שרלוק הולמס, שלדון קופר, דון דרייפר, וולטר וויט, גרגורי האוס, עבאד נאדיר.
הרשימה נמשכת ונמשכת וכולכם כבר ודאי יודעים לאן אני חותרת. הטלוויזיה המודרנית שלנו אובססיבית קצת בנוגע לאנטי-גיבורים. האובססיה הזו לא חדשה בכלל, תמיד אהבנו לעודד את האנדרדוג, לצדד בזה שיוצא נגד הממשל או המוסכמות, בפושע או בשוטר העקשן. האהבה הזו תורגמה גם לאהדה לאותו אדם שאינו מושלם.
האנטי-גיבור מוגדר כדמות ראשית שחסרות לה כמה מהתכונות שאנו מעניקים לגיבורים באופן מסורתי כגון אומץ, אצילות או מוסריות.
למעשה, הסיבה להצלחתו היא שמדובר בגיבור שאנו יכולים יותר להזדהות איתו יותר, הוא ממש כמונו, לא מודל מושלם לחיקוי אלא אדם עם בעיות.
הדמות הזו הייתה קיימת מאז ומעולם אבל נראה שיש מאפיין משותף לאנטי-גיבורים מהעת האחרונה שאיננו רק העובדה שאינם מושלמים אלא הדרך שבה אינם מושלמים.
למה אני מתכוונת? ובכן, לעובדה שלכל האנטי-גיבורים הללו חסרה תכונה מאוד מסויימת – אמפתיה.
האנטי-גיבורים המקוריים היו שונים מאוד מהאנטי-גיבורים שאנו מכירים כיום.
למשל, במיתולוגיה היוונית, יאסון, מובילם של הארגונאוטים שיצא בחיפוש אחר גיזת הזהב היה אנטי-גיבור. היותו אנטי-גיבור התבטאה בכך שבניגוד לדמות היוונית הקלאסית של גיבור סטואי, אמיץ, חזק וחסר פחד, יאסון היה יותר אמפתי. הוא פחד ממסעו הגדול, הוא התלבט לא פעם איך עליו לנהוג, הוא היה גיבור ללא ספק אבל כזה שניתן היה להזדהות איתו. המלט, של שייקספייר, היה גם סוג כזה של אנטי-גיבור שהתלבט והתחבט ברגשותיו ובעצמוו והיה רגיש מאוד ולעיתים אפילו יותר מדי.
במדיה של היום אנטי-גיבורים שכאלו כמעט ואינם קיימים. בשנות השבעים היה לנו את הארי המזוהם של קלינט איסטווד ואחריו הגיעו גיבורי האקשן של שנות השמונים דוגמת ברוס וויליס במת לחיות ומל גיבסון בנשק קטלני. כולם ציניים, קשוחים ואמיצים. למעשה, הם גיבורים קלאסיים לחלוטין, הרקולס או אכילס מהמיתולוגיה. ההבדל היחידי הוא שהגיבורים הללו היו בעלי אמות מוסר משלהם. הערצנו אותם על כך שפעלו לבד, מבלי התחשבות באף מוסכמה חברתית. הם עשו את מה שצריך היה לעשות.
המגמה הזו הלכה והתחזקה עם עלייתן של סדרות הטלוויזיה ה"עמוקות" והגדולות של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים כמו הסופראנוס, המגן ועוד. אך הטרנד רק הלך והחמיר עד שבעת האחרונה אנו ניצבים מול דמויות אנוכיות לגמרי. דמויות שאני לא הייתי מגדירה כאנטי-גיבורים אלא כיצור אחר לגמרי. אבל נגיע לזה.
לפני כמה שבועות צפיתי (בהנאה מרובה יש לציין) בפרק השני בעונה השלישית של שרלוק, הסדרה הבריטית המעולה שסיימה את עונתה השלישית לא מכבר.
ספויילרים קלים לפרק הראשון והשני של העונה השלישית של שרלוק בהמשך: בפרק נושא שרלוק נאום מרגש בתור השושבין בחתונתו של חברו הטוב (ולדעת חלק מאיתנו, בן זוגו המיועד), ווטסון.
שרלוק מאוד מתקשה לשאת את הנאום וחלקים נרחבים מאותו נאום מוקדשים לציניות, אירוניה ופתירת פשעים אבל יש בו חלק אמיתי, כנה ומאוד מרגש.
