ראיון ופרידה מולווט: דבורית שרגל סגרה את הבלוג ולווט אנדרגראונד

הבלוגרית (לשעבר) והקולנוענית דבורית שרגל סגרה ביום חמישי האחרון (30.4.15) את בלוג ביקורת התקשורת הותיק "ולווט אנדרגראונד", אחרי יותר מתשע שנות פעילות. הבלוג היה מהראשונים בתחום התקשורת העצמאית שפעל באמצעות מימון המונים התנדבותי. בבלוג, דבורית עסקה בסקירה של העיתונות היומיומית וחשפה את ההטיות, המניפולציות, אי-הדיוקים ולפעמים הרשלנות של גופי התקשורת – כולן סיבות טובות להקפדה על צריכת תקשורת בעין ביקורתית.

לאורך השנים דבורית עסקה והתעניינה גם בקולנוע, אהבתה הגדולה. זכור לטובה הסרט הדוקומנטרי הקצרצר "המקום הכי נמוך בתל אביב" (~7 דקות), שסובב סביב השאלה מהו המקום הכי נמוך בתל אביב והאם מדובר במקום גיאוגרפי, חברתי או פילוסופי. לאחרונה, סרטה הדוקומנטרי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן" (שכתבתי עליו כאן) הפך ללהיט בסינמטקים ובהקרנות במתנ"סים ובקיבוצים בארץ ובפסטיבלים ברחבי העולם.

שאלתי אותה מספר שאלות לרגל סגירת הבלוג ופתיחת הדף החדש בחייה:

במשך שנות הכתיבה שלך בבלוג עמדת בנקודת תצפית מאוד מיוחדת על עולם התקשורת. מנסיונך ובקיאותך, מה דעתך על מצב הנשים בתקשורת ועל ההשפעה של מצב זה על נושאי הסיקור ואופי הסיקור, והאם חל שינוי במצב זה לאורך השנים, לכאן או לכאן?

אני לא רואה שום שינוי דרמטי במצב הנשים בתקשורת בכללי: המודפסת, המקוונת, רדיו, טלוויזיה. כרגיל, ברוב עמדות המפתח המכריעות יושבים גברים. אין הרבה נשים שעורכות עיתונים (לא כולל עיתוני נשים). יש נשים שעורכות מוספים, בעיקר מוספי תרבות, שבאופן מפתיע נחשבת למוצר צריכה נשי. טוב, אני יודעת שיותר נשים קוראות ספרים. אני לא יודעת מה אומרים הנתונים באשר לצפייה בקולנוע למשל.

בנוסף, חלק מהסיבות לכך ששכר העיתונאים התדרדר זו הפמיניזציה של התקשורת: בכל מקום שמגיעות אליו נשים במסות, השכר יורד. לא פעם נשים מרוויחות פחות מגברים, גם כי משכורת של נשים נחשבת כמשכורת שנייה עדיין, וגם כי נשים עובדות פחות שעות במקרים רבים, שהרי לא הצליחו למצוא סידור הולם לגידול הילדים. לא בכל המשפחות מתרחש שוויון בנטל, וזה האנדרסטייטמנט של השבוע, וכשההורים מורכבים מגבר ואישה, ברוב המקרים הנשים הן אלו שיוותרו על שעות נוספות, או יעבדו בשלושת רבעי משרה וכנהלאה. אפילו בשכר הטאלנטים בטלוויזיה יש עליונות לגברים.

 בפוסט הפרידה שלך בבלוג דיווחת על תחושת מיאוס מתמשכת מיצירתו. איך בכל זאת החזקת מעמד והצלחת לשקוד עליו יום יום למרות שנמאס לך? מה עשית ועל מה חשבת כדי להמשיך ולהתמיד?

כפי שלמדת להכיר אותי, אני בנאדם מתמיד, יש לי סבולת לב-ריאה (סבולת ארוכת טווח) די עצומה, ביחס לעבודות ומטלות שלקחתי על עצמי. שאלה של אופי, אישיות, הרגלי עבודה, משמעת עצמית, וכנהלאה. פעם הייתי אומרת "אובססיביות", עד שבאחת ההקרנות של הסרט שלי, בהן היה מקבץ של פסיכולוגים, הם תקנו אותי ואמרו לי: אל תגידי אובססיבית, תגידי נחושה, יסודית, ממוקדת מטרה, יעילה. אימצתי בחום.

האושר על הצלחתו של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן" הוא גדול וניכר מפרופיל הפייסבוק שלך. בעקבותיו את מגיעה לסינמטקים ברחבי הארץ ופוגשת מלא אנשים. איך את חווה את השינוי הגדול הזה בחייך, במיוחד בתור אדם מופנם (אם אני לא טועה), ובכלל?

ראשית, לא רק סינמטקים, גם קיבוצים, ספריות, מתנ"סים, בתי אבות, חוגי בית ומה לא. אני נהנית הנאה עצומה, שאין לה תחליף. זאת מערכת היחסים הכי מוצלחת שהייתה לי, שיש לי, מערכת יחסים עם קהל. זה ממש מתאים לבנאדם כמוני, למעשה בדיוק כמו הבלוג, להיות בקשר מאוד קרוב עם המון אנשים, ועדיין להיות חיצונית לו, שהרי, אני לא צריכה לקום איתם בבוקר או לצחצח שיניים מולם וכנהלאה. האינטימיות היומיומית, שרוב בני האדם מסתדרים איתה באופן טבעי, היא עקב אכילס שלי. אז אני יודעת לייצר אינטימיות מסוג אחר. מצאתי את הפינות הנכונות לי להתמודד עם מבנה האישיות ה-אמממ, ייחודי שלי. וכך, העמידה מול קהל, השאלות והתשובות הכי אישיות מוצאות אותי נינוחה ופתוחה וקשובה.

למה עלינו לצפות מדבורית שרגל בשנים הבאות? מה את מתכננת?

אני ממש ממש ממש מקווה שאוכל להמשיך ולעסוק בקולנוע דוקומנטרי, או אולי גם, בנוסף, בכתיבה אחרת, כחלק תומך ליצירה הדוקומנטרית. אומנם אני אמיצה (או טפשונת) והשלכתי את נפשי מנגד ללא מקור פרנסה כלשהו, אבל אני לא ממש מעופפת, ויודעת שאצטרך קצת כסף כדי לחיות וגם כדי ליצור.

תמי דינס