מאת: נטע שפירא
אישה צעירה יורדת מהאוטובוס שלקח אותה מהעיר הגדולה אל הפריפריה הנידחת, לבקר את משפחתה המסורתית. היא מתיישבת ליד שולחן האוכל, ובקושי מספיקה לקחת נגיסה אחת לפני שהסימפוניה מתחילה: "את חייבת לשקול ברצינות להתחתן", "את כבר לא צעירה. את עוד שנייה פגת תוקף", "את גורמת לנו צער, אנחנו דואגים לך. מי יטפל בך כשתהיי חולה?", "ילדים מביאים שמחה, כולם צריכים לעשות ילדים". כשהיא מנסה להתגונן ואומרת, "אז אין לי שום ערך אלא אם אתחתן ואעשה ילדים?", משיבים לה הוריה ש"כל הלימודים האלה עשו אותך ממש טיפשה".
נשמע מוכר?
לא, זה לא מתרחש בקריות או בראשון לציון או באילת, אלא בכפר קטנטן בסין. הגיבורה היא עורכת דין בת 34, אישה מצליחה ומקסימה, שבסך הכל רוצה לחיות את חייה, אבל גם לכבד את הוריה ולשמח אותם. נשמע כאילו קוראים לה יעל או רחלי או דנה, אבל קוראים לה קיו האומיי; והיא לא גרה בתל אביב, אלא בבייג'ינג.
אני מאמינה שנשים רבות, אם לא כולן, שישבו באולם בסינמטק תל-אביב שבו הוקרן הסרט "פגות תוקף" במוצאי שבת האחרונים, במסגרת פסטיבל דוקאביב, הרגישו כמוני: הלב נצבט, ועל השפתיים עלה חיוך משועשע-מריר: הכל כל-כך מוכר. חשבת שהגעת לסרט אקזוטי על תעשיית השידוכים הפרימיטיבית והמטורללת בחברה הסינית המסורתית? לא אקזוטי ולא קשירת כפות רגליים – הגעת לשידור חוזר של ליל הסדר האחרון אצל הדודים שלך.
אין ספק שבמובן הזה, הסרט "פגות תוקף" הוא מאוד אפקטיבי. המראה שמציבות בפנינו היוצרות הישראליות, שוש שלם והילה מדליה, היא בהירה וצלולה: מכבש הלחצים המופעל על נשים בהקשרי זוגיות ופריון, הגובה מהן מחירים נפשיים קשים, פועל בעוצמה בישראל לא פחות מאשר בסין.
כן, הסרט גם מציג מספר תוצרי-לוואי של האקלים החברתי הזה שנראים לנו בישראל אבסורדיים במיוחד, כמו "שוק הורים", שבו הורים לרווקים ורווקות משווקים את צאצאיהם ברחוב בפני הורים לרווקים ורווקות אחרים; או אירועי שידוכים ממשלתיים, בהם הגבר בוחר באישה על במה מול מאות אנשים, באווירת "הרווק". אבל בסך הכל, חוויותיהן של שלוש הנשים הניצבות במרכז הסרט, שקיו האומיי היא המרכזית שבהן, מוכרות להחריד.
העניין הוא שמעבר למסקנה הזאת, שמתגבשת מהר מאוד, לא ברור מהו הערך המוסף של "פגות תוקף". אם החוויה הקשה של נשים "פגות תוקף" עד כדי כך מוכרת, מדוע לנסוע עד סין כדי לתעד אותה? האם החידוש של הסרט מסתכם באמירה שהפטריארכיה והפרו-נטאליזם הן תופעות חוצות אוקיינוסים?
למען האמת, אני הופתעתי לטובה במידה מסוימת מהדמיון בין החברה הסינית, הנתפסת מנקודת מבטנו האירופוצנטרית כחברה פחות מתקדמת ובין החברה הישראלית.