כשסיימתי לבכות פגשתי חלק מחבריי שצפו גם הם בפרק ושמעתי שוב ושוב את האכזבה מאותה סצנה מרגשת.
"הם הרסו את שרלוק", "זה היה לא אמין", "הם הפכו אותו לדמות פחות מעניינת" ועוד ועוד היו התגובות ששמעתי.
קודם כל, בנוגע לחוסר האמינות, כדאי לציין שמדובר בסדרה שבפתיחת העונה השלישית שלה הציגה תיאוריה לפיה שרלוק זייף את מותו על ידי קפיצה למזרון באנג'י ענקי שהוסתר מעיניי ווטסון. אז אמינות מעולם לא הייתה התכונה הבולטת שלה.
בנוסף, התחלתי לשאול את עצמי למה לחבריי כל כך מפריע לראות סצנה שבה שרלוק מתרגש ומבטא את הקשר העמוק שהוא מרגיש כלפי ווטסון.
אולי אני אהבתי את האנושיות הזו של שרלוק כי אני אישה וככזאת רגשית יותר (כמובן…) והם לא התחברו אל כל הפן הרגשי הזה מכיוון שהם גברים. או שאולי, ולדעתי יותר סביר, זה מה שהטלוויזיה מנסה ללמד אותנו.
הפופולריות הגואה של דמויות גבריות ראשיות נטולות אמפתיה ברמה אספרגרית לעיתים, היא תופעה תרבותית מטרידה שכדאי לשים אליה לב.
אם בעבר חשבנו שעל גבר להיות חזק ואמיץ ולהביע רגשות רק לעיתים נדירות מה שהתבטא בגיבורים הקלאסיים של התרבות שלנו, היום נראה שהמצב רק המשיך להקצין.
הגיבור של היום לא נאבק ברגשות שלו, הוא נטול רגשות מראש.
שרלוק, שלדון ועבאד נאדיר הן שלוש דוגמאות קיצוניות לעובדה זאת. כולם ככל הנראה סובלים ברמה כלשהי מאוטיזם קל, סוג של אספרגר, הם לא מבינים רגשות אנושיים ברמה שמפריעה להם לתפקד.
העובדה הזו אינה רק השלכה שלי, הסדרות בהן שלושתם מופיעים (שרלוק, תיאוריית המפץ הגדול וקומיוניטי) רומזות ולעיתים מציינות את העובדה הזו בגלוי.
אני כמובן שמחה לראות שיש ייצוג גדול יותר של אנשים שונים ומגוונים על מסך הטלוויזיה שלנו אבל הבעיה היא שאני לא רואה כאן גיוון, רק הקצנה.
הסדרות הללו מחנכות אותנו לשאוב הנאה מרגעים קטנטנים בהם הגיבור הראשי מביע רגש גם אם הבעה זו היא מינימלית בצורה קיצונית או מעוותת בצורה קיצונית.
ב"שובר שורות" הרבה מהצופים בסדרה הניחו וטענו שוב ושוב שוולט אוהב את המשפחה שלו ועושה הכל למענם.
לא ראינו אותו מביע את הרגש הזה כמעט אף פעם אבל הרצון שלו לדאוג למשפחתו, לנסות לפרנס אותם, זו הייתה הבעת רגש מספקת עבורנו.
ב"האוס" התרגלנו לראות את ד"ר האוס מתעלל בבנות זוגו, במטופליו ובעיקר בחברו הטוב ביותר, ווילסון (כן, האוס היא ורסיה של שרלוק הולמס אבל הנקודה היא שאנו כל כך אוהבים את הדמות הזו שאנו חוזרים אליה שוב ושוב וזו נקודה חשובה).
למעשה, הבעות הרגש של האוס הן ההתעללות הזו. כשהוא מותח את ווילסון, אנחנו יודעים שהוא אוהב אותו באמת. כשהוא מנסה להרחיק ממנו את קאדי אנחנו יודעים שזה פשוט כי הוא מפחד.
הסדרות הללו מסתמכות יותר ויותר על העובדה שאנחנו הצופים "יודעים" שהגיבורים שלנו אוהבים את משפחותיהם, את חבריהם או את בנות זוגותיהם.
הם לא צריכים להראות את זה. אנחנו רואים את זה גם בהתנהגויות הכי פסולות שלהם.
