טרייזנשטאט. היא הצטרפה לצוות "ארגון העזרה העצמית" של הפסיכולוג הנודע ויקטור פרנקל שפעל כדי לקדם את אפשרות הישרדותו של הפרט בגטו. היא קיבלה את פני המגורשים הבאים לגטו, במיוחד הזקנים האומללים יוצאי גרמניה. היא עודדה את רוחם וסייעה להם להתמודד עם ההלם הראשוני, עם ההסתגלות לתנאי המציאות האכזרית. היא השתדלה לנסוך בהם תקווה. רבים מהם נפטרו בימים הראשונים להגעתם כשמצאו את עצמם משוכנים בצפיפות, עם עשרות זרים, על קש מצחין בעליית גג טחובה או במרתפים, בלא מזון ומים. היו שניסו להתאבד.

היא פעלה כרבה ומטפלת נפשית, ובכל נפשה קיימה את מצוות קידוש החיים בשואה, ושמירת הקיום והזהות היהודית. היא המשיכה בדרשותיה ובהרצאותיה גם בגטו. ניתן למצוא אותה בסיפורי זיכרונותיהם של שורדי הגטו. "ההרצאות הללו" כתב בזיכרונותיו ג'קוב ג'קובסון "מילאו תפקיד חשוב ביותר בהעסקת מוחנו ובשמירת רוחנו בגטו". רגינה יונאס עבדה בטרייזנשטאט ללא ליאות במשך שנתיים ב"הצלת נשמות".

ב-12 באוקטובר 1944 גורשה למחנה ההשמדה אושוויץ והומתה שם בגיל 42.

 

השאירו תגובה