למשל, העובדה שהאישה הצעירה ביותר מבין השלוש היא בת 28, כשכולנו יודעות שבישראל (ואולי גם בסין, אבל לא כך עלה מהסרט), הדודות מתחילות לשאול מתי חתונה לפעמים כבר בגיל 22 או 25 (בטח ובטח בחברה הדתית והמסורתית), וגיל הנישואין הממוצע לנשים בישראל הוא 25.1.
או למשל, נדמה שאותו לחץ שמופעל על נשים מופעל גם על גברים – כל הגברים המובכים שהופיעו בסרט בתור דייטים של שלוש הגיבורות נראו נתונים תחת אותה מצוקה להתחתן כבר, ו"שוק ההורים" הזכור לטוב מונה לא פחות הורים לרווקים מאשר לרווקות.
זו, אגב, נקודה שלא פותחה בסרט, וחבל: נראה שגם חיי המדף של גברים רווקים קצרים ומתוחים למדי – בשונה מהמצב המוכר לנו בישראל, בו בדרך-כלל הלחץ המופעל על גברים הוא גם מתון יותר וגם מתחיל בגיל מאוחר יותר. זו נקודה מעוררת תמיהה, בהתחשב בכך שכפי שמצוין בתחילת הסרט, היה ניתן לצפות שמדיניות הילד האחד – וליתר דיוק, הפלות שיטתיות של עוברות ורצח תינוקות נקבות, שיצרו "גירעון" של בין 117 ל-160 מיליון נשים בסין – תביא לעלייה בערכן של נשים בשוק הפנויים-פנויות, גם נשים שמתקרבות לשנות ה-30 שלהן.
כפי שציינה שני ליטמן בביקורתה ב"הארץ", גם לנקודה הזו לא ניתן הסבר כלשהו בסרט. בכל אופן, הן גילן הלא מאוד צעיר של הגיבורות והן השוויון המצטייר בלחץ המופעל על נשים ועל גברים, רק גרמו לי לתהות האם ייתכן שמכבש הלחצים הסיני להתחתן ולהתרבות גרוע אפילו פחות מזה הישראלי.
נקודה נוספת שהיעדרה מהסרט בולט היא סקס. בכל הסרט, הנושא של חיי המין של הרווקות והרווקים בסין לא עלה אפילו פעם אחת. במסגרת העידוד הנמרץ של נישואין וילודה, מהו היחס בחברה הסינית לסקס לפני הנישואין? לסקס קז'ואלי או אפילו בין בני זוג שעדיין אינם נשואים? שלוש הגיבורות לא מעוניינות למהר ולהתחתן, אלא נמצאות במרדף הזה בעיקר כדי לרצות את הוריהן. אך מה לגבי הצרכים המיניים שלהן? זה לפחות נושא אחד שבחברה החילונית בישראל כבר איננו טאבו, והשאלה האם בסין המצב דומה כפי שהוא דומה בנושא עידוד הנישואין והילודה, או שמא בכל זאת כפוף לתפיסות שמרניות יותר, אפילו לא נשאלת.
"פגות תוקף" הוא סרט מעניין. דמויות הנשים שבמרכזו, ובראשן קיו האומיי, נוגעות ללב. הדמיון הרב שמתגלה בין החברה הסינית לזו הישראלית מזכיר לצופות הישראליות עד כמה החברה שבה הן חיות מסורה לתפיסות פטריארכליות ופרו-נטאליסטיות. ייתכן שזה מספיק. אבל בעיניי, מעבר להיעדר הדיון בסקס, מדובר בסרט שמרני מבחינות נוספות: ההימנעות מדיון בסוגיות נוספות שלא הרחבתי עליהן כאן, כמו אי-רצון בהולדת ילדים (גם אם הרצון למצוא זוגיות ישנו); והיעדרה של אמירה שיש בה חידוש על מכבש הלחצים הפטריארכלי בסין, או בחברה המערבית, שאת שמרנותה הסרט מצליח להזכיר לצופות. לבסוף, נותרת השאלה מדוע בחרו יוצרות ישראליות לספר דווקא את הסיפור הסיני הזה, בהתחשב בכך שלא נדמה שאף צופה ישראלית זקוקה לתזכורת הזאת.