הקבלה הזו שלנו כצופים את הדרכים המעוותות הללו להביע רגש הן חלק מהותי ממה שאנו קוראות לו תרבות האונס. אנו מקבלות שגברים מביעים רגש בצורה "אחרת", לפעמים מעוותת.
כמו הילדים בגן שמשכו לנו בצמות. היום, אותם ילדים בגרו והפכו לדון דרייפרים שכאלו. שלדון קופרים שההתעללות הבלתי פוסקת שלהם בסביבתם פשוט הופכת את העובדה שפעם במאה פרקים הם מרשים לבת זוגתם לאחוז בידם למרגשת.
אנו הופכים את ההתנהגות הזו לנורמלית ובכך ממשיכים לתמוך בתרבות האונס שמגדלת עוד ועוד נערים וילדים שלומדים כי כך עליהם להביע את רגשותיהם, בעזרת הדחקה, ציניות ומכאן המרחק לאלימות אינו גדול.
עלייתו של האנטי-גיבור הסוציופת מטרידה אותי מאוד. היא מעוותת את התפיסה שלנו של מה היא הבעת רגש מקובלת. היא פותחת פתח לטיעון ש"בנים הם בנים" וכשהם מטרידים אותך, זו הדרך שלהם להראות שהם אוהבים אותך.
היא מבהירה שהגבר האידיאלי הוא כזה שחוכמתו ויכולותיו האינטלקטואליות הן כה גדולות שהן משתקות לחלוטין את האינטליגנציה הרגשית שלו.
אפשר כמובן לטעון שהסדרות הללו מבקרות את אותם גברים שמוצגים לנו. אני, אישית, חושבת ש"שובר שורות" ביקרה את וולטר ווייט ללא הרף ואין ספק ש"מאד מאן" מבקרת את דון דרייפר.
אבל למרות הגישה הביקורתית הזו, בסופו של דבר, אלו המודלים לחיקוי שהנערים שלנו נחשפים אליהם ושאנחנו נחשפים ונחשפות אליהם.
וולטר ווייט הוא אולי אדם מגונה שאיש מאיתנו לא מעוניין לסיים את חייו כמוהו, אבל הוא עדיין גיבור, הוא מרכז הסיפור, הוא השראה, הוא סוג מסויים של גבריות שאליו אנחנו נחשפים מבלי לקבל שום איזון.
איפה הגיבורים הראשיים שמצליחים בעבודתם בגלל יכולתם לנווט את הסיטואציה החברתית שבה הם נמצאים?
איפה הגברים הטלוויזיוניים בעלי האמפתיה הגבוהה, כה גבוהה שהם רואים בעזרתה דברים שאנו לא רואים?
למה היכולת של שרלוק הולמס לנתח את סביבתו נובעת מהניתוק שלו מהאנשים שמרכיבים את אותה סביבה ולא מהחיבור שלו אליהם?
ועד מתי נמשיך ליצור ולהאדיר דמויות גבריות משותקות, כאלו שבורחות מכל הבעה של רגש?
אני מאמינה שהאנטי-גיבורים הללו אינם אנטי בכלל, הם מייצגים חזרה לגיבור היווני הישן, לדמות הגבריות כחוסר ברגש, כמעשים ולא דיבורים.
אנו קוראים להם אנטי-גיבורים בכדי להעמיד פנים שכשאנו מאדירים ומעריצים אותם אנו קוראים תיגר על המוסכמות אבל בפועל אנו מאששים את אותן המוסכמות הידועות לכולנו מימים ימימה- שגבר אמיתי לא בוכה או מביע אהבה.
מדובר במודל גבריות מאוד בעייתי שיוצר וניזון מהמציאות והחברה שלנו והגיע הזמן להפסיק אותו. הגיע הזמן לייחל לאנטי-גיבורים אמיתיים, כאלו שיקראו תיגר על מה שגיבור אמיתי אמור להיות.
אני רוצה גברים פחדנים, גברים רגשניים מדי, גברים שכוח העל שלהם הוא יכולתם לבכות מכל עוול, גברים שהם גיבורים של ממש.
כיום אנחנו מגדלים דור של גברים שיהפכו לשלדון קופר וזה אולי נורא מצחיק בטלוויזיה אבל לא כל כך מצחיק בחיים האמיתיים.
מאיה רומן
18 תגובות
יש כאן בעיה במונחים, כי כל הדמויות המתוארות כאן הן ממש לא אנטי-גיבורים, הפ גיבורים ועוד איך. אנטי-גיבור מתייחס לאדם מן השורה, כביכול שאין בו יחוד או משהו שעושה אותו ״גיבור״. הגיבורים האלו מושתתים כולם על ארכיטיפ הבלש (ועוזרו), שהחל בסיפוריו של אדגר אלן פו, עם הגיבור שלו הבלש אוגוסט דופאן, דמטת זו התגלגלה לדמויות של שרלוק הולמס, הנציג המובהק של הז׳אנר, ועוזרו ד״ר וווטסון. כל הדמויות כאן הם נגזרת או המשך של השושלת הזאת.
צריך להבין את מאפייני דמות הבלש כדי להבין את הגיבורים המסויימים האלו. לא שרני לא מסכימה עם הביקורת כלפיהם (ויש לי לא מעט), רק שזוןיץ הראיה כאן היא נכונה בעיני.
וול, כיוון ששרלוק הוא דמות שלא נולדה בעשור האחרון וכל מה שהכתבה מתייחסת אליו נוגע בעיקר לטלויזיה, אני תוהה מה גרם לך לדלג על גנדלף שנעלם כשצריך אותו ללא הסבר או אינדיאנה ג'ונס, או כל דמות גברית ממוקדת מטרה בספרות (יש המון, וזה כולל בתוכו עולם שלם של בלשים וחוקרים לא מנותקים רגשית בכלל או רק כשהם במשימה) או בטלויזיה. וולטר ווייט לטעמי כלל לא קשור.
פרשנות מעניינת. בעיני, שגויה ברובה ואיני רואה כל איום בתהליך הזה. הוא בא והולך כל כמה שנים בתרבות המערבית ופריחת השונה כגיבור אינה חדשה. להתעקש שהוא אנטי גיבור? לא כל דמות עם עומק ואנושיות כלשהי היא אנטיגיבור.
צר לי, לא השתכנעתי מהחרדה שלך שיש סיבה אמיתית לחשוש. ה
מאיה, נראה לי שאם נקח את התרבות בקונטקסט הרחב מאוד שלה, אז נראה שתופעות האנטי-גיבור המדוברת הגיעה כמו שמה כאנטי. הסופרנוס צברה את תאוצתה בעיקר בגלל שטוני כן שוחה ברגש וכן מעוניין לנתח כל פרט בחייו עד זרא. כל נושא הגבריות מגיע בגלים. נשואים פלוס הגיעה בתגובה למשפחת קוסבי בו כל משבר קטן טופל ברגשנות קיצונית. השמש תמיד זורחת בפילדלפיה (ויסלחו לי יוצריה על התרגום העילג לשמה) הגיעה כתשובה לכל הקומדיות של שנות התשעים, שהתעסקו בעיקר ברגש. כתשובה ל״אוז״ והסמויה, שבהן מעל לכל הייתה הקפדה לרגש, למרות האלימות הקיצונית שבהן התאפיינו, הסדרות הטובות שאת ציינת (והמפץ הגדול) התאפיינו בדמויות גבריות הרבה פחות רגישות. במילים אחרות, אני מהמר שתקבלי מה שאת רוצה תוך עונת שידורים אחת או שתיים.
מאמר מצוין. אני לא מכירה את כל הדמויות, אבל מאוד מסכימה עם הניתוח שלך. במקרה של "שרלוק" בולטת במיוחד ההפיכה שלו לדמות מוקצנת מאוד בחוסר היכולת שלה לתקשר עם הסביבה, בהתחשב בסיפורים של קונאן דויל. נכון שגם שם הולמס הוא נכה רגשית , אבל שונה מאוד מההולמס הטלוויזיוני (כן, אמפתיה היא ההבדל המרכזי ולהולמס הספרותי יש ממנה הרבה), וזה עצבן אותי כבר בדמות של רוברט דאוני ג'וניור בסרטים על הולמס.
רק תיקון קטן: שמו של גיבור המיתולוגיה היוונית הוא יאסון ולא ג'ייסון.
מאמר מעניין ומעורר מחשבה.
תודה רבה.
זה נכון שיאסון הוא השם הקלאסי. משום מה חשבתי שרוב האנשים יכירו אותו יותר כג'ייסון אבל כנראה שטעיתי. תודה על ההערה.